איפה היו האנתרופוסופים בשואה?
"נעליים על גדת הדנובה" - אנדרטת זיכרון במקום שבו נורו יהודים בעיר בודפשט, הונגריה. צילום: shutterstock

איפה היו האנתרופוסופים בשואה?

מוצאה הגרמני של האנתרופוסופיה מעוררת אצל ישראלים רבים את השאלה מה היה חלקם של האנתרופוסופים בשואה. אודי לוי, נצר למשפחה ייקית המתגורר בעשורים האחרונים עם משפחתו בשוויץ, עונה על השאלה כדי ללמד אותנו שהמצב אז היה מורכב, כפי שהוא מורכב גם היום

בכנס חג המולד 1923/4 ייסד רודולף שטיינר מחדש את החברה האנתרופוסופית הבינלאומית. הוא קיבל על עצמו את תפקיד היו"ר ובחר לוועד המנהל של החברה, שנרשמה בשוויץ כעמותה, בקבוצה של אנשים שהיו קרובים אליו. שנה אחר-כך, מיד לאחר מותו של שטיינר, יחסי האנוש בחבורה הזאת לא היו קלים. בשנת 1933, התיישב היטלר על כיסא הקנצלר בברלין. אחד מחברי הוועד המנהל, ד"ר גינטר ווכסמוט, גרמני, התראיין בעיתון דני והביע את תמיכתו בכוח העולה ואת בטחונו בצדקת הדרך החדשה. ד"ר איטה ווגמן, הולנדית, רופאה שיחד עם שטיינר כוננה את הרפואה ואת החינוך המרפא האנתרופוסופיים (ראו הרחבה על חייה כאן), זיהתה מייד את הסכנות, הובילה יציאה של אנתרופוסופים מגרמניה והסתייגה חד משמעית מהרוח הנושבת בה. אלברט שטפן, שהיה יו"ר החברה האנתרופוסופית אחרי שטיינר, שוויצרי, משורר וסופר, היה נשוי לאישה ולה בת עם עיכובי התפתחות מאב שהיה יהודי. ביומניו כתב שטפן, ממקום מושבו בשוויץ, שכיוון שגידל נערה שלה דם יהודי, הוא רואה עצמו כמתנגד חריף לפיהרר הגרמני. כמה פתאטי.

באושוויץ פעל תחת פיקודו של מנגלה רופא אנתרופוסוף. אנתרופוסוף אחר, מנהל של מוסד לילדים עם צרכים מיוחדים שרובם היו ממשפחות יהודיות, סרב להסגיר את ילדי המוסד, נאסר במחנה ריכוז ונרצח שם. היו בגרמניה אנתרופוסופים שתמכו ברייך השלישי, אחרים שהחביאו יהודים או שהיגרו מגרמניה בשאט נפש. למותר לציין כי הנאצים התנגדו נחרצות לאנתרופוסופיה, ובדו"ח שהוכן בהזמנת המשרד הנאצי לבטחון פנים נכתב כי "השקפת העולם הנאצית בונה את יסודותיה על דם, גזע ועם וכן על הרעיון של המדינה הטוטאלית. בדיוק רעיונות אלו של הרייך השלישי נדחים על ידי האנתרופוסופיה". בשנת 1935 הוצאה האנתרופוסופיה אל מחוץ לחוק, ועד 1937 נסגרו כל בתי ספר ולדורף במדינה (להרחבה קראו מאמרו של ד"ר גלעד גולדשמידט בעניין).

אחת מההאשמות של הנאצים כלפי האנתרופוסופיה ושטיינר הייתה כי הם "יהודים", ואכן, חלקם של יהודים בין האנתרופוסופים בגרמניה לפני המלחמה היה גדול בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית. כך גם חלקם מבין המהגרים הגרמנים שעזרו בהפצת האנתרופוסופיה בכל העולם. קרל קוניג, מייסד תנועת הקמפ-היל, הוא רק דוגמה מפורסמת אחת מני רבות.

מרטין קרטשמר, נולד 1897, מחנך-מרפא אנתרופוסוף גרמני, הוצא להורג ב-9 בפברואר 1942 בסכסנהאוזן

ומה המצב היום?

אחרי מלחמת העולם ועד היום, הפקת הלקחים ולקיחת אחריות על שנעשה במלחמה ועל השואה היא חלק בלתי נפרד ומושרש עמוק בתרבות הגרמנית. האחריות האישית – להבדיל מאשמה – של כל גרמנית וגרמני למה שקרה,  מוטמעת בדנ"א התרבותי, גם אצל אלה שמתכחשים לאחריות הזאת ופונים לכיוונים מנוגדים. נושא השואה נלמד בבתי ספר ולדורף. מידת האינטנסיביות שונה מבית ספר לבית ספר, ותלויה בהשקפת העולם החינוכית והכללית של המורה להיסטוריה.

באחד מבתי הספר ולדורף בגרמניה נקלט לפני שנים מספר מורה שנפלט די מהר, כשהתברר שהוא משתייך לארגון ימני קיצוני מכחיש שואה ואף נושא בו בתפקיד בכיר. בית ספר אחר סרב לאחרונה לקבל ילדים ממשפחה שבה ההורים הם פעילי המפלגה הלאומנית-ימנית AFD. כתוצאה מכך התקיים פולמוס חריף בין  יאנס הייסטרקמפ עורך המגזין האנתרופוסופי INFO3, אשר תמך בהחלטה, וראלף זוננברג, פובליציסט אנתרופוסופי ימני,  שטען במגזין אחר שצריך היה לקבל אותם. זוננברג גם מתנגד למדיניות ההגירה הגרמנית ונותן ביטוי לעמדות ימניות צורבות.

אסור להשוות

אין להגות בנשימה אחת 'אנתרופוסופיה' ו'אנתרופוסופים' ולהניח שישנה זהות בין המושגים. האנתרופוסופים מונעים באותם אימפולסים של גורל כמו כל בני האדם האחרים שאינם אנתרופוסופים. בגרמניה – בניגוד לישראל – כשמדובר בשאלות של אחריות לאומית, מערכות ההכחשה הקולקטיביות, אינן פועלות ביעילות גבוהה. מערכת החינוך והמורשת ההיסטורית משבשות את מנגנוני ההכחשה וההדחקה של העבר.

בגרמניה, כמו גם בישראל, אפשר למצוא בין האנתרופוסופים אנשים מכל צבעי קשת הדעות. מספרם של לוקחי האחריות גבוה, לא פחות מאשר כאלה בארץ, שמוכנים לקחת אחריות, למשל, על שליטתה של החברה הישראלית באוכלוסיית מיליונים שאינם אזרחיה, מכוח זכות היסטורית ולאומית, מושגים שהיו בשימוש אז, בגרמניה.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

10 תגובות

  1. Avatar

    "שמוכנים לקחת אחריות, למשל, על שליטתה של החברה הישראלית באוכלוסיית מיליונים שאינם אזרחיה, מכוח זכות היסטורית ולאומית" – האמנם אלה עובדות ללא שום פרשנות? המעט שכל אחד מאיתנו יכול לעשות הוא להעשות מודע להנחות יסוד שלו עצמו, ולקחת אחריות על הפרשנות שלו. אין כמו שדה המוקשים הזה כדי להתעורר לכך שלאחרים יש הנחות יסוד מוטעות, וכמובן עושים פרשנויות מוטות שמאלה או ימינה. על-בסיס הכרת דעות אחרות אני יכול לשאול את עצמי מהן ההנחות שלי.
    בעקבות פנחס שדה שמתי לב שמכנה משותף אחד שמחבר את כולנו הוא אוושוויץ – כולנו רוצים למנוע את הישנותה של אוושוויץ!!! ומכאן חלה התפצלות: יש הלוקחים את המסר ההישרדותי המוביל לבניית כח צבאי שישמור עלינו. ויש אחרים הלוקחים את המסר המוסרי איך לא לעולל לאחרים את מה שאנו חווינו. אלה ואלה דברי אלוהים חיים. אני מזמין כל קורא לברר לעצמה עם איזה מחנה היא מזדהה יותר, וגם מזמין אותה להבין את בני המחנה השני ולהזדהות גם עימם.
    פעם הזדהיתי רק עם המחנה המוסרי-רוחני, למשל תמכתי בתכניתו של לייבוביץ' ליציאה חד-צדדית מרצועת עזה. עברו שנים, ויצאנו משם, וכעת נפקחו עיני שהמצב האנושי שם רק התדרדר. כשמדברים על אחריות, אולי צריך לקחת אחריות גם על התוצאות הנוראיות האלה, לשני הצדדים?
    אנו שולטים על כמעט שני מיליוני ערבים פלסטינאים אזרחי ישראל. אין אוכלוסיה ערבית בכל מדינות ערב בעלת איכות-חיים כמו שיש להם: מים, חשמל, חופש ביטוי, חינוך, שירותי בריאות, חופש התארגנות, השכלה, תעסוקה, חופש לבחור ולהיבחר לכנסת. מי מהם היה מעדיף שהכפר או העיר שלו יהיה חלק ממדינת פלסטין? אף לא אחד. אז יש לנו אחריות גם לזה.
    אז איננו שולטים על תושבי עזה, ולדעתי זה לרעתם. אנו כן שולטים על ערביי ישראל, וכ"כ טוב להם עד שהם נקראים "ערביי השמנת" בפי הערבים האחרים. ומה עם תושבי הגדה / יהודה ושומרון? לרשות הפלסטינית יש אוטונומיה. אך עשרות שנים יו"ר הרש"פ אבו-מאזן דוחה את הבחירות, כנראה מפחד שהחמאס ינצחו. מה האחריות שלנו לשלטון יחיד כזה – זה טוב או רע? אני מסכים שיש שם שליטה מסוימת של כוחות הביטחון הישראלים והפלסטינים כדי למנוע פיגועים ולשמור על חיים נורמטיבים בהתנחלויות. אך הגורם העיקרי לכך הוא בכלל לא מה שנכתב במאמר "זכות היסטורית ולאומית" שלנו.
    גורם המתח והסיכסוך בין הישות הציונית לבין הערבים הפלסטינים הוא לדעתי שכמעט 100 שנה הם רואים עצמם כאויבים שלנו, ואותנו כאויבים שלהם. ובעקבות מעשיהם, גם אנו נאלצים לראותם כאויבים. על-כך תופסים טרמפ המתנחלים ומדברים על " זכות היסטורית ולאומית". אך למעשה זה יושב על מציאות של פיגועים, טילים ומנהרות – מה שמאחד את היהודים כדי למנוע את שובה של אושוויץ. מעשיהם של הפלסטינים מאלצים אותנו, מתוך פחד קיומי הישרדותי, לבצע המון פעולות ביטחוניות שהיינו מעדיפים לא לבצע. העוינות הפלסטינית לא החלה עם הכיבוש של 67', ולכן לא נובעת ממנה. להיפך – הכיבוש הוא תגובה לעוינות הירדנית. במובן מסוים ב67' שיחררנו את התושבים הפלסטינים מהעריצות הנוראה של השלטון הירדני. זו הסתכלות שלא יאהבו אנשי השמאל הישראלי, כי היא מפריעה לרגשות האשמה, ומקלקלת את השנאה לישות הציונית. זו שנאה שמאד חשוב להיעשות מודע אליה כי היא מכוונת את הפילטר בעיניים, מה רואים ומה לא רואים. זו באמת עבודה פנימית לטווח רחוק.
    אילו רצו הפלסטינים לצאת ממעגל הסכסוך, היו יכולים לעשות זאת בדיוק כמו מדינות מצרים וירדן. הפלסטינים אינם עושים זאת, בין היתר כי הם סובלים מבעית זהות קשה, וחלקם יודעים זאת. גורם שבטוח מאחד את שלוש האוכלוסיות ואת כל המפלגות הוא ההתנגדות ליהודים ולישות הציונית. אי-אפשר להתכחש לתפקיד של התנועה הציונית בהתגבשותה של הישות הפלסטינית. "המרד הערבי הגדול" בשנות 1936-39 לא כונה המרד הפלסטיני. אפילו החלטת החלוקה באו"ם ב1947 עדיין קראה למדינה השניה 'מדינה ערבית' ולא פלסטינית. במלחמת '48 לא השתתף שום עם פלסטיני, כי הוא לא היה קיים. הישות הפלסטינית החלה להתגבש בעשרים שנים שלאחר מכן, כנראה גם תודות להקמתה של מדינת ישראל.

    האם אלה עובדות? בעיני כן, אבל לא רק. האם מעורבות בהן פרשנויות? בוודאי שכן. האם הפרשנויות נכונות? אולי כן, כי הן מבוססות לפחות חלקית על בחינת העובדות. ואח"כ עוד אומרים שהאמת היא לא סובייקטיבית.
    ואסיים בדבריו החכמים של שטיינר:
    "איננו נולדים חופשיים מדעות קדומות בהתייחס לעולם המחשבה – כולנו נולדים משוחדים בדעותינו. .. ואיך אוכל להשיג זאת? הדרך האחת והיחידה היא זו: במקום להתעניין רק בדרך בה אני חושב ובמה שאני מחשיב כנכון; עלי לפתח עניין לא אנוכי בכל דעה בה אני פוגש, ללא תלות בכך שאני מחזיק בה כמוטעית. ככל שאדם מתגאה בדעות הדוגמאטיות שלו ובעל ענין רק בהם, כך הוא מרחיק עצמו מהתפתחות העולם. ככל שהוא מפתח ענין חברתי בדעות של אחרים, אפילו אם הוא מחשיב אותן כמגוחכות – ככל שהוא קולט יותר אור מהדעות של אחרים לתוך החשיבה שלו – כך הוא עושה יותר כדי למלא את נפשו פנימה."

  2. Avatar

    אם בנושא האחריות עסקנו. האחריות, שלנו, מי שקורא לעצמו חוקר אדם, בהקשר הזה היא ליצור אלטרטיבה קורנת אמונה לב ופרקטית.
    במשולש הקסם הזה גלעד יש גם ריפוי איןסופי לכל היישות האנושית. הזהות הדתית היא כאן התרגול הכושל והלא מוסרי, הוא מנמיך את היותנו מתרגליי אנושיות טהורה. היא היא כיצד לתת תוקף חיי למרחב העל חושי בתוך חוייה פיזית קיומית כ"כ לא יציבה.

  3. Avatar

    "הוא רואה עצמו כמתנגד חריף לפיהרר הגרמני. כמה פתאטי."

    למה במאמר בעיתון שמכבד את עצמו צריך להתבטא כך (כמה פתאטי). אני בטוחה שניתן למצוא אופני ביטוי מכבדים לבטא את הרעיון הזה. כמו כן לא ברור מה פתאטי.

    • Avatar

      את ההתנגדות למה שקורה בגרמניה יכול היה, כאישעטת ציבורית, להראות על במה פומבית יותר מאשר יומניו האישיים, שהתפרסמו רק אחרי מותו.

  4. Avatar

    ״שליטתה של החברה הישראלית באוכלוסיית מיליונים שאינם אזרחיה, מכוח זכות היסטורית ולאומית, מושגים שהיו בשימוש אז, בגרמניה.״

    האם עורכי העלון קראו עד לסוף הכתבה?
    ההשוואה הזו מקוממת בכל קנה מידה.
    חבל שכתבה כל כך מעניינת מסתיימת כך.

    • Avatar

      אלה עובדות.
      חבל, שיש מי שמעדיף להדחיק אותן מאשר לקחת ברצינות את הוורס שמודפס בדף הפתיחה של "אדם עולם".

    • Avatar

      איפה הטעות פה? אפשר להתווכח על איך לקרוא לזה, כן כיבוש לא כיבוש, אבל המציאות אותה מציאות. מדינת ישראל שולטת במיליוני אנשים אשר אינם שווי זכויות תחת משטר צבאי.

  5. Avatar

    אפשר, אם רוצים, להכחיש גם את ההכחשה. לא ממש "דע את עצמך"…

  6. Avatar

    כתבה מעניינת ובזמנה אבל למה היה צריך להוסיף את השורה "גרמניה – בניגוד לישראל – כשמדובר בשאלות של אחריות לאומית, מערכות ההכחשה הקולקטיביות, אינן פועלות ביעילות גבוהה."? מה מטרת ההשוואה?

    • גלעד אלון

      להיכנס לשדה המוקשים של יהודים-גרמנים/ ישראל-גרמניה/שואה -נכבה זה בערך כמו להיכנס לגוב אריות שכבר לא אכלו שבוע.
      אבל אני עושה זאת בכיף. מה שמתפתח היטב אצלנו אלה מנגנוני הכחשה ומכבסות מילים.
      משתדלים להימנע ממבט מישיר עיניים בעובדות ובמציאות.
      אבל, מה לעשות וההגדרה מיהו יהודי משותפת לרבנות הראשית ולחוקי הגזע של נירנברג.
      מה לעשות והקורבנות הפכו מקרבנים (כן, כן אני יודע "הם" התחילו).
      גם לא קרתה מעולם שום שואה כמו שואת יהודי אירופה. יש לנו מונופול על כך. רק שכחנו את ההשמדה האידאולוגית של תושבי אמריקה המקוריים (95-97% השמדה!!) וגם את שואת אנשי מערב אפריקה בסחר העבדים המאורגן במשך מאות שנים ועוד ועוד.
      אז מה עושים: כדאי שנפתח מנגנוני חילוץ עצמי מביצת הנרטיב הישראלי/יודיאוצנטרי שהושתל במוחנו בשבעים וחמש השנים האחרונות.
      נקרא, נלמד ובעיקר נחשוב באופן עצמאי.
      ותודה לאודי על המאמר.