אלוהים משתעשע והאדם משחק

אלוהים משתעשע והאדם משחק

על ההבדל בין שעשוע למשחק, ועל המשחק הראשון בתנ"ך

אחת האבחנות המעניינות להתבונן עליהן, בכל הקשור לעולם המשחק, היא האבחנה בין play ל-game. בעברית קצת יותר קשה לתרגם את זה, התרגום הכי מוצלח שמצאתי הוא שעשוע ומשחק.

שעשוע (play) הוא משחק חקירה חווייתי. אם נתבונן על ילד קטן שזורק אבנים לשלולית חורף גדולה, נראה שהמשחק שלו הוא סוג של חקירה מהנה: אני זורק אבן והיא מייצרת אדוות, אני זורק אבן גדולה ויש יותר אדוות, אני זורק חלש ויש פחות אדוות, וכו'. הילד משתעשע עם החומר, אוסף חוויות, וכך לומד את העולם.

משחק (game) הוא שלב התפתחותי מאוחר יותר. המאפיין העיקרי של משחק, לעומת שעשוע, הוא שיש בו מטרה ויש בו כללים של מותר ואסור. השעשוע עם האבנים והשלולית יכול להתפתח למשחק שבו המטרה היא לזרוק את האבן הכי רחוק שאפשר, או "בוא נראה מי מצליח להשפריץ הכי הרבה מים", או להקפיץ את האבן על המים כמה שיותר פעמים. אם השעשוע הוא חקירה מהנה, המשחק הוא שלב מתקדם יותר של פיתוח מיומנות: יש לי מטרה ואני מנסה להשיג אותה, ולשם כך אני צריך לפתח מיומנויות של חוזק, דיוק, שיווי משקל, וכדומה. כללי המשחק – מה מותר ומה אסור – הם בעצם מכשולים שאני מטיל על עצמי כדי לנסות להתגבר עליהם בדרך להשגת המטרה. למשל, אם המטרה היא לפגוע עם האבן בגזע העץ ההוא שם, המכשול יהיה הכלל שאסור להתקרב לעץ מעבר לקו שסימנתי כאן, במרחק חמישה צעדים מהעץ. כך אוכל לפתח מיומנות של דיוק, מוטוריקה וכו'. ואם המטרה היא להכניס את הכדור לשער, המכשול יהיה הכלל שלפיו "אסור לגעת בכדור עם היד", והמשתתפים יצטרכו לתרגל מיומנות של שליטה ברגל.

כללי המשחק מאפשרים לנו לפתח גם מיומנויות במישור הנפשי והחברתי. אם המטרה היא שהתופס לא יתפוס אותי, אני מפתח לא רק ריצה וזריזות, אלא גם את המישור הרגשי של "איך זה מרגיש להיות נרדף", וכשאני רודף אני מרגיש איך זה להיות רודף. וכמובן, ברגע שיש כלל מייד עולה האפשרות, הכל-כך אנושית, להפר אותו. המשחק החברתי מאמן אותנו גם מול הפיתוי להפר כללים, שהרי אם נפר את הכללים נפגע במרקם החברתי של המשחק, ויותר מכך – לא באמת נשחק את המשחק שהתכוונו לשחק.

וזה מה שקרה בבריאת העולם. בראשית אלוהים השתעשע ויצר שמים וארץ. השתעשע עם האור והחושך, הפריד את המים מן המים, יצר מאורות, צמחים וחיות. שיחק, חקר, בדק, אסף חוויות. לא היו שום כללים של מותר ואסור – עד שהאדם נכנס למגרש. הכלל הראשון והיחיד שאלוהים נתן לאדם היה שאסור לאכול מפרי עץ הדעת. אבל ברגע שהיה כלל – השעשוע בגן עדן נגמר והפך למשחק: אסור לאכול מעץ הדעת. מי שאוכל מעץ הדעת רץ להתחבא עד שאלוהים מוצא אותו. 3-2-1 אדם! ומאז זה מה שאנחנו עושים – משחקים. כשאנחנו ילדים, אנחנו משתעשעים בגן עדן של ילדוּת, אבל כשאנחנו גדלים אנחנו מתחילים לשחק על האדמה.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך