הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
חידת נפש האדם מעסיקה את האנושות מאז ומתמיד. אף על פי שבמאות השנים האחרונות מוקדשים לפענוחה כוחות רבים של חשיבה ומחקר, נפש האדם נותרת חמקמקה ומסתורית, ועדיין אין בידינו יכולת לחזות או לנהל את תפקודה. כדי להבין את הנפש, ראוי קודם ללמוד את מרכיביה. לפי האנתרופוסופיה, נפש האדם מורכבת משלוש איכויות בסיסיות: מחשבה, רגש ורצון. שני המאמרים הקודמים בסדרה עסקו בחשיבה וברצון; במאמר הנוכחי אעסוק באיכות החמקמקה ביותר – הרגש.
הרגש עומד במבחן
התקופה הנוכחית היא ללא ספק תקופה משברית, ולפיכך משמשת קרקע פורייה להתפתחותם של קשיים רגשיים ומצוקה נפשית אצל ילדים ומבוגרים. על פניו, ההתמודדות בתקופה הזאת היא כלכלית, חברתית או בריאותית; אך מתחת לפני השטח, ההתמודדות הקשה ביותר היא בתחום בריאות נפש. בזאת הבחין גם ארגון הבריאות העולמי (WHO), בהזהירו כי אנו עומדים בפני משבר עולמי חריף בתחום בריאות הנפש. אלו אינם ימים רגילים שבהם אנו חווים מידי פעם מצבים אשר מצריכים הסתגלות מחדש כמו אחרי פיטורין, פרידה או מחלה; כיום נוצרה מציאות מיוחדת במינה של סכנה המגיעה אלינו מבחוץ ומטלטלת את הנפש בפתאומיות ובקיצוניות למחוזות של חרדה קיומית, בהלה ודיכאון.
בסדרת ההרצאות המכוננת "ידע האדם" (הוצאת תלתן, תרגם אלישע אבשלום) שופך שטיינר אור על חידת נפש האדם, ומתאר כיצד החשיבה, הרגישה והרציה פועלות בנפש האדם. את הרגש הוא מתאר כאיכות המורכבת והחמקמקה מבין השלוש. אם במאמרים הקודמים תארנו את החשיבה כ"ערה", ואת הרצון כ"ישן", אז את הרגש ניתן לתאר כמצב "חלומי" הנע בין שינה לערות וחלק גדול ממנו נותר נסתר וקשה לפיענוח.
רגש הוא תנועה. השפה האנגלית מבטאת זאת יפה, כשהמילה emotion (רגש) מכילה בתוכה את המילה motion (תנועה). בידע האדם, שטיינר מתאר (בהרצאה החמישית) את הרגש כתנועה נפשית אל החשיבה מצד אחד ואל הרצון מצד שני. הוא מציב את הרגש כפעילות נפשית אמצעית, המאזנת בין קטבי החשיבה והרצון, ורק לאחר שהבנו את טבען של שתי הראשונות, ניתן להבין גם את האחרונה.
הרצון, ביסודו, אקטיבי וחם, ולכן נאמר שהוא פועל מתוך סימפטיה (בלטינית, sym – יחד, עם; pathy – פתוס, התלהבות). לעומתו, החשיבה פועלת באופן סביל וקר, כלומר, מתוך אנטיפטיה. הרגש, שכאמור מתווך בין שני הקטבים הללו, מאפשר לסימפטיה של הרצון לחדור לתוך החשיבה, ולאנטיפתיה של החשיבה לחדור לתוך הרצון. כתוצאה מכך, בכל מצבי החיים, הרגש מורכב מערבוב של חשיבה ורצון ומתנועות של סימפטיה ואנטיפטיה.
ניתן לראות זאת אצל ילדים ומבוגרים. אצל הילד אפשר לראות קשר הדוק בין הרצון לרגש: כאשר הוא משתולל, הוא למעשה מבטא את הרגש שלו באמצעות הגפיים, אברי הרצון. הרגש והרצון שלו בלתי ניתנים להפרדה. אצל האדם המבוגר, לעומת זאת, הרגש מושפע העיקר מהחשיבה, והקשר שלו לרצון חלש יותר.
מדוגמא זו אפשר להבין שבמהלך הטבעי של החיים, רגש האדם עובר מנטייה כלפי הרצון אל נטייה כלפי החשיבה. תנועה זו מלווה את האדם ובונה את חייו האנושיים. לצערנו, עם התעצמות הגישה השכלתנית והחשיבה המדעית מגיל צעיר, המהלך הטבעי הזה מופר. לכך יש השפעה בריאותית: חוסר איזון רגשי המשפיע על הנשימה, על מחזור הדם ועל מערכת העצבים.
כאשר המערכת הריתמית שלנו נמצאת במצב מאוזן ובריא, אנו חווים מצב של שלומוּת (Well Being). שלומות היא תחושת החיוּת שממלאת אותנו בכל רגע, ובלעדיה לא נוכל לתפקד. לפי שטיינר, לאדם יש חוש אשר מופקד על חישת כוחות החיים בגופנו, והוא נקרא "חוש החיים". במצב תקין, משדר לנו חוש החיים תחושה נעימה של גופנו. אך כאשר האיזון בגופנו מופר, כאשר אנחנו עייפים, רעבים, צמאים וחולים, חוש החיים מתריע על כך בפנינו באמצעות הרגשה רעה. תחושת הכאב והסבל מלמדת אותנו לשפר את דרכנו, ומובילה אותנו לתיקון.
קשה לחוות את חוש החיים ביום-יום, כיוון שהחוויות הבאות ממנו ממוסכות על ידי החושים האחרים. אך אם למשל נבודד את עצמנו בחדר חשוך ונטול גירויים חושיים אחרים, נרגיש משהו ממנו: נחוש את דופק הלב המבטא התכווצות והתרחבות של כלי דם, נשמע את קצב הנשימה ההרמוני ואולי גם נרגיש את זרימת הדם במקומות הרגישים בראש ובעמוד השדרה. מוזמנים לנסות!
התעמקות בתחושת הנוחות הפנימית מעוררת גם תחושה של עצמנו כישות פנימית, ישות החשה את שלוות הגוף והנפש. התמונה הדינאמית הנפלאה הזאת של פעילות הלב והריאות הנוטלת באופן ריתמי את חומרי העולם ומטמיעה אותם בתוך הגוף באמצעות הנשימה, הוא מראה מפעים של פעולה הדדית בין הגוף לנפש והרוח. החולייה המקשרת בין הגוף לנפש היא הגוף האתרי, הניזון מהנשימה הבריאה ומשפיע בתורו על מערכת הדם והעצבים.
החוויה הנפשית המשלימה את החוויה הגופנית-אתרית של חוש החיים, היא טיפוח של שוויון נפש. כשם שתחושת החיים מעוררת אצלנו תחושת שלומות, טיפוח של שוויון נפש מאפשר לאיכויות טהורות להתעורר בנפש ויחד איתן תחושת השקט הפנימי של הגוף תהפוך מורגשת יותר.
טיפוח שוויון נפש הלכה למעשה
התרגיל השלישי מתוך ששת תרגילי ההכנה נועד לפיתוח שלוות נפש לנוכח ענייני החיים. מקובל לכנות אותו כ"תרגיל לשליטה על הרגשות", כהמשך לשני קודמיו, המטפחים שליטה על החשיבה והרצון; אך מדובר בעיני בטעות, כיוון שאין הכוונה היא לטפח שליטה אלא השגת שלווה ושוויון רגשי, מושגים מעורפלים ההופכים את התרגיל למאתגר ביותר מבין השישה. השליטה שאותה יש להשיג היא על הביטוי של הרגשות. חשוב לומר: איננו שואפים לדכא את הרגשות עצמם; אנו מבקשים ללמוד להכיל אותם, כדי שיהפכו עבורנו לאמצעי למידה. "עלינו לשים לב, שנדע להשתתף, יחד עם דברים אחרים, במלוא חווית ההנאה והצער, מבלי לאבד את עצמנו בה ומבלי להרשות לתחושותינו לקבל ביטוי שאינו תלוי ברצוננו." (מדע הנסתר, פרק 5, "הכרת העולמות העליונים")
נקודת המוצא שממנה נוכל לצאת אל התרגיל היא הנשימה, שבאופן בריא היא מלאה ובעלת מקצב קבוע. ממנה, נצליח לפתח "התבוננות ברגש": ערנות והקשבה למגוון הרגשות הרוחש בקרבנו, והתייחסות אל רגשות אלה כסוג של תנועה פנימית ניתנת לניווט על ידינו.
המלאכה אינה פשוטה. עצם ההתבוננות ברגש מביאה עימה את הרגשנות, שמאדירה בדרך כלל זוטות שליליות. בנוסף, בתוך כדי ההתבוננות אנו מגלים שיש בנו יותר רגשות שליליים מאשר חיוביים, עובדה המעוררת התנגדות להמשך התרגיל. לכן, את הכרת הרגשות השונים ואת דרכי ההתמודדות עמם מומלץ לעשות בהדרגה.
באופן מעשי, מומלץ להתבונן במהלך היום או בסופו על כל הרגשות שעלו בנו, ולהעלות אותם על הכתב. חשוב מאוד לתת להם שם, לציין באיזו סיטואציה (מקום וזמן) הם התרחשו, ומה היה הביטוי הפנימי שלהם בזמן ההתרחשות. נתחיל ברגש אחד או שניים, וככל שנתמיד לתרגל נגלה רבים נוספים. כדי להימנע מביצוע טכני מדי אפשר ליישם את הנאמר בדרך יצירתית. למשל, למפות את הרגשות בנוף הנשקף מחלון הבית: שדה של כעסים, גיא של יגון, עצים של שמחה, ערוגות העונג או ים הסליחה. אם הנוף אורבני, אפשר לדמיין בדרך נבחרת אחרת, למשל לתת צבע לכל רגש. לצורך התרגיל, העניין החשוב הוא החיים הרגשיים שמפעילים את הזיכרון, ולא השאלה האם התמונה אמיתית או בדויה.
עם חלוף הזמן נגלה אילו רגשות חוזרים על עצמם, למי מהם אנו מישירים מבט, את מי אנו מדחיקים ואלו רגשות קשורים למראות טבע, ריחות או למזג אוויר. נשים לב איזה רגש גרם לנו לבכות או לצחוק, לכעוס, לזלזל או לטבוע בדכדוך.
יש להתבונן כיצד הגבנו לפרץ הרגשות; האם איבדנו שליטה, שחררנו שליטה או נהגנו ברכות? ההתבוננות תעשה בלא שיפוט או ביקורת, מתוך כוונה להכיר ולהתיידד עם הרגשות, להפוך אותם לבני בית, ללוות אותם, לשמור עליהם ולעקוב כיצד הם פועלים עלינו במצבים שונים ובעיקר מה הם רוצים לומר לנו. החלון שמבעדו אנו משקיפים על נוף הרגשות פתוח לשני הצדדים. עולם הרגשות נכנס דרכו גם לתוכנו ומלמד אותנו על עצמנו. רק כך נגלה את הרגשות העזים שמטלטלים אותנו, את אלה שאוטמים אותנו ואת אלה שמסתתרים מפנינו.
כעבור חודש או חודשיים, כאשר נרגיש מיודדים עם רגשותינו, נוכל להתחיל למתן את הרגשות הסוערים ולתת מקום רחב יותר לרגשות השקטים. ריסון הרגשות העזים מפנה מרחב שופע כוחות עבור טיפוח הרגשות העדינים של הנפש. רגשות בעלי אופי רליגיוזי, תחושות השתאות מול יפי הטבע או התפעלות ממעשה אומנותי.
בשלב האחרון נתבונן אלו איכויות נפשיות נולדו בתוכנו שדרכן נוכל להצמיח את הרגשות לדרך ביטוי הולמת כלפי עצמנו וכלפי העולם הסובב שאותו אנו חווים בעיקר באמצעות הרגשות. עתה, לאחר שהכרנו והתיידדנו עם הרגשות ואף נתנו להם ביטוי בפנימיותנו, הם נגישים לעבודה עם האני שלנו. באמצעותו נלמד להבחין בהיבטים השונים של הרגשות עם ידיעה עצמית המבחינה במצב בלתי מאוזן של הנפש ושואפת להביא לתיקונם של רגשות סוערים שנותנים ביטוי לשמחה, צער או כאב, ולחילופין רגשות חסומים כאמצעי הגנה. בדיוק כפי שחוש החיים מוביל אותנו לריפוי מצבים גופניים לא תקינים באמצעות הכאב שחודר לכל השכבות של הנפש, כך על ידי תרגיל הרגשות אנו יכולים להפוך את המודעות הרגשית שלנו לאיבר חושי המנווט את הרגשות לשלווה פנימית כתרומה לבריאות נפשית טובה יותר. באמצעות התרגיל הופכים הרגשות לחומרי חיים רעננים שניתן ללוש אותם לתמונת חיים חיונית למרות זעזועי המציאות.
