אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
חג הפסח הגיע, בתוך זמן שבו אי הודאות פרושה כשמיכה בכל מרחב שרק נסכים להתבונן בו.
אבל הזמן ועונות השנה ממשיכים לנוע את תנועתם. והנה אביב הגיע פסח בא. הפריחה בחוץ מלבלבת, הפרפרים מעופפים ואפשר לשמוע את שירת חיזורי הציפורים. הכל מבקש לצאת החוצה אל האור, להתגלות להתהוות מחדש. כך גם האדם, אשר היה שרוי בהתכנסות פנימית חורפית, מבקש להוציא אל העולם דבר מה חדש. ניתן לחוש מעין קריאה חרישית ממעמקי נפשנו, זוהי לחישת הרוח המבקשת לעלות לפגוש ולהתמזג עם היופי הנגלה בעולם בזמן הזה.
ובזמן הזה, אירועי היום יום מאפילים את ראייתנו. אנו יכולים לחוש את כוח הכובד הבא למנוע מאיתנו לקיים את המפגש המיוחל ומבקש להשאיר אותנו במקום המוכר והמוגן. אנו יכולים לשים לב, כי רחשי נפשנו לפעמים גוברים על מרכז הווייתנו ולא מאפשרים לנוע לעבר ההתפתחות המיוחלת.
ולעזרתנו מופיעה התזכורת:
"בכל דור ודור חייב כל אדם לראות עצמו כאלו הוא עצמו
יצא ממצריים.
זכר ליציאת מצרים, זכר למעשה ."
אמירה זו, הניצבת בליל הסדר, מזמינה אותנו להתעורר ולהיזכר ברגע מכונן בהיסטוריה של העם שלנו. אך יותר מכך במהלך של חציית סף תודעתי בתרבות האנושית. אנו מצווים לחזור אל הרגע הזה. לחוות אותו כאלו היינו שם. מצווים להיות פעילים בזיכרון שלו. לא להשאיר אותו שם בעבר כאירוע שעלינו רק לזכור, אלא שהוא בעל משמעות עמוקה לכאן ולעכשיו שלנו. לכאן ולעכשיו של כל יחיד.
כדי לנסות להתקרב למשמעות, חשוב לרגע שנרחיב את יריעת ההכרה שלנו אל חציית הסף המתחוללת בתרבות האנושית באותו רגע מכונן. על פי האנתרופוסופיה זוהי התקופה המצרית כלדית, המהווה את תקופת התרבות הפוסט אטלנטית השלישית. סיפורינו מתחיל ברגע הזה "ויקום מלך אשר לא ידע את יוסף", זהו למעשה הרמז המקדים שניתן לנו על השינוי המתקיים בתקופה. בתקופתו של יוסף התקיימה תרבות שהייתה רקמה אחת חיה בין שמים לארץ. יוסף בעל החלומות, מייצג יכולת רוחנית, ששימשה לרתום את חוכמת העולמות העליונים לניהול המציאות הפיזית.
באותה עת, מתחוללת תמורה פנימית במבנה האדם, על פי האנתרופוסופיה, זוהי התקופה שבה נפש התחושה מגיעה לבשלותה. בה האדם חווה את העולם החיצוני, דרך רגשות עזים, פחדים ויצרים. נוצרת מעטפת נפשית ראשונה שמבדילה את האדם מהעולם ומהווה מרכז שלתוכו בעתיד האני יוכל להיוולד. הקשר לרוח עדין קיים, אך הוא אינו זמין כבעבר, כעת הוא עובר דרך הנפש. אך בתקופת המעבר, שבין יוסף למשה משהו מתחיל להתפורר. התקופה המצרית היא תמונת מראה לתקופתנו, התקופה החמישית, שמתחילה במאה ה-15 , שבה מתפתחת, נפש התודעה.
המשמעות היא, שכל מה שנזרע בתקופת מצרים כזרע רוחני בתת מודע של האנושות, נובט ועולה בימינו כפרי במודעות מלאה. מה שבתקופה המצרית היה נגיש רק ליחידי הסגולה שנבחרו להתקדש במיסטריות זמין בתקופתנו לכל אדם. בעוד האדם המצרי כוון לרדת אל מעמקי החומר והעבדות, כדי להניח את הניצוץ של האינדיבידואליות. אנו בתקופתנו נקראים להעלות את אותו ניצוץ אל אור התודעה. כאן אנחנו מגיעים לדמותו של משה המהווה כגשר הבא לשאת את הניצוץ החדש לעולם.
דמותו של משה, שעל פי האנתרופוסופיה, מייצג את אחד המורים הגדולים של האנושות. נולד לתוך המאבק בין הישן לחדש. הוא נולד לאם עבריה בזמן שהציווי היה כל בן היאורה השליכוהו. אימו מפרה את הצו בכך שהיא בונה תיבת גומא ובה היא מניחה אותו. בתו של פרעה, נציגת האליטה הרוחנית הארצית מגיעה לרחוץ ביאור ומוצאת אותו. היא מיד מזהה, כי ילד עברי הוא זה. ובכל זאת בוחרת לאמץ אותו ואף למצוא לו מינקת. מרים אחותו אשר השגיחה עליו מרחוק מיד מציעה את אימו. כך שמשה מרגע היוולדו ניזון משני העולמות מהעם העברי והמצרי.
משה גדל כנסיך מצרים הוא מקבל את כל החכמה המצרית, אך בתוך כל זה כמו נשמר בו משהו שאינו נטמע. כלפי חוץ הוא שייך, אך מבפנים ניתן לחוש בפער המתקיים. "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" ,הוא מתחיל להתעורר לעוולות המוסריות המתקיימות. הוא חש את סיבלם של בני עמו. העולם הולך ונעשה פחות ופחות מובן לו. "וירא איש מצרי מכה איש עברי" כאן משה כבר לא יכול להישאר אדיש, הוא פועל. אך פעולתו כמבטאת את נפש התחושה נובעת מתוך דחף והוא הורג את המצרי. למחרת משה נתקל בריב בין שני עבריים ניצים הוא מנסה לגשר ושואל "למה תכה רעך?" אך התשובה שהוא מקבל מטלטלת אותו . "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?".
זהו רגע של חוסר אונים בו משה כבר לא מרגיש שייך. זהותו מתפרקת והוא בורח אל המדבר. ובמדבר הוא מסכים להשיל מעליו כל מלבוש ולהפוך להיות לרעה צאן. מלאכה הדורשת הקשבה אחרת. זהו זמן אשר ניתן לראות, כשלב בו משה מכשיר עצמו לצעד הבא. אנו יכולים לראות כמה כל רגע הוא הכרחי להכשרתו העתידית של משה. הוא פוגש את בנות יתרו אשר באות להשקות את הצאן בבאר, הרועים מגרשים אותן, אך כאן הוא פועל אחרת. מתוך שקט, הוא מסלק את מי שמפריע ומשקה את צאנן. ניתן לראות איך כל אחת משבעת בנותיו כמו מטפחת בו איכות נפשית נוספת. שבע, כמספר הנושא בתוכו שלמות של תהליך.
וכשהרגע מבשיל, לאחר ימים של הליכה שקטה במדבר בו משה רועה את צאן יתרו מתגלה בפניו מראה בלתי נתפס. "ומשה היה רועה את צאן יתרו.....וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל " למרות המראה הבלתי נתפס משה לא נסוג הוא מתקרב להתבונן. ומתוך הסכמתו מגיעה הקריאה "משה משה" והתשובה "הינני" כבר כאן אנחנו יכולים לראות כי זוהי אינה תשובה חיצונית, כי עמדתו כבר אחרת.
"של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" ובכך הוא נקרא להסכים למפגש ישיר עם ההתגלות.
ללא ספק מעמד הסנה הבוער זהו רגע מכונן באנושות כולה, כאשר נשאל האל לשמו, התשובה הניתנת למשה אינה שם במובן הרגיל, אלא "אהיה אשר אהיה". אנו יכולים לראות, כי שם זה מהווה את מהות האנושות כולה, מכיל את סוד ההתהוות. אם נבקש להבין את הרגע הזה לא רק כהתגלות אלוהית חיצונית , אלא כאירוע בתולדות נפש האדם. נוכל לראות בו את הרגע שבו מתגלה לראשונה עקרון האני, ככוח חי, מתהווה הנושא בתוכו את סוד הקיום עצמו.
משה הוא זה המקבל את השליחות מאלוהים להוציא את העם העברי ממצרים. משה העניו באדם, לא מסכים מיד להיענות לשליחותו. הוא פוגש בתוכו את הספק. המסע שהוא עובר כאינדיבידואל הראשון, אשר שטיינר מתארו כבעל "אני" ער יכול להאיר לנו רבות על המסע האישי שכל אחד מאתנו עובר בתהליך ההתעוררות אל ה"אני" המהותי שלנו, זה שהוא הווה ומתהווה, זה שעומד מאחורי אירועי חיינו כמו הרוח המניעה את ענפי העץ.
משה מוציא את העם מעבדות לחירות ואנו בתקופתנו כאינדיבידואלים צריכים להוביל את עצמנו בדרך הזו. חירות זו מילה גדולה ולפעמים אם נהייה כנים עם עצמנו היא גם מאוד רחוקה, בימינו הדחף להיות בני חורין מצוי בכל אדם ,אך לצערנו אנו לא ממש יכולים להבין מה באמת נדרש מאיתנו כדי להיות חופשיים.
וכאן נציע הצעה קטנה:
בזמן שבו אנו נקראים לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, אנו מוזמנים להתבונן ברגעים בחיינו שבהם "הסנה בוער". אותם רגעים של משבר, אי ודאות או כאב, שבהם המציאות המוכרת עולה באש, אך משהו בתוכנו אינו נאכל.
תרגיל להתבוננות ביוגרפית:
נסו להיזכר ברגע של "מדבר" בחייכם זמן של בדידות, צמצום או חיפוש דרך.
מה היו ה"נעליים" (ההרגלים, התפיסות הישנות) שהתבקשתם להשיל מעל רגליכם כדי לעמוד על אדמת קודש?
האם בתוך הלהבה של אותו קושי, הצלחתם לשמוע, ולו לרגע, את הלחישה של ה"אהיה אשר אהיה" , את הכוח הפנימי שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות, אלא רק בעצם היותכם?
כאשר אנו מסכימים, כמו משה, לא להסיט את המבט מהאש אלא להתקרב אליה ביראה, אנו הופכים את הזיכרון ההיסטורי לכוח ביוגרפי חי. זוהי ראשיתה של הדרך אל החירות האמיתית, החירות להיות מי שאנחנו נועדנו להיות.
עינת ומתן יובל, מלווים גברים ונשים זוגות וצוותים.
0523894120/ 0542551919
דרך הרוח המקום לחיים ערים בעלי משמעות.
