אזורי החיץ של הנפש
"כולנו נולדים באזור החיץ"

אזורי החיץ של הנפש

המצלמה לקחה את ג'ני מניקוסיה לקובה ובחזרה אל החופש של גיל 4

שנות ה-60, מקסיקו

הייתי ילדה שיודעת לעוף. אהבתי לרקוד, לשיר, לנגן, לצבוע, לפסל. לא היה בי פחד. חי בי זיכרון ברור של הוויית שמחה וחופש. ואז בא ההיפוך: הייתי בגן. נתנו לנו לצבוע על נייר ענק, גדול ממני, שהוצב על כן ולצידו מונחות שלוש צנצנות גדולות של גואש, עם מברשת גדולה לכל צבע. אנחנו בחצר.  אני בסינר פלסטיק מלא צבעים, מאושרת. פתאום, לידי, ילדה נופלת, נפילה חזקה. ראשה נפתח, נוזל אדום ניגר ממנה. אני מסתכלת על הצבעים שלי. אצלי יש ירוק, צהוב, כחול, אבל אין אדום. מאיפה בא האדום? בן רגע אני מבינה שגם לי יש גוף, ובאותו רגע אני כבר לא יודעת לעוף. הגיע הפחד. הפכתי ל"ילדה טובה" וממושמעת, צחקתי הרבה פחות. הייתי בת ארבע.

2017, ניקוסיה, קו הגבול

עברתי את גיל חמישים, אני אם לארבעה. הייתי רקדנית בלט קלאסית, שיחקתי כדור עף וטניס מקצועי, עבדתי כביולוגית, למדתי אנתרופולוגיה, אני מביימת ויוצרת כוריאוגרפיה להצגות נוער. בני זוג שאהבתי כבר לא רלוונטיים, הגעתי לכאן לבדי עם מצלמה. אני כאן לברר מחדש מי אני. המצלמה היא חברה, גששית ותעודת מעבר. הכול נפתח בפניה. האנתרופולוגית שבי מגלה את המקום שבו פעם טורקים וקפריסאים חיו יחד, ועכשיו נוצרה הפרדה קרה. בניקוסיה, רוחב אזור החיץ שמפריד בין הצד הטורקי לצד הקפריסאי לא עולה על כמה מאות מטרים. מצד אחד יש גם חומה עתיקה, נמוכה. המצלמה צדה מבנים שנראים כאילו זה עתה רוקנו, אלא שהם עומדים כך, בתי רפאים, ארבעים שנה. אני רואה אישה שעומדת ליד הגבול. עֶרב, החומה מאחוריה. אני שואלת אותה אם אפשר לצלם. היא נענית לי מיד. מתברר שכל מי שאני פונה אליו נענה. אני מצלמת צילום אחד בלבד כל פעם. עכשיו אני יודעת לאן אני והמצלמה נוסעות יחד באביב.

2018,  קובה

מהילדות, קובה היתה המקום המיוחד והטוב, המקום בו מתקיים הסוציאליזם האמיתי. קובה גם היתה המקום האסור, הקומוניסטי. אמנם היא על אותו קו רוחב עם מקסיקו, ואנחנו מדברים אותה שפה, אבל "אנחנו" הרי דמוקרטים, קפיטליסטים, יהודים, קובה זה לא שייך. אני טסה עם תרמיל קטנטן מלא מתנות ומצלמה גדולה. כשאני מגיעה להוואנה, בעל הבית שאצלו אני מתארחת לוקח אותי לבניין גבוה לראות את העיר. תמונה של התפוררות, כאילו אחרי מלחמה, אלא בשקט ובהילוך איטי. חנויות אוכל או בגדים בודדות, ואלו שקיימות כמעט ריקות. קונים מזון בסיסי בתלושים. מצד שני, אני רואה את הילדים בתלבושת אחידה סדורה, אותה תלבושת לבנים ולבנות, שומעת שהחינוך מצוין, שיש שוויון בין נשים לגברים. אין הומלסים. תושבים מתקנים את הבתים המתפוררים עד כמה שהם יכולים, וחולקים אוכל עם שכנים. אין שפע, אבל אין רעב. האנשים שאני פוגשת אוכלים פירות בעונה, קטניות, דגנים, ומעט בשר, כי לרוב האנשים בהוואנה אין מקרר. התשתיות לא מאפשרות מכשירי חשמל. אני, לעומת זאת, יש לי כל צרכי. אני מגלה שאם אני רוצה לאכול, מיד מתקרב אליי קובני עם עגלת בננות; כשאני צמאה, אם רק אסובב את הראש, אמצא מולי חנות פצפונת של מים. כל מה שאני צריכה מתגשם.

אני רואה אישה שעומדת ליד הגבול. ערב, החומה מאחוריה. אני שואלת אותה אם אפשר לצלם. היא נענית לי מיד. מתברר שכל מי שאני פונה אליו נענה. אני מצלמת צילום אחד בלבד כל פעם. עכשיו אני יודעת לאן אני והמצלמה נוסעות יחד באביב

בימים הראשונים בהוואנה אני מצלמת את דיירי "הבית שלי", השכנים, עוברי אורח, אנשים שעומדים בתורים, קובנים וקובניות במרחב הציבורי, קונים, הולכים, מדברים אחד עם השני ליד הבתים ובמרפסות. מארג של חיים. מהרגע שאני מגיעה לשם אני מרגישה בבית. אין בי פחד, עייפות, רעב, בדידות, אני לא מרגישה את השמש הצורבת. בקובה, קובה היפה והמתפוררת שהמהפכה שלה התחילה כשנולדתי, קובה שנסגרה בפני העולם באותו זמן שהבנתי בפתאומיות את מגבלות הגוף, מתעוררת לחיים הילדה בת הארבע, זאת שידעה לעוף.

מרכז הוואנה. צילום: ג'ני קלינקובשטיין

מרכז הוואנה.

מחוץ לעיר, החיים אחרים מבהוואנה. הכפרים מטופחים, פסטורליים, וחפים מפיתוח. בתים לבנים קטנים, גינות, עצי פרי, תרנגולות ואפרוחים, סוסים ורוכביהם הנאים. הגעתי לוויניאלס, כפר מוקף הרי אבן ירוקים, וישנתי ב בקאסה (בית) בקצה הכפר, ליד היער. יום ראשון – משחק בייסבול באצטדיון הפשוט בכפר. במקרה, עברתי שם בזמן המשחק. האצטדיון בנוי בשלושה מעגלים: במעגל הפנימי השחקנים, בחיצוני, על מדרגת אבן פשוטה, קהל האוהדים; האמצעי הוא מעגל מעפר, מעגל מעבר המפריד בין הקהל לשחקנים.

אני יושבת עם הקהל, וכעבור זמן מה אני חשה בתזוזה בצד השני של המגרש, במעגל האמצעי, זה שאמור להיות ריק. אני ניגשת. שלושה ילדים משחקים גולות. הם לא מבחינים בי. מבחינתם הבייסבול והאוהדים הצועקים לא קיימים. גם אני לא קיימת. הם חיים ומתים על כל גולה, מודדים את המרחק, ממלמלים, מתכופפים, מכוונים, וכשצריך, רצים לאסוף אותן. הם כל כולם "פה". גם אני מתכופפת, משתטחת על העפר. מהזווית הזאת, הקיר שמאחוריהם הופך לציור צבע אבסטרקטי. ילד אחד רץ להביא גולה שעפה רחוק מדי. מגובה האדמה אני שואלת את זה שנותר: מה אתם משחקים? קליק.

ההבנה שהכתה בי בניקוסיה חוזרת אליי כבומרנג כאן במעגל הביניים: כולנו נולדים באזור החיץ, אזור שלא שייך לאף מדינה או תרבות, שלא חלים בו חוקים ומוסכמות, עד שאחת ה"מדינות" מושכת אותנו לצד שלה, ובאותה הזדמנות הנשמה עוברת להשתכן בגוף, מצטמקת כדי שתוכל להיות שם בביתה החדש. מזל טוב, יש לנו גוף. ושכחה.

הילד הכי יפה ביקום מסתכל אליי מתוך זוג עיניים כחולות תהומיות. ביד מאובקת הוא מחזיק את הגולה, האוצר הנפלא בעולם. מה אתם משחקים, הרי שאלתי אותו. בחצי חיוך וחצי רצינות עמוקה הוא אומר לי: "גולות".


תמונה בראש המאמר: הילד היפה בעולם וגולה בהוואנה. צילום: ג'ני קלינקובשטיין

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*