אז איך מדברים עם תלמידים על פוליטיקה? שלושה עקרונות [איגרת 262]

אז איך מדברים עם תלמידים על פוליטיקה? שלושה עקרונות [איגרת 262]

פוליטיקה בישראל היא נושא נפיץ והעמדות כלפיה נובעות מרגש ואף מפצע וכאב נפשי. בגיל ההתבגרות, יכול המחנך להוביל דיון על פוליטיקה מתוך עמדה טיפולית, ולחדד את ההבדלים בין טענה, הרגשה או עובדה. תגובה למאמרו של גבע ששון "קוד אתי למורכים ומחנכים"

פוליטיקה בישראל היא תמיד תפוח אדמה לוהט. כנראה שלא בכל מקום בעולם זה כך. משמעות הדבר היא שיש כאן פצע. פצע פעור, פתוח, כואב ולעיתים גם מדמם. כשאני ניגשת לטפל בפצע - יהיה אשר יהיה - אני ניגשת עם הכלים הטיפוליים שרכשתי כמחנכת.

כשאני עומדת מול הכיתה אני כמובן מכירה את האינידיבידואלים שמרכיבים אותה אך בנוסף עלי לפתח חוש מיוחד שיודע להרגיש את תודעת הקולקטיב. כשאני מכירה אותה אני כבר יודעת אילו תגובות צפויות מן התלמידים לאמירות כאלו או אחרות  וגם מהן הטעויות הרווחות. כמו כן אני מזהה מה יש בה ומה חסר בה.

כשאני מזהה את החסר, את הכאב, אני מפנה לשם את הטענות והאמירות שלי. תמיד הן תהיינה פרי הזיהוי הזה, מתוך הכרות עמוקה עם הכיתה שלי ולא פרי הרצונות הפרטיים שלי שמגיעים תמיד ממקומות וצרכים נפשיים שלי. אני אתוודע אל עצמי, אני אשתדל להכיר את עצמי מספיק טוב ובכיתה לומר את מה שנכון לתלמידים לשמוע, ולא מה שנכון לי להגיד.

לכן, כמורה וכאדם פוליטי-  כי כולנו כאלה – אני משתדלת תמיד להגיד לתלמידי את הדבר הראוי ביותר והנכון עבורם ועבור התפתחותם. כן, כמו שפסיכולוג או יועץ עושה מול אדם שמגיע לטיפול או הנחייה.

איך עושים זאת? על ידי הקשבה. כמובן הקשבה לעצמי, לפחדים, לחששות שעולים בעקבות עיסוק בנושאים חמים. אך כמובן גם הקשבה לכיתה.

לדוגמה, אם במקרה עולה טענה גזענית  או טענה אלימה בכיתה שלי, אני עוצרת ומנסה להקשיב מהיכן היא מגיעה. האם מכעס? האם מפחד? מה הדבר המפחיד שמנהל את הטענה? שעומד מאחוריה? כשאנחנו מדברים על הרגש שמסתתר שם אנחנו נותנים לגיטימציה פסיכולוגית לכל אמירה. זוהי מחווה של הצטרפות לאדם האחר, מתוך הידע הפנימי ש"שום דבר אנושי לא זר לי" (אמירה המיוחסת לפובליוס טרנטיוס אפר, מחזאי שחי ברפובליקה הרומית בשנים 195 - 159 לפניה"ס). בשלב הזה, מורה שמכיר טוב את הכיתה יכול אפילו לעשות עבודה עם הקשבה לגוף ומה קורה בו, אילו תחושות עולות כתוצאה מאמירות כאלה ואחרות... זה עוזר לתמידים לזהות איך המחשבות שלהם מפעילות אותן ואיך המערכות האנושיות קשורות זו בזו.

בשלב השני אנחנו מנסים ביחד לראות מה הביא לרגש הזה? איך מחשבה ורגש קשורים? ועוסקים גם בשאלה מהי טענה לעומת דעה לעומת עובדה לעומת רגש והרגשה.

את העבודה הזאת עם תלמידים חשוב לעשות בכל נושא שיש לו צביון פוליטי. כמובן שהתכנים בשיעורי היסטוריה מביאים אלינו כל הזמן את ההזדמנויות הללו וחשוב לנצל אותן נכון.

עיקרון נוסף שמנחה אותי בטיפול בסוגיות פוליטיות, מלבד  "העיקרון הטיפולי" הוא "עקרון האיזון המתמיד". כשהתנועה התודעתית בכיתה מופנית לכיוון מסוים אני אנסה למשוך לכיוון האחר. להראות צד אחר, להרחיב את נקודת המבט, להביא עוד נראטיב, לטפל בעמדות דיכוטומיות, חד צדדיות, להראות מרחב של התבוננות. מיומנויות אלו בהוראה חיוניות מאוד בגילאים שבהם מתחילים לדבר על נושאים פוליטיים. הן מגמישות ומפתחות את החשיבה.

והעיקרון האחרון הוא עיקרון שמנחה אותי בכל עימות: כל נקודת מבט היא תוצאה של מצב תודעה, של זוית ראיה. תמיד אני יכולה לעשות מאמץ לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת, להכיר את "הנאראטיב הזר",  על אחת כמה וכמה זה נחוץ כשאנחנו בקונפליקט.

לכן, אם אשאל שוב את השאלה האם אנחנו כמורים יכולים להביע דעה פוליטית, התשובה נגזרת מעמדתי הבסיסית. כיוון שאני רואה את עצמי כמתערבת במצבי תודעה, אחראית להתפתחותם התקינה, מלווה ומדריכה נערים ונערות בגילאי משבר, התשובה שלי היא שכן אך לא תמיד ולא בהכרח אלא בהתאמה, בהקשבה, בדיוק ובשימוש בעקרונות שהזכרתי.

חזרה לאיגרת

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*