או סקנדל או פסטיבל: על שיבושו של חוש הזמן הישראלי [איגרת 253]

או סקנדל או פסטיבל: על שיבושו של חוש הזמן הישראלי [איגרת 253]

חוש הזמן הישראלי נמצא במשבר: התבלבלנו. הדברים ניכרים בהרבה מקומות, ויחד יוצרים תחושת מועקה. לעתים קשה לנו לשים לב לפרטים, אבל כשאוספים ביחד את החלקים של הפאזל מתברר העניין: התבלבלנו!

כך למשל, מאז 5.4.2017 מעטרים את לוחות המודעות בעיר מגוריי, קריית אונו, פוסטרים גדולים המזכירים לנו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הקרב ובא. ארבעה חגים ומועדים עוד חלו לפניו: ליל הסדר, החג השני של פסח, המימונה ויום השואה. יום הזיכרון הזה יחול רק ב-1 במאי (וגם זה מועד ראוי לציון...). איך ומדוע, אם כן, חל בלבול גדול כל-כך?

עוד דוגמא: בראשית פברואר קיבלו בדואר כל המורים החברים בהסתדרות המורים את חוברת המבצעים העונתית. כותרתה "איך יודעים שבא אביב". מילא שהחוברת הקדימה את המועד הרשמי של תחילת האביב ביותר מחודש וחצי. מקומם לא פחות הוא הטקסט המלווה: עוד לא הספקנו לכרוך צעיף סביב הצוואר, וכבר אפשר להריח ניחוחות של אביב. רק גמרנו לזלול סופגניות ולאסוף מתכונים לאזני המן ולעוגת פירות יבשים, וכבר אפשר לראות קופסאות של מצות…“ תעיפו בבקשה מבט אל לוח השנה ותגלו שהטקסט פורסם כעשרה ימים לפני ט"ו בשבט.

ואם בסופגניות עסקינן – נזכיר את הופעתן בחנויות כבר במוצאי חג הסוכות, שלא לדבר על עונת הקרמבו שבכל שנה מקדימה בכמה ימים נוספים J

קל מאד להתבלבל בעולם המודרני – רבים מן החגים הם במקורם חגים חקלאיים, והחברה המודרנית איננה חברה חקלאית. מה לבעלי אייפונים ולקציר החיטים והנפת העומר? מה ליושבי המגדלים ולאסיף האחרון מן העצים, ולפאת השדה ששיבוליה מוקדשים לעני? המסורים בינינו ינסו ללמוד להפנים את המטאפורה. אחרים לא ידעו לעשות זאת, או לא ימצאו בכך קשר לחייהם.

קל מאד להתבלבל בישראל – לא מוכרים לי עם או חברה אנושית שכל-כך משופעים בחגים כמו העם החי בציון. אין ברחבי תבל לוח שנה עמוס כל-כך בחגים, מועדים ואירועים כמו לוח השנה הישראלי. על החגים המקראיים ועל החגים דרבנן הועמסו בדורות האחרונים עוד מועדים ישראלים - רשמיים וחצי רשמיים. וכשהכל חשוב באותה המידה – הכל לא חשוב. בני אדם זקוקים לחגים, אך החגים חייבים לבוא על רקע פעילות של חולין. בלתי-אפשרי לעמוד מלכת בכל שבוע או שבועיים כדי להגות, לתת משמעות, לטרוח, לבשל ולהכין. חג נהדר הוא כזה שכולם מתכוננים אליו, שמחים לקראתו, ומצפים לבואו כזה שגורם להתעלות-נפש. לא כזה שמכלה את כוחותינו. והדבר נכון גם לגבי המשמעות הניתנת לימי הזיכרון.

וכשהכל מבולגן – עלולים החגים להפוך לעיסה דביקה, מאוסה וכמעט חסרת משמעות. כך – גם אם אין כל ספק שפרנסי קריית אונו מעוניינים לתת כבוד לנופלים תושבי העיר – הופך יום הזכרון ל"חודש זכרון" שמאפיל על חגים אחרים, ועדיין אינו מקבל את תשומת הלב המלאה.

האם יש מה לעשות? לדעתי יש:

  • טוב לצאת הרבה אל הטבע. לטייל ולחוש את העונתיות. לחוש את הטבע קמל בקיץ, ולראות אותו בשיא פריחתו בסוף החורף. ככה אפשר להבין לעומק איך יודעים שבא אביב. כך אפשר להעניק לילדינו החיים בעולם אלקטרוני את מתנות מקצבי העונות.
  •  לא לתת לעולם הכלכלי לקבוע לנו את מקצבי החיים. וכאשר מופיעות פרסומות שכאלה (והן בעיני בלתי ראויות לא פחות מפרסומות פוגעניות אחרות) – חשוב להעיר למפרסמים – יהיו אלה חברות כלכליות או רשויות עירוניות.
  • לא לזלזל בעצמנו ובילדינו – להבין שיש חגים שאין לנו את היכולת או כוחות הנפש להקדיש להם את מלוא האנרגיה. מותר לנו לומר "את החג הזה נציין השנה במודע בצורה מינורית". הדבר עדיף על הכנה "מחפפת", או לחילופין על תסכול מזה שלא הצלחנו לעמוד בציפיותינו מעצמנו או מכך שסיימנו את החג באפיסת כוחות.

ואחרון – חגים שהחלטנו לקחת ברצינות – כדאי לתכנן מראש, לגייס עבורם משאבי-נפש בריאים ונכונים. הדבר נכון לנו כמשפחות, ונכון גם כבסיס לשיח שלנו, ההורים, עם נשות ואנשי החינוך המלווים את ילדינו בבתי הספר ובגנים.

 

חגים שמחים! ובמועדם.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*