אליזבת קובלר רוס (1926 — 2004)

אליזבת קובלר רוס (1926 — 2004)

עבורי, זהו סיפור על אישה שחייתה את חייה מתוך מצפן פנימי, עברה תהליך התקדשות מעורר השראה ולימדה את השיעור הפשוט ביותר והקשה ביותר — שהריפוי האמיתי הוא אהבה ללא תנאי.

שנות הילדות: העכבר

״העכבר נהנה להיכנס ולצאת ממקומות שונים, הוא שובב ומלא חיים, תמיד נמצא צעד אחד לפני כולם.״

אחר צהריים אחד, ב-8 ליולי, שנת 1926, בעיר ציריך שבשווייץ הציורית, מיהרו בני הזוג קובלר לבית היולדות. הצוות נערך ללידה, ולאחר מספר שעות של צירים הגיחה לאוויר העולם אליזבת קובלר, תינוקת זעירה מאוד, הקטנה ביותר שצוות בית היולדות ראה אי פעם. היא שקלה בקושי קילוגרם אחד והייתה אכזבה גדולה להוריה. כמו הורים רבים, הם ציפו לתינוקת גדולה, בריאה ומלאת תלתלים, שתהיה להם מקור גאווה. הילדה שקיבלו לא תאמה כלל את ציפיותיהם. היא הייתה דומה לעכבר, והצוות לא האמין שתשרוד. הרגע הזה ילווה את אליזבת כל חייה וישמש לה כמנוע להוכיח לעצמה, למשפחתה ולעולם שהיא שווה משהו. שהיא יותר ממה שכינתה ״בקושי קילו של כלום״.

ההורים חשבו שבזאת הסתיימה הלידה, אולם לאחר מספר דקות התחדשו הצירים. למרבה ההפתעה, הגיחה אחרי אליזבת תינוקת נוספת. גם היא זערורית. הצוות בירך את ההורים על זוג התאומות ועמד להעביר את האם לחדר ההתאוששות כשלפתע הצירים חזרו, ולמרבה התדהמה, לידה שלישית החלה. הפעם הייתה זו תינוקת גדולה, מלאת תלתלים, במשקל שלושה קילוגרם. מתאימה בדיוק לחלום שטיפחו ההורים במשך תשעה חודשים.

המיילדת ראתה את עצמה במידה מסוימת כבעלת כושר נבואי. היא התבוננה עמוקות בכל אחת משלוש התינוקות ואחר אמרה על אווה — התינוקת שנולדה אחרונה — שתמיד תהיה קרובה ללב אמה. על אריקה, שנולדה שנייה, אמרה שתמיד תבחר את דרך האמצע, ועל אליזבת, הבכורה, שפילסה לאחיותיה את הדרך, ניבאה המיילדת ש״לזו לעולם לא תצטרכי לדאוג״.

העיתונים המקומיים בציריך בישרו בהתרגשות על לידת השלישייה למשפחת קובלר והחגיגה הייתה גדולה. אולם, כפי שאליזבת עצמה סיפרה לעיתים תכופות — החיים בשלישייה זהה לא היו חגיגה כלל וכלל. עבורה החוויה הזו הייתה ״גיהינום עלי אדמות״. בילדותן המוקדמת דמו האחיות קובלר זו לזו עד כדי כך, שאימן נאלצה להודות שגם היא לא תמיד מבדילה ביניהן. הן חלקו חדר אחד שבו היו שלוש מיטות זהות, לבשו את אותם בגדים, אכלו את אותו אוכל, שיחקו באותם צעצועים וקיבלו בדיוק את אותן מתנות בחגים. לא היה דבר אחד שהיה שייך אך ורק לאחת מהן. הן היו זהות בכול. המורים לא ידעו למי מגיע איזה ציון ולכן נתנו לכולן 8. הדמיון היה גדול עד כדי כך, שכשגדלו והיו לנערות, חלתה אחת האחיות ערב אחד ולא יכלה לצאת לפגישה עם החבר שלה. אליזבת ביקשה ממנה שתגיד לה עד לאן הגיעו במערכת היחסים שלהם והיא תצא לדייט במקומה. במשך כל הערב הבחור כלל לא שם לב שהוא מבלה עם אחות אחרת. התחושה הייתה, כותבת אליזבת, של עינוי מתמשך. כאילו אין לה שום זהות משל עצמה. שום מקום שהוא רק שלה. שום דבר שמייחד אותה מאחיותיה ושמגדיר אותה כאישיות אינדיבידואלית נפרדת. חוויה בלתי נסבלת, במיוחד לנערה כל כך דעתנית. לימים תאמר, שהחוויה הזו הייתה הכרחית כדי לפתח בה את ההחלטיות והנחישות שלהם הזדקקה בעבודתה. אני חושבת שהקושי הזה פיתח בה גם את הרגישות לקולם של אלה שאינם נשמעים — החולים, הגוססים, הילדים, האסירים. אליזבת תקדיש את חייה לאלה שהחברה אוטמת את אוזניה מלשמוע את קולם.

כשהן בנות ארבע, עוזבת המשפחה את ציריך לכפר קטן במרחק חצי שעה נסיעה מהעיר. המעבר פותח בפני אליזבת את עושר החוויות שיש בחיים בטבע. היא עוזרת לאמה בגידול גינת ירק ובטיפול בבעלי החיים של משק הבית. אביה מרבה לקחת את בני המשפחה לטיולים בני כמה ימים בהרים, שם לומדת אליזבת כישורי חיים שישמשו אותה היטב בשנים הקשות של המלחמה המתקרבת. בינתיים היא מבלה שעות ארוכות במרחבים הפתוחים.

אחד הזיכרונות המוקדמים שלה מתרחש בסביבות גיל חמש. הוא מעיד על הנחישות שהגיעה איתה לעולם, ויש בו אולי רמז להד מחיים קודמים. בעודה ילדה קטנה מתגלגל לבית המשפחה ספר תמונות על ילדים באפריקה. אליזבת מרותקת לספר. היא ממציאה לעצמה עולם דמיוני אפריקאי, עם שפה סודית שאותה היא חולקת רק עם שתי אחיותיה, ומבקשת מהוריה בקשה יוצאת דופן — שיקנו לה בובה שחורה. בימים ההם כלל לא ניתן היה למצוא בחנויות בובות שחורות. אליזבת מחליטה נחרצות שלא תשחק יותר בבובות עד שתהיה לה בובה שחורה. היא שומעת יום אחד על פסטיבל אפריקאי שמתנהל בגן החיות בציריך. ללא היסוס היא צועדת לתחנת הרכבת ועולה על הרכבת לציריך, שבה נסעה פעמים רבות עם הוריה. בציריך, היא מוצאת ללא קושי את גן החיות ועומדת שם, מוקסמת מחבורה של מוזיקאים אפריקאים שמנגנים על כלי הקשה שכמותם לא ראתה מימיה. באותו הזמן הכפר כולו מחפש אחריה, וכשהיא חוזרת בשעות הערב, היא נענשת קשות.

המפגש הראשון שלה עם המערכת הרפואית מתרחש בסביבות גיל שש ומרמז על סוג המפגשים שצופן לה גורלה. אליזבת לוקה בדלקת ריאות חריפה ומובהלת לילה אחד לבית החולים בציריך. שם מקבלים אותה רופאים חמורי סבר שנוהגים בה כמו בחפץ — היא מופרדת מאמה, מופשטת, נמדדת ונבדקת, ואחר כך, בלי שנאמרת לה מילה, מושמת בבידוד. חדר הבידוד דומה לאקווריום זכוכית חסר חלונות. אליזבת חולקת אותו עם ילדה נוספת, שמבוגרת ממנה במעט. הילדה קודחת מחום וחלשה מכדי לדבר, אולם מתקיים ביניהן קשר עיניים שבאמצעותו הן מרגיעות אחת את השנייה ומנהלות דיאלוג ללא מילים. העור של שכנתה לחדר לבן כל כך, שאליזבת מדמה אותה למלאך חרסינה חסר כנפיים.

אף אחד לא מורשה להיכנס לחדר מחשש להידבקות, אבל הוריה של אליזבת מגיעים מדי יום, עומדים מחוץ לחדר הזכוכית ומנופפים לה. את הילדה שלצדה איש לא מבקר. לילה אחד, אליזבת מתעוררת ורואה ששכנתה לחדר מביטה בה. מחכה שתסתכל לעברה. היא אומרת לאליזבת שהלילה היא עוזבת. ״זה בסדר,״ היא מרגיעה את אליזבת המודאגת, ״יש מלאכים שמחכים לי,״ היא ממשיכה ואומרת, ״חשוב שתמשיכי להיאבק. את עומדת להבריא. את תחזרי הביתה.״ ״ומה איתך?״ שואלת אליזבת, ״הבית שלי הוא בצד השני,״ עונה הילדה ומבטיחה לאליזבת שאין סיבה לדאגה.

כשהבוקר מגיע, אליזבת מתעוררת לגלות שהחדר ריק. הרופאים לא אומרים לה דבר, אבל היא נושאת בתוכה את המילים של שכנתה לחדר ויודעת בתוכה בוודאות שהיא במקום טוב.

ביום צאתה מבית החולים אליזבת מקבלת את המתנה הראשונה בחייה שהיא באמת רק שלה — בובה שחורה.

אליזבת גדלה להיות ילדה דעתנית ואינדיבידואליסטית הרבה יותר משתי אחיותיה. מה שמאפיין אותה מגיל צעיר הוא ההגנה על החלשים. היא לא מהססת לחבוט בבריונים של בית הספר שמציקים לילדים חלשים מהם. זה קורה פעמים רבות כל כך עד שאִמה מתרגלת לדיווחו הקבוע של בן הקצבים הרכלן שעובר ליד ביתם בדרך חזרה מבית הספר: ״אליזבת תאחר היום, היא מרביצה לאחד הבנים.״ היא מעולם לא ננזפה על כך, מספרת קובלר-רוס, משום שהוריה ידעו שלמעשים אלה יש סיבה מוצדקת. לא רק ילדים זכו להגנתה ולטיפולה — במרתף ביתם היא ניהלה ״בית חולים לחיות פצועות״ — ציפורים, צפרדעים ונחשים שאספה ומצאה בשדות וניסתה לטפל בהם כמיטב יכולתה. אלה שהחלימו שוחררו לשדות הפתוחים. אחרים שמזלם לא צלח, זכו לקבורה חגיגית בבית קברות מאולתר בשטח שמאחורי ביתם.

הוריה לא ניסו לגונן עליה מהמוות, וכך התאפשרו לה שני מפגשים שיעצבו את חייה הבוגרים. האחד, כשהייתה בכיתה ג', היה מותה של נערה צעירה בשם סוזי, שעברה לכפר עם משפחתה באותה שנה. אביה היה רופא חדש שניסה להיכנס לנעליו של רופא הכפר הוותיק. אולם מעט לאחר תחילת השנה, חלתה סוזי בדלקת קרום המוח. בני הכפר, אנשים פשוטים, לא הבינו שזו מחלה שלא ניתן היה לרפא. משראו שמצבה של סוזי הולך ומידרדר, סברו שהוא פשוט רופא לא טוב. הם עקבו ברתיעה אחר ההידרדרות שלה — היא הפכה משותקת, אחר כך חירשת ואחר כך איבדה את ראייתה. במצב של הזדקקות רגשית גדולה, מצאה את עצמה המשפחה מבודדת ומנותקת. כולם נרתעו מפניהם מחשש שהמחלה תעבור לבתיהם. למרות שאליזבת הייתה בין הנערות ששלחו לסוזי פתקי עידוד ופרחים קטנים, בביוגרפיה שלה היא עדיין נזכרת במקרה הזה מתוך אי נוחות. סוזי נפטרה בבדידות, בחדר שווילונותיו סגורים, מבלי שיכולה הייתה אפילו לראות את אור השמש.

אליזבת הצעירה הרגישה בתוכה שזו לא הדרך הנכונה למות. היא התקוממה מול האבל המלאכותי שהפגינו בני הכפר. הם הרי חשו הקלה כשלא היו צריכים יותר להתמודד עם המחלה של סוזי. ואכן, עד מהרה, המשפחה עברה משם. תגובה הפוכה עורר בה מוות של איכר שכן. הוא נפל מגובה רב ושבר את עצם הצוואר בצורה שלא הרגה אותו באופן מיידי אולם לא הייתה ניתנת לריפוי. הרופאים כיבדו את בקשתו ואפשרו לו לסיים את חייו בביתו. הוריה של אליזבת בת העשר לקחו אותה איתם לביקור אחרון. היא זכרה את האיכר, שוכב במיטתו, מוקף בבני משפחה אוהבים וכואבים, נפרד בתורו מכל אחד מבני הכפר. חלון חדרו היה פתוח והוא יכול היה להשקיף על האדמה שאותה טיפח ועבד ולצפות בפירות עמלו. אליזבת הצעירה התרשמה עמוקות מהאירוע הזה שנחרת בלבה כדרך הנכונה להיפרד מהעולם.

למחרת אותו ביקור, האיכר נפטר. הוריה של אליזבת לקחו אותה איתם לניחום אבלים. המנהג הנוצרי הוא להשאיר את גופת המת גלויה בטקס האשכבה. אליזבת חששה מאוד מהמראה שיתגלה לה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה עמדה לראות אדם שאינו בחיים. אולם לדבריה, כשעמדה לבסוף מול גופת האיכר, חשה הקלה גדולה. היה לה ברור בוודאות שהאיכר עצמו לא נמצא שם. אותו אדם, שיום לפני כן טפח קלות על ראשה ומלמל את שמה, כבר לא היה נוכח. רק גופו. אליזבת הצעירה מתבוננת ותוהה לאן נעלם האיכר עצמו.

שני האירועים האלה היו מעין קריאת גורל בחייה. הפער המכאיב בין שתי המיתות נשאר צרוב בלבה ולימים יתעורר בה ויהיה מקור השראה לעבודתה עם חולים הנוטים למות.

הדת מעוררת בה רגשות מעורבים. בבית הספר בכפר נערך באופן קבוע שיעור דת שמעביר הכומר המקומי. הכומר, אדם קפדן ונוקשה, מלמד את כתבי ישוע על אהבה ללא תנאי, אבל ילדיו שלו מגיעים פעמים רבות לבית הספר רעבים ועם סימני מכות. אליזבת מתקוממת בכל נפשה מול הצביעות הזו. באחד השיעורים הכומר מתייחס לאחותה אריקה בצורה משפילה מול כל הכיתה. אליזבת לא יכולה לשאת את זה. היא מרימה את ספר הברית החדשה ומשליכה אותו בפניו של הכומר. את הימים הבאים היא מבלה בשדה שמאחורי הבית עד שבית הספר יחליט מה העונש ההולם למעשה שעשתה. שם, בשדה, על סלע שטוח מוקף צמחייה עבותה, היא מנהלת שיחות ארוכות עם האלוהים שלה. במרחבים הפתוחים היא מרגישה את הנוכחות שלו בעוצמה גדולה הרבה יותר מאשר בשיעורי הדת. ״אם האלוהים של הכומר הוא האלוהים האמיתי," מצהירה אליזבת, ״לי אין שום רצון להיות חלק מהאלוהים הזה״. למזלה של אליזבת, הוריה תומכים בה. הם מתעמתים עם ההנהלה ועומדים מאחורי אליזבת כשהיא משתפת את חברי ההנהלה ביחס הכושל של אותו כומר לתלמידים. בית הספר מכיר כנראה בצדקת דבריה של אליזבת, אבל לא ממהר להיפרד מהכומר המקומי. בסופו של דבר הם מציעים פשרה שמתאימה לכולם — אליזבת תוכל לחזור ללימודים ותשוחרר מלימודי הדת. היא מסכימה אך ורק אם גם אחותה, אריקה, תשוחרר.

ב-1942, כשהיא בת 16, מסיימת אליזבת את לימודיה בתיכון. אין לה שום התלבטות לגבי המשך דרכה. היא מרגישה קריאה פנימית חזקה להמשיך ללימודי רפואה. אין דבר שיכול להיות טוב בעיניה מאשר לטפל בחולים, לנחם פצועים ולהביא מרפא לזקוקים לכך. הבעיה הגדולה ביותר שהיא נתקלת בה היא אבא שלה.

אביה של אליזבת, ארנסט קובלר, היה בורגני בכל רמ״ח איבריו. מצד אחד היה, כפי שאליזבת מעידה, אדם חברותי, חובב טבע ושירה בציבור, ומצד שני — איש קולני, קמצן ושתלטן. אליזבת אהבה לצאת איתו לטיולים בהרים ולשיר יחד שירים בערב חג המולד, אולם בחיי היום יום, המזג הסוער ששניהם חלקו הדליק ניצוצות ברחבי הבית. באותם ימים היה נהוג בשווייץ שהאב קובע כל פרט בחייהם של ילדיו — במה יעסקו, היכן יגורו ועם מי יתחתנו. כשאליזבת ואחיותיה הגיעו לגיל הבגרות, הודיע האב בארוחת הערב שתכנן לכל אחת מהן את מסלול חייה. את אליזבת, כך אמר, הוא מייעד לשמש כמזכירה במשרד שלו. אליזבת מרגישה כלואה. היא לא יכולה לדמיין את עצמה יושבת במשרד מדי יום ועוסקת בעבודה פקידותית. היא מתפרצת ואומרת שהיא לא מוכנה למלא את התפקיד הזה, שהיא רוצה להגשים את החלום שלה להיות רופאה. ״אם כך,״ הוא אומר, ״תצטרכי לנקות בתים כדי להגשים את החלום הזה, כי אני לא עומד לממן אותו.״

״אין בעיה,״ אליזבת עונה בכעס, ״זה בדיוק מה שאעשה.״

שבוע אחר כך היא אורזת מזוודה ויוצאת לעבוד כמשרתת בביתה של אלמנה צרפתייה שחיה בכפר רחוק. אולם ניהול משק בית רחוק מלהיות החלום שלה.

אליזבת משיגה את ספר הטלפונים של ציריך. היא כותבת מכתבים לכל מוסד רפואי, קליניקה ובית חולים שבעיר. לבסוף מגיעה התשובה המיוחלת — בית החולים "קנטון" שבציריך זקוק בדחיפות למתלמד במעבדה של מחלקת העור. אליזבת לא יודעת את נפשה מרוב שמחה. כשהיא נכנסת בשערי בית החולים היא מרגישה שזה המקום שבו היא רוצה להיות, והיא צוללת לעבודה אינטנסיבית כשריחות בית החולים הם באפה כריח הבושם הטוב ביותר בעולם כולו.

מלחמת העולם השנייה בעיצומה — החדשות על זוועות הנאצים ממלאות את העיתונים ופליטי מלחמה ממלאים את המסדרונות. מנהל המחלקה שלה נולד בפולין, הוא מספר לה על האירועים האיומים שעוברים על מולדתו. מזועזעת ונסערת, אליזבת מבטיחה לעצמה להגיע לשם ברגע שתוכל. בתקופה כזו, שבה יש מחסור במזון וברופאים, היא משוכנעת שלא תישאר זמן רב מתלמדת במעבדת העור.

הכניסה בשערי בית החולים מביאה איתה גם את המבחן הראשון לאנושיות שלה. יום אחד היא נשאלת אם תסכים לקחת בדיקת דם מנשים שעבדו בזנות וחלו במחלות מין. הרופא יודה בפניה אחר כך שציפה שתסרב. באותה תקופה התייחסו למחלות מין כמו שלימים, בשנות ה-80, יתייחסו לאיידס. החולות היו במצב רפואי מזעזע, חלק מהרופאים נרתע מהן ורוב האחיות סירבו לטפל בהן. אליזבת לא מהססת. בעיניה, זה ההבדל בין רופאים שבחרו במקצוע הרפואה כדי לרפא אנשים לבין אלה שהגיעו אליו עבור הכסף.

היא לוקחת מהן בדיקות דם ובעודה עושה זאת, יושבת לשוחח איתן. הזונות משתפות אותה בסיפורי החיים שלהן. הן פותחות בפניה את לבן וחולקות את המצוקה הרגשית שהן נתונות בה. המצוקה הזו, מבינה אליזבת, גדולה לא פחות מהמצוקה הפיזית. היא מקשיבה ללא שיפוט וללא ביקורת. רואה בהן בני אדם שגורל החיים הביא אותם לסיטואציה הקשה שהם נתונים בה.

הבחירה הזו, לראות בכל אדם את החלק האנושי שבו, ולא את המחלה שהוא חולה בה, היא הדבר שיאפיין את אליזבת יותר מכול ויוביל לפריצת הדרך העצומה שתפלס לימים בתרבות המערבית כולה.

עם תום המלחמה, כשהיא בת 21, מגיעה אליזבת כמתנדבת לפולין. היא וקבוצת מתנדבים עובדים בכל מה שאפשר. הם מפנים הריסות, בונים במקומן מבנים חדשים, עוזרים בעבודות האדמה, בטיפול בחיות ועוד. אליזבת מצטרפת לשתי רופאות שדה צבאיות ששירתו בחזית עם הלוחמים הפולנים ועברו שם הכשרה בסיסית ברפואה. קוראים להן הַנְקה ודַנְקה. הן מאמצות את אליזבת ויחד מפעילות מעין קליניקה מאולתרת בשטח.

בקליניקה הזו, שמתנהלת בחדרון קטן, מתחילה אליזבת את עבודתה כרופאה. הנקה ודנקה מלמדות אותה להוציא רסיסים, לכרות איברים ללא חומרי הרדמה וליילד נשים. כשפעולתם של המתנדבים במקום מסתיימת, אליזבת מרגישה צורך לנסוע למקום בו פעלו מחנות הריכוז. היא מרגישה שאולי אם תבקר במקום, תוכל להבין את מה שקרה.

היא מגיעה למיידנק, מתהלכת בין החדרים, ורואה את הדרגשים שעליהם שכבו אנשים וילדים בציפייה למוות. על הקירות היא מבחינה בחריטות. התבוננות מקרוב מגלה לה שאלה ציורים. הילדים חרטו בציפורניהם ובכלים חדים ציורים על הקירות. ציור אחד חוזר על עצמו שוב ושוב. פרפרים. אליזבת רואה אותם בחדר אחר חדר. עד כמה שהיא מנסה, היא לא מצליחה להבין. למה פרפרים? למה שאנשים וילדים שיודעים שמותם קרוב יציירו פרפרים? החידה הזו תעסיק אותה במשך 25 השנים הבאות, עד שהתשובה תגיע מהחולים שתטפל בהם.

כשהיא יוצאת מהמבנה, מזועזעת כולה מעומק הרוע שנגלה לה, היא שומעת מאחוריה קול: ״גם את היית יכולה לעשות את זה.״ היא מסתובבת ומגלה מולה אישה צעירה ויפה. ״אם היית גדלה בגרמניה הנאצית, גם את היית יכולה לעשות את הדברים האלה.״ היא אומרת שוב לאליזבת שעומדת חסרת מענה. המחשבות דוהרות בראשה, האם באמת האישה הזו מאמינה שהיא הייתה יכולה לעשות את הזוועות האלה? הצעירה מציגה את עצמה. שמה גולדה, והיא ניצולה ששהתה במחנה הזה במשך מספר שנים וניצלה בדרך נס. היא עמדה עם כל משפחתה בתור לתאי הגזים, האחרונה בתור, אבל הדלתות לא הצליחו להיסגר. הגרמנים שלפו אותה החוצה וסגרו את הדלתות על כל יקיריה. היא נותרה בחוץ, ומאז נשכחה מהרשימות, עד שהגיעו בעלות הברית ושחררו את המחנה. היא מספרת לאליזבת שבתחילה נשבעה לעצמה לשרוד כדי לספר לעולם על זוועות הנאצים, אבל אז הבינה שאם תעשה זאת, אם באמת תבלה את כל חייה בסיפור על הרוע שנגרם לה ולמשפחתה, היא תפיץ בעולם שנאה וכאב בדיוק כמו שהיטלר עשה. לכן החליטה במקום זאת, להקדיש את חייה לדבר ההפוך. לשנות חיים של אדם אחד משנאה לאהבה. המילים של גולדה מעוררות באליזבת מודעות שלא הייתה קיימת בה עד אותו רגע. המודעות לרוע ולחייתיות שיש בכל אדם. גם בה עצמה. היא מבינה שרק אם תכיר בחלק הזה, תוכל באמת להפוך לאדם טוב יותר. רק אם נהיה מודעים להיטלר שבתוכנו, נוכל להפוך להיות דומים לאמא תרזה. היא עדיין רוצה ללכת לבית ספר לרפואה אבל המטרה שלה עכשיו היא להבטיח שלא יקום בדורות הבאים היטלר נוסף.

במסע ארוך ומלא סכנות, היא חוזרת הביתה — אישה שונה מאוד מזו שיצאה לדרך. הפרק הראשון בחייה הסתיים.

שנות הבגרות המוקדמות: הדוב

 ״הדוב נינוח ואוהב את שנת החורף שלו. הוא מביט על השנים המוקדמות ומצחקק לעבר העכבר המתרוצץ ממקום למקום״.

אליזבת חוזרת לשווייץ ומתחילה את לימודיה בבית ספר לרפואה. השיעורים כולם מלהיבים אותה, מלבד שיעור האנטומיה. לא רק שהמרצה בכיתה רומז לה בצורה לא עדינה שמקומה במטבח ולא בכיתת הלימוד שלו, שרובה ככולה גברים, נוסף על זה, לומדת בכיתה גם קבוצה של סטודנטים אמריקאים. קולניים, מרבים להפריע ולהתבדח — הם עושים על אליזבת רושם רע מאוד. למרות זאת, כשיום אחד מזמינה אותה חברה במהלך שיעור משעמם במיוחד להתבונן על התלמידים ולנסות לנחש עם מי מהם הן יתחתנו, אליזבת מצביעה על בחור שחור שיער מתוך החבורה. משהו בתוכה אומר לה שהוא יהיה בעלה.

באחד משיעורי האנטומיה הם נדרשים לבצע ניתוח בגופה. בחלקה של אליזבת נופל התענוג המפוקפק לעבוד עם שלושה מחבורת האמריקאים, ביניהם הבחור שחור השיער. אליזבת חושדת שהמרצה מקשה עליה בכוונה. ובאמת, כפי שציפתה, הבחורים מתגלים כשותפים גרועים לעבודה. הם מתבדחים ללא הפסקה, משחקים חבל עם המעיים של המת ומקניטים את אליזבת בהערות על גודל האשכים שלו. אבל הם הסתבכו עם האישה הלא נכונה. עד מהרה היא מתפרצת עליהם בכעס ופוצחת במונולוג ארוך שמפרט את חוות דעתה עליהם. הבחור שחור השיער עוצר את שטף דיבורה, מתנצל ומציג את עצמו. קוראים לו עמנואל רוס, ובקיצור מני. הוא עונה לאליזבת בנימוס ובאדיבות וממיס את לבה. אחרי זמן לא רב, הם הופכים לזוג. אליזבת יודעת שהיא צריכה לקבל את אישורו של אביה לקשר הנרקם, ומזמינה את מני לארוחה משפחתית. לרווחתה, מני מקסים את כל בני הבית. עדיין, אליזבת חוששת שאביה השמרן עלול לטרפד את הזיווג בגלל מוצאו של מני ולכן היא מחכה עד שמני יעזוב ואביה יציין כמה הוא מקסים כדי להפטיר כלאחר יד — ״ותאר לך שהוא יהודי...״ לשמחתה, הרושם הטוב מאפיל על המוצא המפוקפק ואליזבת מקבלת את אישור האב לנישואין לאחר שיסיימו את בית הספר לרפואה.

בשנת 1958, כשהיא בת 32, אליזבת ומני מתחתנים בשווייץ. מיד לאחר מכן, ברגשות מעורבים, היא מפליגה איתו לאמריקה, המקום האחרון עלי אדמות שהייתה בוחרת לגור בו. כל ילדותה חלמה על שירות רפואי במדינות מתפתחות ביבשת אפריקה, אבל במקום זאת, מצאה את עצמה בג'ונגל העירוני של מנהטן. יחד עם זאת, היא מונעת מתחושה שקיימת סיבה נסתרת להיותה באמריקה, סיבה שאותה תמשיך לחפש במשך שנים, היא מרגישה שזה מעין גבול בלתי נראה שעליה לחצות.

הזוג הצעיר מחפש עבודה, הזמן הוא חודש אוגוסט וכל המשרות הטובות כבר תפוסות. המשרה היחידה שאליזבת מוצאת היא כמתמחה בבית חולים פסיכיאטרי ממשלתי בעיר. באותה מידה שבה אמריקה הייתה המקום האחרון שרצתה להיות בו, כך פסיכיאטריה הייתה המקצוע האחרון שרצתה להתמחות בו. החלום שלה היה להיות רופאה כפרית. בלית ברירה, לאחר שנדחתה בכל מקום אחר, היא מקבלת את העבודה.

בית החולים הפסיכיאטרי של מנהטן מנוהל בצורה גרוטסקית. אליזבת עובדת במחלקת חולים שמוגדרים חסרי תקווה. האחות הראשית היא המאהבת של המנהל. היא מטפחת חתולים שעושים את הצרכים שלהם בכל מקום. החולים לא מתקשרים, מוחזקים קשורים למיטות רוב שעות היום, ושגרת הטיפולים כוללת מכות חשמל, תרופות פסיכדליות, והשרייה באמבטיות ל-24 שעות. על אליזבת לתעד את התגובות של המאושפזים לתרופות, אבל אחרי זמן מה היא לא מוכנה להמשיך בכך ומציעה לשנות את הטיפול. מהתבוננות בחולים היא רואה שהדבר היחיד שהם באמת מחכים לו מדי יום הוא סיגריות וקולה. אליזבת מחליטה להציב להם דרישה — כדי לקבל את הסיגריות והקולה הם צריכים לעשות דברים בסיסיים כמו לקום מהמיטה, להתרחץ ולהשתתף בסדנאות הטיפול. בתוך שבוע עומדים החולים האלה בתור, רחוצים ומסורקים. אליזבת יוצרת איתם קשר אישי. היא לומדת את השמות שלהם, שומעת את הסיפורים האישיים שלהם ומשתפת אותם במצוקות שלה. היא זרה בעיר, לא מבינה את הביטויים המקומיים, בודדה, ובנוסף לכול, מתאבלת עדיין על הפלה שעברה באותה שנה. היא חולקת עם המטופלים את הכאב שלה והם, בתגובה, נפתחים אליה, ומתחילים לשתף אותה במה שעובר בנפשם. את המטופלים שמראים שיפור משמעותי היא לוקחת לסיורים מחוץ לבית החולים כדי להרגיל אותם לעולם בחוץ, ומייסדת פרויקט שכונתי שמקשר בין החולים למשפחות בקהילה. במהלך השנתיים שאליזבת תעבוד שם, המקום ישנה את פניו. 94 מתוך החולים שהיו מוגדרים כחסרי תקווה, ישוחררו לחיים תפקודיים בקהילה.

אחרי שתי הפלות שבעקבותיהן נאמר לה שלא תוכל להביא ילדים לעולם, אליזבת נכנסת להיריון שלישי. למרות החששות של הסובבים אותה, תחושה פנימית אומרת לה שהפעם ההיריון יעבור בשלום. ובאמת, בסופם של 9 חודשים נולד בנה הבכור, קנת׳. אליזבת מאושרת בכל מאודה. באותה תקופה נהוג שאישה עובדת רק עד הלידה הראשונה ואחר כך מתמקדת בעבודות הבית. אבל אליזבת לא רוצה ולא מסוגלת לעשות זאת. כמו שהיא מתארת — הקריאה הפנימית שחשה למימוש הייעוד שלה הייתה גדולה מכדי להתעלם ממנה.

נותרה לה עוד שנה אחת כמתמחה לפני שתקבל את תואר הרופאה שנכספה לו מילדותה, והיא מתחילה לעבוד בבית החולים "מונטיפיורי" כמנהלת המרפאה הפסיכו-פרמקולוגית, כלומר, עוסקת בחקירת השפעת תרופות על התודעה. גם פה שיטות העבודה שלה לא קונבנציונליות. היא יושבת על המיטות של המטופלים, מחזיקה את ידיהם ומשוחחת איתם שעות ארוכות. במהלך עבודתה, היא שמה לב שהחולים שנזקקים לעזרה הרבה ביותר הם אלה הגוססים. אולם המערכת הרפואית לא יודעת איך להתמודד איתם. הם מאושפזים בחדרים הרחוקים ביותר מעמדת האחיות, בבידוד מוחלט, ולעיתים תכופות לא מקבלים מהצוות את המידע הנכון. הרופאים מצווים על הסובבים אותם להסתיר מהם את מצבם האמיתי בנימוק שעדיף להם לא לדעת אותו. אליזבת מערערת על כך. היא חושבת שכל אדם זכאי לדעת מה מצבו ושתפקידם של הרופאים הוא לשמוע מהחולים עצמם למה הם זקוקים.

היא מסיימת את ההתמחות ועוברת עם משפחתה לדנבר, קולורדו, לאוניברסיטה שבה גם היא וגם בעלה יכולים לעבוד — מני כמרצה לנוירוכירורגיה, והיא מצטרפת למעבדה שמנהל פרופסור סידני מרגולין, פסיכיאטר ומרצה לא קונבנציונלי שחוקר את הקשר בין מצבו הרגשי של האדם לתודעתו. האולם בהרצאות שלו מלא תמיד בסטודנטים נלהבים שמגיעים לשמוע את רעיונותיו המקוריים. החלק הראשון של ההרצאה הוא תיאורטי ובחצי השני נערך ניסוי כלשהו. אליזבת, שמתקשה למצוא את עצמה בשיטות הטיפול הפסיכיאטריות המקובלות, רואה בפרופסור מרגולין הלא שגרתי דמות מעוררת השראה.

יום אחד, מודיע פרופ׳ מרגולין לאליזבת שהוא עומד לנסוע לשבועיים, ומזמין אותה להרצות במקומו. היא מסכימה, ומיד מתחילה להתייסר בשאלה מה יהיה נושא ההרצאה. במשך מספר ימים היא מחפשת, עד שלפתע מכה בה ההבנה — המוות. המוות הוא אירוע שכל בני האדם יעברו יום אחד. הוא משותף לכולם. היא תכין הרצאה על המוות. החלק הראשון יהיה תיאורטי. והחלק השני — מה יכול להיות החלק השני? אליזבת מחליטה להזמין לחלק השני את אחת המטופלות שלה — חולה סופנית שתשתף את הקהל ברגשות ובתחושות שלה.

החלק הראשון נרשם ככישלון. הסטודנטים, שרגילים לפרופסור הכריזמטי, מפטפטים ללא הפסקה. גם החומר שמצאה אליזבת על ההתמודדות עם המוות חלקי ומוגבל. רובו ככולו עוסק בתיאור טקסים דתיים —  מה שניתן היה למצוא אז בספרות המקצועית. אבל כשאליזבת מעלה לבמה חולה בכיסא גלגלים בשם לינדה, נערה בת 16 שגוססת מלוקמיה, האולם משתתק בבת אחת. אחרי שלינדה מציגה את עצמה, פונה אליזבת לסטודנטים ומזמינה אותם לשאול שאלות. לאף אחד אין. אליזבת מזמינה ארבעה מהם לעלות לבמה ומבקשת מהם לשאול את לינדה שאלות על מצבה. הם מגמגמים משהו על ספירת הדם שלה ולינדה מתפרצת עליהם. היא מבטאת את התסכול שלה, את הציפייה שלה לשיחה אנושית מהרופאים שמטפלים בה, את הצורך שלה להכרה ברגשות שקיימים בה.

בסוף ההרצאה מתקשים הסטודנטים לעזוב את האולם. הם ממשיכים לדון שעות ארוכות בחוויה שעברו. אליזבת מלווה את לינדה בחזרה למחלקה ומודה לה. היא מבינה שזה בדיוק הדבר שעליה לעשות. כשפרופ' מרגולין חוזר, אליזבת מחפשת מקום שבו תוכל ללמד סטודנטים לרפואה על אופן ההתמודדות עם המוות.

לאחר שני ניסיונות נוספים שלא צולחים להיכנס להיריון, היא עוברת היריון שבסופו, בלידה שכמעט ומסתיימת במוות, נולדת בתה ברברה.

כעת משפחתה נראית לה מושלמת. שני הילדים ממלאים אותה אושר וגאווה והיא נהנית מכל רגע איתם. יחד עם זה, היא לא יכולה שלא לתהות איך הצליחה אמה לגדל שלישיית בנות, לכבס, לגהץ, לתפור את כל בגדיהן, לסרוג ולבשל, להקים גינת ירק ולנהל משק בית בצורה כל כך שלווה ויעילה.

הם עוברים שוב דירה, לשיקגו, שם מייסדת קובלר רוס קורס פורץ דרך בחוג לפסיכיאטריה — ״על מוות ומיתה״ — שעוסק בהתמודדות עם המוות, ומושך אליו מגוון משתתפים שנחשפים לראשונה לשיח על הטיפול בחולים סופניים. סטודנטים לרפואה, אחיות, רופאים, אנשי דת ועובדים סוציאליים נפגשים אחת לשבוע באולם ההרצאות, שם אליזבת מראיינת את אחד החולים שלה על חוויותיו ורגשותיו, כדי לאפשר להם ללמוד על הצרכים שלו ולהפוך כך למטפלים טובים יותר. לפני תחילת כל מפגש מתפללת אליזבת בלבה, ״אלי, תן לי את הכוח לשנות את מה שיש ביכולתי לשנות, תן לי את השלווה לקבל את מה שאין ביכולתי לשנות. ותן לי את התבונה להבדיל בין אלה לאלה.״

נדמה שהחולים רק מחכים לרגע הזה כדי לחלוק סוף-סוף את שעל ליבם. רובם מספרים שהם למדו על ההידרדרות במצבם הרפואי לא מהרופאים אלא בעקיפין, דרך השינוי ביחס של בני המשפחה כלפיהם. הם חשו לפתע ריחוק, הסתרה וחוסר כנות — דווקא בזמן שבו היו כל כך זקוקים למישהו שידבר איתם באופן ישיר וכן. לעיתים קרובות תוארו האחיות כדמויות משמעותיות יותר מאשר הרופאים, שהיו מפוחדים, לא רגישים ולא כשירים לטיפול. ״החולים הם המורים הגדולים ביותר שלנו,״ כותבת אליזבת, ״אבל נדרש אומץ רב להקשיב להם״. מטופלת אחת ניסחה זאת כך — ״כל מה שהרופא שלי רוצה לדבר איתי עליו הוא הגודל של הכבד שלי. מה אכפת לי בשלב הזה מה הגודל של הכבד שלי. יש לי חמישה ילדים בבית ואני לא יודעת מי ידאג להם. זה מה שהורג אותי ואף אחד לא מוכן לדבר איתי על זה.״ בסוף ההרצאות האלה, כותבת אליזבת, חשו המטופלים פעמים רבות הקלה. גם אם חייהם עמדו להסתיים, עדיין הייתה להם חשיבות כמורים. הייתה להם משמעות. לחיים יש תמיד משמעות עד הרגע האחרון.

בסוף ההרצאות הייתה אליזבת מלווה את החולה לחדרו וחוזרת להמשיך את הדיון שהיה בדרך כלל טעון רגשית. היא והסטודנטים ניתחו יחד את התגובות של החולה וגם של עצמם. הם גילו את התסכול, החשש וחוסר האונים שהם חוו למול הדברים שהחולה אמר. יחד הבינו מה היו הטעויות שלהם ומה יידרש מהם כדי להפיק לקחים לעתיד.

הקורס צבר תאוצה, אבל הרופאים בבית החולים מיאנו לשתף פעולה עם אליזבת. הם סירבו להפנות אותה לחולים סופניים. למעשה, כששאלה את מנהלי המחלקות, הם ענו לה שאין להם כאלה.

הקושי הגדול של אנשים בהבנה של המוות, כותבת אליזבת, הוא העובדה שהתודעה כמעט לא מסוגלת לתפוס את הסוף של עצמה. רוב האנשים יכולים לחשוב על המוות רק בהקשר של תאונה. אירוע אלים, פתאומי או טרגי שכרוך בכאב גדול. בנוסף, עם השנים, ההתקדמות ברפואה המודרנית שכנעה את האנשים שהחיים אמורים להיות נטולי כאב, ומכיוון שהמוות נתפס כאירוע מכאיב, ניסו אלה שאמונים על החיים ועל הבריאות להתרחק ממנו ככל האפשר. עבור רוב בני האדם המוות נתפס כאסון, אבל עבור הרופאים והצוות המטפל המוות נתפס ככישלון, ולכן העדיפו שלא להודות בפני החולים שלהם שהם עומדים למות.

אבל, נרצה או לא נרצה, המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. הוא אפילו אירוע מרכזי בחיים. וככזה, אי אפשר שלא להעלות אותו למודעות ולחקור אותו. אליזבת מבינה לפתע שהאחריות הזו מוטלת על כתפיה. שהייעוד שלה הוא להסיר את שכבות ההכחשה המקצועית שמונעות מהמטופלים לאוורר את הדאגות ואת המחשבות שלהם.

המשימה הזו לא קלה. כשם שבנערותה הייתה צריכה לעמוד מול אביה ולפרוץ את הכבלים המשפחתיים שהושמו עליה, כך היא צריכה כעת לפרוץ את הכבלים המקצועיים והתרבותיים. היא מרגישה בדידות גדולה — מנת חלקם של אלה ההולכים אחרי צו ליבם בניגוד למוסכמות החברתיות.

ערב אחד, אחרי ששוטטה במסדרונות בית החולים בחיפוש נואש אחרי חולים עבור הקורס שלה, היא רואה אור בחדרו של כומר בית החולים, הכומר גיינס (Gaines), שהיה פוקד דרך קבע את אולם ההרצאות. למרות חוויות הילדות השליליות שנשאה איתה מאנשי דת, אליזבת מחליטה להיכנס ולבקש עצה. נקודת המבט הרוחנית שלו מעניקה לאליזבת כוח והשראה. באותו ערב, ובערבים רבים אחרים, הם משוחחים שיחות ארוכות על המוות. הם מבינים יחד שהשאלות שהחולים עסוקים בהן לא נוגעות למוות אלא לחיים. שהבקשה העמוקה שהחולים מבקשים היא כנות, פרידה והשלמה. אופן ההתבוננות הרוחני של הכומר משלים את הגישה המדעית של אליזבת. היא שואלת את המטופלים מה עובר להם בראש, הוא מבקש לדעת מה קורה בנשמתם. לאחר זמן קצר, מזמינה אליזבת את הכומר גיינס להצטרף אליה כמרצה שותף בקורס שהיא מעבירה. השותפות והידידות העמוקה ביניהם תימשך שנים ארוכות. הכומר גיינס יהיה בשנים האלה האדם היחיד שאיתו תחלוק אליזבת את השאלות הפנימיות שלה, ובהמשך, גם את החוויות הרוחניות יוצאות הדופן שתעבור.

שנת 1969 היא שנה של פריצת דרך בחייה. נדמה כאילו כל העבודה הפנימית והמקצועית שעשתה עד כה, כל הכלים שרכשה והדרך הייחודית שפילסה לעצמה — יהדהדו על פני ארצות הברית והעולם כולו. באותה שנה, כשהיא בת 43, דופק על דלת משרדה קלמנט אלכסנדר — עורך בהוצאת הספרים הניו-יורקית "מקמילן". מסמך עבודה שכתבה על הקורס שלה הגיע לידיו והוא טס את כל הדרך אליה כדי להציע לה לכתוב ספר שיהיה מיועד למטפלים שעובדים עם חולים סופניים. למרות שהיא מלהטטת כבר בין תפקידיה כרופאה, מרצה ואמא לשני ילדים קטנים, אליזבת מקבלת את ההצעה. באוטוביוגרפיה שלה היא כותבת שמה שהניע אותה להסכים לפרסום הוא התסכול העצום שחשה למול הקשיים שמערים עליה בית החולים שהיא עובדת בו. היא כותבת בלילות, כשקנת׳ וברברה ישנים. בניסיון לנסח תובנות, היא עוברת בראשה על כל החולים שליוותה לאורך השנים. לפתע, היא רואה בבהירות בעיני רוחה איך כל מי שעומד בפני אובדן עובר למעשה דרך אותם חמישה שלבים. היא מעלה אותם על הכתב. השלב הראשון הוא הלם והדחקה, ״זה לא יכול להיות״ — הרצון להעלים את הבעיה ולא להתמודד איתה. השלב השני הוא הכעס — ״למה דווקא אני?״ הכעס מופנה החוצה לכל הכיוונים ללא אבחנה. אם הסביבה לא יודעת להכיל אותו, הוא עלול להיהפך לבדידות גדולה. השלב השלישי הוא שלב המיקוח — ״אני אעשה הכול אם תיתן לי עוד זמן״. הוא מופנה בעיקר לאלוהים אבל גם לרופאים. השלב הרביעי הוא שלב העצב והצער, האדם מבין שמאבקיו מעלים חרס והוא שוקע בכאב גדול על מצבו ועל ההחמצות של חייו בעבר, כאב שמתחלף בשלב האחרון — ההשלמה. בשלב הזה, האדם מרפה מסערות הנפש והופך שקט ומכונס יותר בעצמו. זה הזמן שבו המילים מתחלפות במבטים ובמגע שקט.

במהלך השנים תישאֵל אליזבת פעמים רבות — ״מה לימדו אותך החולים הסופניים על המוות?״ התשובה שלה תישאר אחת — המוות הוא לא העניין. המוות יכול להיות אירוע נהדר ומלא משמעות לאדם שחי באופן מלא את חייו. השיעור האמיתי שניתן ללמוד מאלה שעומדים בסוף דרכם הוא על החיים — רבים מהחולים מגלים בסוף ימיהם במה באמת רצו לעסוק, עם מי באמת רצו להתחתן, מה לא עשו מתוך פחד או בושה או אשמה. רבים כל כך הבינו רק כשהיה מאוחר מדי, שבעצם לא חיו את החיים שהם עצמם היו בוחרים. השיעורים שהם מלמדים הם לא איך צריך למות, אלא איך צריך לחיות. לרוב, העמידה מול המוות העלתה בהם צלקות ישנות שנשאו בנפשם ומנעו מהם לחיות חיים מלאים — טראומות ילדות שנדחקו מהתודעה היומיומית והמשיכו להשפיע באופן לא מודע על הדרך שבה פעלו. אליזבת מכנה אותן ״עניינים לא גמורים״. הזיהוי והטיפול בעניינים האלה משחרר את האדם לחירות פנימית, מאפשר לו לחיות באופן מלא ולמות בשלווה.

בתוך חודשיים היה הספר על מוות ומיתה מוכן. באותו זמן, התפרסמה במגזין ״לייף״ כתבת שער על אליזבת ועל הקורס שלה. כתב של העיתון התלווה לאליזבת בעבודתה, צילם ותיעד שיעור בקורס שלה שבו ריאיינה מטופלת בשם אווה — אישה צעירה, יפהפייה וחכמה שגססה מלוקמיה. הספר והכתבה עוררו הדים עצומים ברחבי ארצות הברית. המרכזייה של בית החולים מוצפת פניות של אנשים שמבקשים להיפגש עם אליזבת. היא מקבלת הזמנות להרצות ברחבי המדינה, וכל ממסד רפואי קיים מכיר בספר כמסמך עבודה משמעותי. אפילו אנשים שאינם מתחום הרפואה מאמצים את השיח על חמשת השלבים. ההתמודדות עם המוות הופכת לשיח ציבורי ומאירה באור בהיר תחום שלם שהיה שרוי עד אז בחשכה של פחד והכחשה.

נדמה שכל מקום מכיר בחשיבות עבודתה של קובלר רוס, מלבד בית החולים שבו היא עצמה עובדת. מנהלי המחלקות ממשיכים בעקשנות לסרב לשתף איתה פעולה, הם טוענים שהיא מוציאה לבית החולים שם רע בתור מוסד שמתים בו. הם אפילו מצווים על סגל העובדים להפסיק להגיע להרצאות שלה, בתואנה שהיא מנצלת את המטופלים לצורך פרסום אישי. למרות הכאב, אליזבת ממשיכה הלאה, כשהיא יודעת בתוכה שהיום שבו תעזוב את המקום מתקרב.

בשנות הארבעים שלה, אליזבת משלימה את החלק הראשון של ייעודה. אולם משהו ממשיך להטריד אותה — שאלה שצפה ועולה ביתר בהירות: עד עכשיו עסקה בהתמודדות של החולים לקראת המוות, בשלבים שעוברים על האדם עד שהוא מגיע להשלמה עם המוות הקרוב. אבל מהו אותו מוות? מה קורה בו? באיזה אופן עוזבים החיים את הגוף? ולאן הולכים המטופלים שלה אחרי מותם? היא שמה לב שרבים מהם משוחחים ברגעים האחרונים עם דמויות בלתי נראות, קרובי משפחה שכבר נפטרו. היא גם רואה שברגעי המוות עצמו עוטפת אותם שלווה גדולה, ושדקות ספורות לאחר שנפטרו היא מרגישה בוודאות שהאדם מולה כבר לא נוכח בגופו. אבל היכן הוא נמצא?

יום אחד היא פונה אל הכומר גיינס ואומרת ״אתם אנשי הדת, תמיד אומרים – 'שאל, ויינתן לך', אז הנה אני שואלת: מהו המוות ומה קורה לאנשים שמתים?" לכומר אין תשובה מוכנה, אבל שניהם יודעים שכשהשאלה הנכונה נשאלת, מגיע המענה. ואכן, שבוע לאחר מכן התשובה מגיעה בדמותה של גברת שוורץ.

שנות הבגרות המאוחרות – הבאפלו

״הבאפלו משוטט בערבות הפתוחות. הוא סוקר את החיים ומצפה לרגע שבו יוכל להסיר את המשא הכבד ולהפוך לנשר.״

גברת שוורץ הייתה אישה מבוגרת וחולה מאוד. באחד השיעורים בקורס, תוך כדי ריאיון, החלה הגברת שוורץ לספר על חוויה בלתי רגילה שעברה. היא הייתה מאושפזת בבית החולים, כשלפתע החל מצבה להידרדר. היא שמעה את הצפצופים החדים של המכשור הרפואי שהזעיקו את האחות לחדר. זו העיפה בה מבט אחד ויצאה בריצה לקרוא לעזרה. אז, מספרת גב׳ שוורץ, היא מצאה את עצמה מרחפת מעל גופה ומתבוננת בנעשה מלמעלה. היא ראתה את הצוות הרפואי נכנס לחדר ומתחיל במאמצי ההחייאה, היא ידעה לחזור במדויק על מה שהרופאים אמרו וגם על מה שחשבו. לבסוף, כשלו מאמציהם והם חדלו מהניסיון להחזיר אותה לחיים. גב׳ שוורץ יכלה אפילו לחזור על בדיחה שסיפר אחד המתמחים שהיה לחוץ במיוחד. הם כיסו את גופה בסדין ויצאו משם. זה כל מה שהיא זכרה מהחוויה, עד שהתעוררה שוב בגופה. אחות שחזרה לחדר אחרי שעתיים מצאה את גב׳ שוורץ שוכבת בעיניים פקוחות.

הכיתה נרעשת. הסטודנטים בקורס לא ידעו איך לקבל את התיאור הזה. הם רצו מאוד שאליזבת תכריז עליו כעל הזיה או תופעת לוואי של פעילות מוחית כלשהי. אבל אליזבת לא מיהרה להגיב. היו כל כך הרבה פרטים נכונים בסיפור שגברת שוורץ לא יכלה להמציא או לדעת, — אם אכן היה כל זה רק הזיה. אולי, שיערה אליזבת, קיימים רבדים של תודעה שאנחנו, בתודעה היומיומית, לא תופסים. כמו שכלבים יכולים לשמוע צלילים שבני אדם לא שומעים, אולי יש מצבי תודעה שמתגלים לנו רק ברגע המוות ואחריו. היא ביקשה מהתלמידים להשאיר את השאלה פתוחה ולהסכים לקבל את העובדה שלא ניתן לבטל חוויה רק משום שאין לה הסבר מתקבל על הדעת.

מאז, חשו היא והכומר גיינס שהם עומדים בפתחה של תקופה חדשה. הם החליטו לפתוח מחקר חדש משל עצמם ולאסוף חוויות רבות ככל האפשר של מוות קליני, כדי לנסות ולמצוא את החוקיות שלהן. אם עד עכשיו עסקו בהגדרות ההתמודדות עם המוות, כעת יעסקו בתחום חדש — חיפוש אחרי הגדרה של המוות עצמו ושל החיים שלאחריו, אם ישנם כאלה.

העבודה בבית החולים הופכת מאתגרת יותר ויותר. אליזבת מגלה שהשכר שלה נמוך משמעותית מזה של קולגות שרק התחילו לעבוד במחלקה, ובנוסף לכול, ידיד נפשה והאדם האחד שאיתו היא יכולה לחלוק את מחשבותיה, הכומר גיינס, מחליט לעזוב את בית החולים כדי להוביל קהילת מאמינים בכנסייה מקומית.

יום אחד, בסופה של משמרת עבודה בבית החולים, אליזבת צועדת עם המחליף של הכומר גיינס במסדרון לקראת המעלית. היא מחליטה בליבה שכשהמעלית תגיע והכומר ייכנס לתוכה, היא תישאר בחוץ, ותנצל את ההזדמנות, רגע לפני שדלת המעלית תיסגר, לבשר לו שהיא מתפטרת. כך תימנע ככל האפשר מאי הנעימות שכרוכה בסיטואציה. הכול הולך כמתוכנן ושניהם מתקרבים לקצה המסדרון. אליזבת פותחת את פיה להעלות את הנושא, כשלפתע מופיעה, מאחורי גבו של הכומר, דמות חצי שקופה שמתבוננת בה. אליזבת בוהה בה מוטרדת, היא מוכרת לה אבל היא לא יודעת בוודאות מאיפה. ״מי זאת?״ היא שואלת את בן שיחה. הוא מפנה את מבטו אבל לא רואה דבר. ״היא מוכרת לי,״ אומרת אליזבת, ״היא מחכה שתיכנס למעלית כדי שהיא תוכל לדבר איתי בפרטיות.״ בדיוק באותו רגע דלת המעלית נפתחת והכומר המבולבל מזנק פנימה כמו לסירת הצלה. כשהדלת נסגרת פונה הדמות השקופה לאליזבת ואומרת, ״דוקטור רוס, סליחה שאני מפריעה לך, הייתי מוכרחה לחזור כדי לדבר איתך. נוכל ללכת למשרד שלך? זה ייקח רק כמה דקות.״ רק כשהיא נכנסת למשרד ומתיישבת, מבינה אליזבת שהאישה היא גברת שוורץ. אבל זה לא יכול להיות. למיטב ידיעתה, גברת שוורץ נפטרה חצי שנה לפני כן.

כשהיא נראית עניינית כתמיד, אם כי יותר שקופה, פונה גברת שוורץ לאליזבת ואומרת לה שחזרה משתי סיבות. האחת היא להודות לה ולכומר גיינס על העזרה שעזרו לה, והשנייה, כדי לבקש ממנה לא לעזוב עדיין את עבודתה על המוות והמיתה. ״התפקיד שלך עדיין לא נגמר,״ היא אומרת לאליזבת, ״אנחנו נעזור לך להגשים אותו.״ אליזבת ההמומה לא יודעת מה לענות, היא מחפשת במוחה דרך להשיג הוכחה בשביל הכומר גיינס לכך שכל זה אכן קורה. ״בסדר גמור,״ היא אומרת לגברת שוורץ, ״למה שלא תכתבי בעצמך פתק לכומר?״ יש לה תחושה שגברת שוורץ קוראת את מחשבותיה. היא מחייכת לאליזבת, לוקחת עט ורושמת מספר מילים על פתק. ״הנה,״ היא אומרת ומושיטה לה את הפתק, ״זה מספק אותך? ועכשיו תבטיחי לי שלא תעזבי.״ אליזבת ההמומה מבטיחה וגברת שוורץ נעלמת. אליזבת נותרת הלומה במשרדה. היא מחפשת אחר הסבר הגיוני, מנסה להשוות את כתב היד שעל הפתק לזה שבמסמכים רפואיים שעליהם חתמה גברת שוורץ המנוחה, עד שבסופו של דבר היא חדלה מהמאמץ. עולה בה הבנה שתלווה אותה גם בשנים הבאות — שאם את לא מוכנה לחוויות רוחניות, לא תאמיני להן לעולם, אבל אם תחיי את החיים באופן פתוח, לא רק שיקרו לך חוויות כאלה, את גם תאמיני בהן ללא פקפוק, וגם אם יתלו אותך מכפות הרגליים, עדיין תדעי בתוכך שהן אמיתיות.

בינתיים ממשיכים היא והכומר גיינס לאסוף עדויות של אנשים שעברו מוות קליני. הם אוספים קרוב לעשרים אלף עדויות מכל סוגי האוכלוסיות בכל העולם. אסקימואים, אפריקאים, מוסלמים, יהודים, נוצרים, זקנים בני 90 וילדים בני חמש, כולם עברו חוויות דומות.

בגיל 44 מנסחת קובלר רוס את החוקיות של השעות הראשונות של החיים שלאחר המוות:

  1. היציאה מהגוף. האדם מוצא את עצמו מחוץ לגופו, מרחף מעליו במרחק מה. המודעות מתרחבת לקליטה של כל פרט בסיטואציה — כל מה שנאמר וכל מה שעובר במחשבות של הנוכחים. אליזבת משתמשת במושג "גוף אתרי". בשלב זה, כל נכות שהייתה לאדם נעלמת, וכל הכאבים נמוגים. התחושה היא של קלילות וריחוף, כמו פרפר שבוקע מגולם.
  2. עזיבה של הגוף הפיזי. זהו שלב שבו האדם הוא רוח ואנרגיה. התנועה נעשית במהירות המחשבה. אנשים העידו שכאשר חשבו על קרובי משפחה שנמצאו בחצי השני של העולם — יכלו להיות לידם כהרף עין. בשלב זה הם גם הפכו עדים לנוכחותם של מלאכים שניחמו אותם והציגו בפניהם בני משפחה שכבר נפטרו ובאו לקראתם לקבל אותם. זהו שלב שתואר כזמן של חיבוקים עם בני משפחה ומכרים.
  3. המלאך השומר שלהם מלווה אותם אל השלב הבא, המנהרה, או כל דימוי אחר שהיה יכול להרגיע את אותו אדם — נחל, גשר, מעבר בין הרים. בסופו של המעבר הופיע אור שהשרה עליהם חמימות ורוגע, הכלה וביטחון. התחושה שדיווחו עליה, הייתה של חזרה הביתה, למקום נעים ובטוח. ומעל הכול, חזרה ועלתה החוויה של אהבה ללא תנאי. לא פלא, כותבת קובלר רוס, שרובם של אלה שחוו זאת, לא רצו לחזור לגוף הארצי. חלקם קראו לאור בשם בודהה, אלוהים או אללה, והחוויה הזו השפיעה עליהם באופן עמוק ששינה את חייהם. הם הבינו, כך העידו, שהאהבה היא מהות החיים.
  4. שהייה בנוכחות של מה שאנשים כינו ״המקור״ — נוכחות של ידע ללא גבולות; כל מה שהיה ויהיה בעתיד. בשלב הזה אין יותר צורך בגוף שקובלר רוס מכנה "הגוף האתרי", והאדם לובש צורה של אנרגיה רוחנית, צורה שבה אנחנו קיימים בין המוות ללידה הבאה והחוויה המרכזית בה היא של אחדות ושלמות. במהלך השלב הזה, מראה הנוכחות לאדם סקירה של חייו. הוא צופה בכל מה שעבר, כל מעשה, רגש ומחשבה, ומבין את הסיבה לכל אירוע שקרה לו ואת ההשלכות של כל מה שיצר. קובלר רוס מפרשת את השלב הזה כ"גן עדן" או "גיהינום", בהתאם למה שעשה האדם בחייו. המתנה הגדולה ביותר שאלוהים העניק לאדם היא הבחירה החופשית, אבל יחד עם הבחירה הזו מגיעה האחריות לבחור בדרך שתיטיב עם העולם. בקרב הנוכחות האלוהית הזו נשאל האדם בצורה אוהבת ולא שיפוטית, מה היו הבחירות שלו. האם חי את חייו במלוא הפוטנציאל. האם הבין את השיעורים שלו. האם למד ולימד אהבה ללא תנאי.

בסופו של דבר, מבינה אליזבת, הצרכים, הדאגות והרצונות האנושיים שלנו כבני אדם הם זהים. הצורך הבסיסי של כולנו הוא אהבה, אהבה ללא תנאי. כל אדם עובר קשיים. אלה שיעורים שצריך לעבור, והאופן בו נעבור אותם ישפיע על ההחלטות שנקבל ועל האופן בו נפעל. בכל מצב צריך האדם לשאול את עצמו — מה השירות שאני מעניק לעולם? האם אני מראה אהבה ללא תנאי? החיים הם כמו מערבל בטון, אוהבת אליזבת להגיד, בסופו של דבר יש לך את הבחירה אם לצאת מהם מרוסק או מלוטש.

25 שנה לאחר שהייתה במיידנק, הבינה אליזבת את פתרון חידת הציורים על הקירות. לדבריה, באותה בהירות שבה ראתה את חמשת השלבים שניסחה להתמודדות עם המוות, היא הבינה כעת שהפרפרים האלה היו מסר שאותם אנשים וילדים ניסו להעביר, מסר שאומר שבקרוב מאוד הם ישתחררו מגופם ויהיו כמו פרפרים שעוזבים את הגולם ששהו בו. פרפרים שחופשיים מהכאב ומהקושי שקיים בגוף הפיזי.

מעתה והלאה, תשתמש קובלר רוס בדימוי הזה כדי להעביר את המסר הבא שלה: המוות לא באמת קיים.

ב-1974, בגיל 48, מתחיל פרק חדש של עצמאות בחייה. אחרי התנגשויות חוזרות ונשנות עם מוסדות רפואיים, היא מסיימת את עבודתה כשכירה ופותחת יוזמה פרטית של סדנאות על תהליכי מוות. הסדנאות בנות השבוע כוללות הרצאות, מפגשים שבהם המשתתפים מזהים ופותרים ביחד עניינים לא גמורים, ומפגשים אחד על אחד עם אליזבת. הטלפון לא מפסיק לצלצל, היא מקבלת קרוב לאלף פניות בשבוע, וטסה להעביר סדנאות בכל רחבי העולם. אחת מהסדנאות לימדה אותה שיעור חשוב על העניינים הלא גמורים שלה עצמה, והיא דוגמה מרתקת לאופן שבו אליזבת עבדה.

הסדנה התקיימה בהוואי בחג הפסחא. מהרגע שהגיעה למקום, החל הכעס שלה להתעורר. הסדנה נערכה במבנה ששימש בית ספר ופנימייה לבנות. המארגן של הסדנה ניצל את העובדה שהתלמידות בחופשת הפסחא כדי להשכיר את החדרים שלהן לאורחי הסדנה. אליזבת מספרת שבמבט אחד ידעה להגיד בוודאות שלא נאמר על כך דבר לתלמידות, משום שהחדרים היו מלאים בחפצים אישיים שללא ספק לא נועדו לעיניים זרות. בנוסף, התגלה אותו מארגן כאדם קמצן שעקב אחרי כל פעולה של המשתתפים וניסה לגבות מהם עוד כמה סנט על כל הוצאה נוספת. הכעס של אליזבת הלך וגבר. היא מצאה את עצמה מדי בוקר עוברת בין השולחנות בארוחות ומעודדת את האנשים לאכול כמה שיותר, ומפנטזת מדי ערב על איך תהרוג את האיש הזה. כמות השליליות שעלתה בה הייתה עצומה. עד לסוף הסדנה כבר הייתה מותשת מרוב מאמץ להסתיר את הרגשות שהציפו אותה. כשחזרה הביתה, לחגוג את שארית החג, לא הצליחה לדבר מרוב מצוקה. ״נו, ספרי לנו הכול על ארנבי הפסחא" ביקשו חבריה, ואליזבת התפרקה בבכי. היא בכתה במשך זמן רב, שבסופו עלה בה זיכרון הארנב השחור.

הארנב השחור היה הארנב החביב עליה בילדותה בשווייץ. המשפחה גידלה מספר ארנבים בכלוב ואליזבת הייתה ממונה על הטיפול בהם. היא אהבה אותם אהבת נפש והייתה חולקת איתם את סודותיה ואת חלומותיה. מדי מספר שבועות היה אביה, השוויצרי החסכן, מצווה עליה לקחת את אחד הארנבים ולהביא אותו אל הקצב בדרך לבית הספר. כשחזרה הביתה מהלימודים היה עליה לאסוף מאותו קצב שקית לארוחת הערב. עד כמה שהדבר מפתיע, רק בשלב מאוחר הבינה אליזבת שהארנבים שלה הופכים למנה העיקרית בארוחת הערב, אבל למרות הזעזוע שחשה, לא יכלה להמרות את פי האב. אט-אט הלכה אוכלוסיית הארנבים ופחתה עד שנשאר רק אחד — הארנב השחור שהיה אהוב על אליזבת מכול. הוא היה שמנמן ורך והיא אהבה לכרבל אותו בידיה. אבל הגיע יום שבו הייתה צריכה לקחת גם אותו. היא נזכרה איך פתחה את הכלוב וניסתה לשכנע אותו לברוח, ללא הועיל. לבסוף לא הייתה לה ברירה, וכשדמעות זולגות על לחייה עשתה את הדרך המייסרת אל הקצבייה. ״חבל מאוד שהיית צריכה להביא את זאת,״ אמר לה הקצב כשחזרה בצהריים, ״בעוד כמה ימים יכלו להיות לה גורים.״ לא היה גבול לכאב של אליזבת. במשך כל ארוחת הערב היא ישבה כשדמעות בעיניה, שמה לרגשותיה מחסום כדי שלא יתפרצו מול אביה הנוקשה, מחסום שהחזיק במשך שנים רבות אבל איים להתפרק בכל פעם שאליזבת נתקלה באדם קמצן. במיוחד גברים.

הכאב שהשתחרר העלה את הזיכרון למודעות, והזיכרון הביא איתו תהליך של הבנה וריפוי. זו העבודה שאליזבת מלמדת בסדנאות שלה. בכל פעם שתהליך כזה מתבצע, הוא מביא איתו שחרור, השלמה וריפוי.

חוויות המוות הקליני שהיא אוספת מעוררות בה כמיהה לדעת ולחוות יותר על הקיום שמעבר לגוף. פנייה שהיא מקבלת ב-1976 מג׳יי ומרתה ב. — בני זוג שחיים בקליפורניה ומציעים לה לפגוש ישויות רוחיות — מעוררת את סקרנותה (אליזבת נמנעת בכתביה מלציין את שמם המלא של בני הזוג ב. ומזכירה אותם בראשי תיבות בלבד). היא נוסעת לפגוש אותם ומקבלת את הצעתם להשתתף בסשן תקשור קבוצתי שעורך הבעל, ג׳יי. בסשן, שנערך בחדר חשוך, מופיעות בפני הקבוצה מספר ישויות. אחת מהן — דמות גבוהה בשם סאלם — פונה לאליזבת ישירות ומכנה אותה ״איזבל, אחותי היקרה״. לדברי סאלם, הוא ואליזבת היו אחים בתקופת חייו של ישוע, אז הייתה איזבל מורה רוחנית שפעלה ולימדה יחד איתו. הוא מראה לה חזיון מאותה תקופה שבו הם יושבים יחד על צלע הר ומולם ישוע, מדבר אל קבוצת מאמינים. אליזבת לא יודעת מה לחשוב על מה שהיא חווה. כשעוברת בה המחשבה שהייתה רוצה לשתף את הוריה המנוחים במה שעובר עליה, אומר סאלם ״הם יודעים״, ומתחיל לזמזם שיר שהיה השיר המשפחתי של משפחת קובלר בילדותה. איך הוא ידע? אף אחד חוץ מבעלה לא ידע על משמעות השיר הזה עבורה. אליזבת נשארת פעורת פה.

למחרת היא עוברת חוויה נוספת שמאתגרת את תפיסת עולמה: כשהיא נוהגת בדרך לסדנה שהיא עומדת להעביר, עוצרת אותה אישה שעמדה וחיכתה לה בצד הכביש — היא מתעקשת להזמין את אליזבת אליה הביתה כדי להראות לה משהו מיוחד. אליזבת, שרגילה כבר בשלב הזה בחייה לאנשים שמבקשים להתייעץ איתה, מקציבה לה שתי דקות. על קיר הסלון היא מופתעת לגלות צילום גדול של פרח ועליו יושבת ישות קטנה בעלת כנפיים. ״זאת פיה?״ היא שואלת את בעלת הבית, ״תגידי את״, עונה לה האישה ומושכת אותה לחצר. בעודה מושיטה לה מצלמת פולארויד, היא מזמינה את אליזבת לצלם כל אחד מהפרחים בגינה. אליזבת מצלמת באקראי, וכשהתמונה נשלפת מהמכשיר ליבה מחסיר פעימה. דמות קטנטנה ומכונפת מביטה הישר לכיוונה. בסדנה שהיא עורכת למחרת היא משתפת את הקהל בחוויות שעברה וזוכה לתשואות רמות, אבל תגובה הפוכה מתעוררת בבני משפחתה. מני מבטל את תוקפם של האירועים האלה. הוא במיוחד נוטר לבני הזוג ב. כשהקשר איתם הולך ומתהדק. מני חושב שהם מנצלים את אליזבת. בהיותו רופא ומדען, הוא לא מסוגל לשאת את המחשבה על מציאות שלא ניתנת למדידה בכלים המדעיים הקיימים.

הכתובת הייתה על הקיר, אבל לאליזבת לא היה פנאי לקרוא אותה. העבודה מילאה את זמנה באופן שלא אפשר לה לעצור ולהתבונן על חייה שלה. שעות העבודה הארוכות, הטיסות התכופות ובעיקר העולם הפנימי שלה, שהלך והתרחק מזה של מני, נתנו את אותותיהם. ערב אחד, בסיומה של ארוחה משפחתית לציון יום האב, מני מודיע שהוא רוצה להתגרש ולעזוב את הבית. אליזבת ההמומה מבינה שעם אורח החיים שהיא מנהלת, עדיף שהיא תעזוב ותשאיר למני את הבית ואת גידול הילדים. בנם קנת׳ כבר עמד לסיים את לימודיו בתיכון ולעבור לקולג׳. הוא קיבל בהבנה את הייעוד של אימו ואת ההתלהבות שלה מהחוויות המיסטיות שעברה, אבל בתה ברברה, שבאותו זמן הייתה בגיל ההתבגרות, נטרה לה על השעות הארוכות שבילתה בעבודה, וכמו אביה, לא יכלה לקבל דבר שחרג מגבולות ההיגיון המדעי הקונבנציונלי. היא הייתה זקוקה למני יותר מאשר לאליזבת. ולכן, בכאב גדול, אליזבת אורזת מזוודה, עוזבת את ביתה ונוסעת אל בני הזוג ב. בקליפורניה. רק אחרי מספר שנים, כשברברה תהיה בעצמה בקולג׳, היא תתפייס עם אמה והקשר ביניהן יחזור לפרוח.

בגיל 50 אליזבת מוצאת את עצמה חסרת כול, קרועה מביתה וממשפחתה, מתחילה את חייה מחדש. שבורה, היא עוצרת את כל פעילותה לחודש ימים שבו לא תעשה דבר מלבד לעבוד את האדמה שמסביב לקרוואן הקטן שבו היא מתגוררת. אחרי חודש של אבל עמוק, כוחותיה מתחילים לשוב, כשבסשן תקשור שג׳יי מעביר, מציע לה סאלם להקים מרכז רוחני על אחד ההרים בסביבה. החזון הזה ממלא אותה השראה וכוחות חדשים. נלהבת, היא מתחילה לשוטט באזור ולחפש אחר מקום מתאים להקים בו מרכז כזה. כשהיא מטיילת על פסגת הר שמשקיף על אגם גדול, פרפר יפהפה נוחת על גב כף ידה. החיפושים שלה הסתיימו. המשמעות של התקופה הזו בחייה מתבהרת יותר במסר שהיא מקבלת בסשן תקשור נוסף: ״המשימה הראשונה שלך הסתיימה.״ נאמר לה, ״כעת מוטלת עלייך משימה נוספת — עלייך לספר לעולם שהמוות לא קיים.״

אליזבת מבולבלת ונבוכה. איך תוכל היא, מי שידועה כגברת המוות והמיתה, לחזור בה ולספר לעולם שהמוות לא באמת קיים? למרות שהיא יודעת שבחרה את המשימות שלה לפני שבאה לעולם, עדיין משהו בתוכה מנסה למחות, ״למה שלא תבחרו מישהו אחר?״ היא שואלת, ״למה לא איש דת?״ המסר ממשיך, ברור וחד — ״זו צריכה להיות מישהי שמגיעה משדה המדע והרפואה, לא הדת, משום שאנשי הדת לא מילאו את תפקידם באלפיים השנים האחרונות ופספסו את שפע ההזדמנויות שהיו להם. זו צריכה להיות אישה ולא גבר, מישהי שיכולה להגיע להרבה אנשים ולתת להם תחושה שהיא פונה אליהם באופן אישי.״ הנימוקים ממשיכים עד שבסופו של דבר המסר מסתיים באמירה שעל אליזבת לצאת לדרך החדשה ללא שהות.

בתוך זמן קצר מעבירה אליזבת את הסדנה הראשונה שנקראת ״המוות והחיים שלאחר המוות״. היא נרגשת כמו בהרצאה הראשונה שהעבירה במקומו של פרופ׳ מרגולין. לרווחתה, הקהל מקבל את הדברים בתשואות.

נדמה שהיא פוסעת בשביל שאיש עוד לא הלך בו לפניה — היא עוברת חוויות רוחניות שהולכות ומעמיקות. בכל פעם, רק לאחר שהיא חווה אירוע מסוים, היא מחפשת אחר ידע בנושא ומגלה איך אותה חוויה קרויה במיתוסים הקדומים. אין לה שום תרגול רוחני קבוע, היא לא עושה מדיטציות, לא מתרגלת יוגה, יש לה רתיעה חזקה ממי שהיא מכנה ״אוכלי טופו״. היא מעשנת, שותה ואוכלת המבורגרים כמו כל אמריקאי ממוצע. ובכל זאת, היא עוברת כמעט כל חוויה רוחנית שכתובה בספר. התשובה לכך תינתן לה מאחד המשתתפים בסדנה שתעביר אחרי אחת החוויות העוצמתיות שתעבור בחייה.

האירוע מתחיל בסיומה של סדנה אחרת שניהלה בסנטה ברברה באותה שנה — 1977. בלילה האחרון של הסדנה, מותשת ורצוצה, אליזבת הולכת לישון, אבל במקום לשקוע בשינה, היא מוצאת את עצמה אחרי מספר דקות מרחפת מעל לגופה. אחרי מספר רגעים כאלה, היא הופכת להיות מודעת לישויות שנמצאות סביבה. הן מובילות אותה למרחב שבו הן מטפלות בה, כך היא מעידה, באופן דומה לחבורה של מוסכניקים — כל אחת מהן אחראית לחלק אחר בה. בסיום התהליך, אליזבת מתעוררת במיטתה, רעננה ומלאת כוחות. כשהיא מספרת על החוויה הזו נאמר לה שהיא קרויה ״חוויה חוץ גופית״. סקרנית ללמוד עוד, היא יוצרת קשר עם רוברט מונרו — חוקר תודעה שפרסם ספר בנושא, והוא מזמין אותה למעבדה שלו שבה הוא חוקר חוויות חוץ גופיות באמצעים טכנולוגיים. במעבדה, אליזבת שוכבת על מיטת מים, מחוברת למכשיר שמשמיע באוזניה פולסים קבועים בתדר מסוים שגורם למוח להיכנס למצב מדיטטיבי ואף מעבר לכך. בדיוק מה שאליזבת מחפשת. הניסוי מתחיל אבל דבר לא קורה, קוצר הרוח שלה גובר והיא מבקשת מהטכנאים, למרות הסתייגותם, להגביר את המקצב למקסימום. ״זה טווח שאיש עוד לא התנסה בו״, הם מזהירים אותה. ״בדיוק מה שמתאים לי״ היא עונה. תוך שניות מועטות ראשה מתבהר ממחשבות, היא שוקעת למעין ריק, ואז בקול רשרוש חזק מוצאת את עצמה מחוץ לגופה, ממריאה יותר ויותר גבוה. אבל לאן?

כשהיא חוזרת לגופה, היא מתקשה לתאר את מה שחוותה. היא מגלה שנרפאה מחסימת מעיים ופריצת דיסק שסבלה מהם בחודשים האחרונים. היא לא מסוחררת או מטושטשת ובכל זאת לא מצליחה למצוא מילים לחוויה הזו. מאוחר יותר באותו יום הולכת וגוברת בה התחושה שאולי הלכה רחוק מדי בניסוי הזה. ואכן, באותו ערב, למרות ניסיונותיה להישאר ערה מחשש ממה שתחווה בשנתה, היא נרדמת ועוברת את הלילה הקשה ביותר בחייה. במשך זמן שנדמה כנצח היא חווה שוב ושוב ייסורי מוות. ברגע שכאב אחד מפסיק, כאב אחר מופיע תחתיו מיד. שוב ושוב ושוב, עד שהיא מתקשה לנשום מרוב סבל ומצוקה. עולה בה ההבנה שהיא חווה את כל המיתות של כל המטופלים שפגשה בחייה. כל סבל, פחד, אובדן, דם ודמעות שמישהו מהם חווה, הם כעת מנת חלקה. אם המטופל נפטר מסרטן, היא חשה את המצוקה שלו בגופה; אם הוא עבר שבץ, הכאב אחז בה באותה מידה. בתוך כל הזמן הזה, אירעו שלוש הפוגות. בראשונה, בזמן שניסתה להחזיר לעצמה את נשימתה, ביקשה בליבה עזרה. היא ביקשה כתף של גבר להניח עליה את ראשה. מיד באותו רגע שמעה בתוכה קול גברי חסר רגש אומר, ״בקשתך לא תינתן״. היא רוצה לצעוק, ״למה לא? אני הרי נתתי את הכתף שלי לכל כך הרבה מטופלים!״ אבל הכאב ממשיך בעוצמה כזו עד שהיא מייחלת שתתעלף ותאבד את ההכרה. בהפוגה השנייה היא מבקשת יד לאחוז בה, בכוונה היא לא מציינת אם של גבר או של אישה. גם הפעם הקול אומר, ״בקשתך לא תינתן״. בהפוגה השלישית היא עומדת לבקש קצה של אצבע. נכון שאי אפשר להחזיק קצה של אצבע, אבל זו לפחות הוכחה שיש לידך מישהו נוסף. מיד באותו רגע, משהו בתוכה מתקומם. גם במעמקי הסבל שהיא חווה, עדיין יש בה מספיק גאווה וכבוד עצמי כדי להתמרד ולומר ״לא, אם הם קמצנים עד כדי כך שלא אוכל לקבל אפילו יד, אז כבר עדיף לי להסתדר בעצמי. לפחות אשאר עם כבוד וערך עצמי בתנאים שלי״.

הייתה לה הרגשה שמישהו מצפה ממנה לומר משהו. שהיא צריכה להגיד ״כן״ . המחשבות שלה התרוצצו. להגיד כן למה? לעוד סבל? לכאב שאין בו עזרה? מצד שני, היא הבינה, זה לא משנה. לא משנה אם תצטרך לחוות עוד מאה או עוד אלף מיתות. בסוף יהיה לזה קץ. והיא יודעת שתוכל לעמוד בו. היא הרי עדיין בחיים, לא? לפתע עלתה בה ההבנה — זה היה השיעור. היא הייתה צריכה לעבור את כל הסבל והייסורים האלה כדי להגיע להבנה שמה שעומד ביסוד ההתנהלות שלנו בחיים הוא אמונה. אמונה כפולה — אמונה באל — שלא ייתן לנו לעולם שיעור שלא נוכל לעמוד בו, ואמונה בעצמנו, שנוכל לעבור את כל מה שהאל ייתן. ״כן!״, היא שמעה את עצמה צועקת, ״כן!״

החדר הפך שקט. הכאבים נעלמו באחת. היא נשמה עמוקות והתבוננה סביב. לפתע שמה לב שהחדר סביבה רוטט. זה החל בדופן הבטן שלה, שרטטה בדרך שלא הייתה קשורה לשרירים. הרטט התפשט לכל דבר שעיניה נחו עליו, כל חלק בגופה, קירות החדר, המיטה, כל דבר שהביטה בו הפך תחת עיניה לריקוד של מיליון חלקיקים קטנים. פרחי לוטוס גדולים ויפהפיים הופיעו מולה, הם נפתחו באיטיות והפכו בהירים וצבעוניים יותר ויותר, גדולים יותר ויותר. מאחוריהם הופיע אור בהיר יותר מכל אור אחר שראתה. היא ידעה שזהו האור שראו המטופלים שלה שחזרו מהמוות. היא ידעה גם שהיא אמורה לעבור דרך הפרחים ולהתמזג עם האור. בלי למהר, כשהיא מתענגת על הרגע, התקדמה אליזבת לאט לכיוונו, משתאה לגלות שבכל דבר שקיים סביבה פועמים חיים. היא התקדמה לכיוון האור, עד שבסופו של דבר, בתחושה של חמימות ואהבה, התמזגה איתו. מיליון אורגזמות, היא כותבת,  לא יכולות להשתוות לתחושת החום והאהבה שחשה במצב הזה. כשהיא אחת עם האור הבהיר שעוטף אותה, היא שומעת שני קולות. האחד, מתוכה, אומר ״אני מקובלת על ידו״ והשני, מחוצה לה אומר ״שאנטי נילאיה״.

יעברו עוד מספר שבועות עד שהחוויה תתעמעם והיא תוכל לחזור לחיים הרגילים. בסדנה שהיא מעבירה בקליפורניה אחרי זמן מה, היא מספרת לקהל שהיא עומדת לחלוק איתם חוויה בלתי רגילה שעברה, ושהיא, בתודעה האינטלקטואלית הרגילה שלה, לא יודעת לפרש. ״אתם מבינים,״ היא אומרת לקהל, ״אני לא עושה מדיטציות, אין לי גורו או באבא, אני מעשנת ואוכלת המבורגרים, אני אדם פשוט.״ היא מזמינה אותם לנסות ולעזור לה לפרש את מה שקרה. אחרי שהיא מתארת את החוויה בפרטים, הקהל עומד ומוחא כפיים דקות ארוכות. אחד המשתתפים, נזיר בגלימה כתומה, מתקרב לבמה ומבקש ביראת כבוד את רשות הדיבור. הוא אומר שבעיניו יש הרבה צורות למדוט. ושהשעות הארוכות שאותן בילתה לצד החולים גם הן סוג של מדיטציה. הוא מוסיף ואומר ששאנטי נילאיה הוא ביטוי בסנסקריט שמשמעותו היא ״הבית הסופי של השלווה״ — המקום אליו כולנו חוזרים אחרי המסע הארוך על פני האדמה.

״שאנטי נילאיה״ הופך להיות שמו של המרכז שאליזבת מקימה בהרי קליפורניה כשהיא בת 51. המרכז משגשג, מגיעים אליו אנשים מכל רחבי העולם כדי לעבור סדנאות וטיפולים, חולים סופניים, מטפלים שבאים לקבל כלים נוספים, ואנשים מהשורה שבאים לזהות ולטפל בעניינים לא גמורים. הקשר הקרוב עם מרתה וג׳יי ב. ממשיך ומתהדק, והם מצטרפים לאליזבת בניהול המקום. היא מתייחסת אליהם כאל שותפים ומזמינה את ג׳יי לנהל תקשורים עם משתתפי הסדנאות והצוות. במקביל היא ממשיכה בנסיעותיה בעולם.

נדמה שהאינטואיציות שהיא פועלת לפיהן בהצלחה בעבודתה, לא משמשות אותה בחייה האישיים. באביב 78', כשאליזבת מעבירה סדנה הרחק ממרכז הריפוי שבנתה, מתגלה אצל ג׳יי ב. ספרון שנכתב 20 שנה מוקדם יותר על ידי אדם בשם לרנר הינשאו בשם הפוטנציאל הקסום ובו חלק מהידע שנמסר להם לכאורה על ידי הישויות שג׳יי תקשר במהלך הסשנים. בנוסף, מצטברות עדויות על התנהגות מינית לא הולמת שמתרחשת כאשר הוא מנהל את התקשורים בחושך. אליזבת מנסה לעמת את ג׳יי עם התלונות, אבל הוא מסרב לקחת אחריות על המעשים שלו. כשהוא בטראנס, כך הוא טוען, הוא לא מודע למעשיו. אליזבת לא מאמינה. חצי מקבוצת המטפלים עוזב את המקום. היא נותרת מבולבלת וחסרת אונים. למול הראיות המצטברות היא עדיין שבויה בכוח של המפגש עם הישויות שג׳יי מתקשר, לחלק מהישויות שמייעצות לה בנוגע למקצועה כפסיכיאטרית — יש ידע שהוא הרבה מעבר לזה שיכול להיות לג׳יי עצמו.

אולם החשדות ממשיכים להיערם ונפתחת תלונה במשטרה. החקירה של ג׳יי לא מעלה דבר אבל אליזבת מרגישה שהיא צריכה לנקוט צעדים. היא מגבילה את האופן שבו נערכים התקשורים בחדר החשוך ולוקחת איתה את ג׳יי ואת מרתה בכל פעם שהיא נוסעת להעביר סדנה במקום אחר. האווירה הולכת ונהיית עכורה. מתעורר בה חשש אמיתי שהיא נתונה בסכנה. מישהו מחבל בבלמים של מכוניתה, עכביש ארסי מוכנס לתוך מעיל שהיא מתעטפת בו, וערב אחד היא חוזרת הביתה לגלות שהוא בוער בלהבות. הדוח המשטרתי מעלה חשדות כבדים להצתה.

בגיל 55 אליזבת מתחילה לתהות כמה עוד תוכל לשאת. אחרי לבטים ארוכים, היא מתעמתת עם ג׳יי ומודיעה לו שהוא ואשתו מפוטרים. הם מוכרים את ביתם ועוברים מהמקום. אליזבת נותרת קרועה בתוכה. למרות כל הרוע שהיה בו, ג׳יי ב. היה משמעותי בחייה. אובדן האמון בו מכאיב לה מאוד. חברת הביטוח משקמת את ביתה השרוף, אבל מכתב רשמי שמגיע טורף את כל הקלפים. מתברר שעקב מהלך כלכלי שגוי שעשה בעלה לשעבר, מני, היא איבדה את החזקה על "שאנטי נילאיה" והשטח עבר לרשות הבנק. אליזבת מוצאת את עצמה, שוב, חסרת כול.

לאן תמשיך? היא מרגישה שהיא חייבת להאט את הקצב ולטפל בעצמה, אבל לא בטוחה שהיא יודעת איך לעשות זאת. חלום ישן שטיפחה על חווה טיפולית מתעורר בה. ב-1983 היא קונה שטח חקלאי גדול באזור שנקרא ״שווייץ של וירג׳יניה״, ועוברת לשם להקים מרכז טיפולי חדש בשם ״מי מרפא״ — שם שניתן לה על ידי התגלות של ישוע שהופיעה בפניה באתר הבנייה של החווה. באותה תקופה תפגוש את האתגר המקצועי האחרון שיעמוד בפניה — מחלת האיידס.

השנים האחרונות הנשר

"הנשר אוהב להמריא גבוה מעל האדמה. לא כדי להביט מטה אל בני האדם, אלא כדי לעודד אותם להפנות את מבטם אל על".

בתחילת שנות ה-80' מתחילות להופיע שמועות על מחלה מסתורית שמכונה ״הסרטן של ההומוסקסואלים״. אף אחד לא יודע להגיד ממה היא נגרמת, אבל נאמר שהיא מתפשטת במהירות ושגברים רבים גוססים ממנה. מכיוון שמדובר בהומוסקסואלים, הממסד לא ממהר לעשות דבר. לאחת הסדנאות של אליזבת נרשם חולה איידס ראשון בשם בוב. המפגש איתו משתק את אליזבת. למרות שנשבעה לטפל בכל אדם הזקוק לעזרה, לאחר הפגישה עם בוב, היא מוצאת את עצמה מייחלת שלא יבוא. המראה שלו — גופו הכחוש מלא הפצעים — מרתיע אותה. היא לא יכולה שלא לחשוב מה יקרה אם תידבק ממנו, מה יקרה אם גם היא תיראה כך. מלאת בושה, היא מצווה על ראשה להקשיב לליבה ולראות בבוב את מה שהוא — אדם שנמצא בסבל נוראי. היא מבינה שאם היא, אליזבת קובלר רוס, האישה שכתבה את המדריך להתמודדות עם המוות, מגיבה כך למול המחלה הזו — איזה סיכוי יש לחברה שלנו לזכור את המהות האנושית של חולים אלה?

את השנים הבאות היא מקדישה לטיפול בחולי איידס. היא מבקשת אישור לערוך ביקורים אצל אסירים חולים בבתי כלא, והתשובה שהיא מקבלת מהרשויות דומה להפליא לאלו שקיבלה בתחילת דרכה — ״אין אצלנו אסירים חולי איידס״. אליזבת מתעקשת להיכנס לבית כלא אחד לדוגמה, ומגלה ששבעה מהאסירים בו חולים במחלה. התנאים שהם חיים בהם איומים. עקב אבחנה שגויה, הם משוללים טיפול רפואי מתאים וגוססים בסבל רב. רופא בית החולים בכלא מסרב לשתף פעולה עם אליזבת ולהקל על מצבם. נסערת, היא מפרסמת ספר ובו רשמים מביקורים כאלה, בנוסף לחוויות מפגשים שלה עם חולי איידס. הספר שיוצא לאור בשנת 1988 נקרא איידס — האתגר האולטימטיבי, ותורם רבות לשינוי המודעות למחלה ולצרכים של החולים בה. המראה החיצוני הקשה של החולים יוצר סביבם בידוד איום. הבושה שקשורה בנטייה המינית שלהם מובילה פעמים רבות גם להתכחשות ולניתוק ממשפחתם. רבים מהם נפטרים בבדידות, אחרים זוכים רק ברגעיהם האחרונים לאיחוד של סליחה וקבלה עם הוריהם. זה השיעור שמלמדת אותנו המחלה הזו — כותבת אליזבת — היא מלמדת קבלה ואהבה ללא תנאי. יותר מכול, מוטרדת אליזבת מגורלם של תינוקות שנולדים חולים ומבלים את ימיהם בבידוד נורא. היא מחליטה להקים בחווה שלה הוספיס שייתן מענה לכחמישים תינוקות כאלה, ונלהבת לבשר על כך באחד הראיונות שהיא נותנת באותה תקופה. ההצהרה מכה גלים בעיירה הכפרית בווירג׳יניה. התושבים המקומיים לא מקבלים בעין יפה את הבשורה. הם חותמים על עצומה שקוראת לה לחזור בה מהחלטתה. שיחות טלפון אנונימיות מזהירות אותה לא להמשיך בתוכניותיה. היא לא מרימה ידיים ומארגנת אסיפה כללית בעיירה, שבה היא פונה ללב האנשים שמגדירים את עצמם כנוצרים מאמינים. אולם הנצרות האמיתית, כותבת אליזבת בכאב, רחוקה מהם שנות אור. עד מהרה המקומיים עוברים לאיומים על חייה, וכשאלה לא משיגים את רצונם, הם מתחילים לנקוט בצעדים משלהם — מרעילים את חיות המשק שלה, מחבלים בציוד, מנקבים את גלגלי המשאית שלה ואפילו יורים לעבר חלון ביתה. המשטרה המקומית מסרבת אפילו לחקור. בסופו של דבר, כשהרשויות מסרבות לתת לה את האישורים הנדרשים להפעלת המקום, אליזבת נכנעת. היא נכנסת לחדר הילדים שבנתה עבור התינוקות שחלמה לשכן שם ופורצת בבכי. השבר מוביל אותה בסופו של דבר, כמו תמיד, לתוכנית חלופית. אם לא תוכל לאמץ תינוקות בעצמה, תוכל להזמין אחרים לעשות זאת. היא מוציאה קריאה ל-25 אלף המנויים של ביטאון "שאנטי נילאיה", ועד מהרה הופך המשרד שלה לסוכנות אימוץ, כשהיא והעובדים עוסקים שעות ארוכות בהתאמה של תינוקות למשפחות. בסופו של דבר מוצאים 350 תינוקות בתים אוהבים ועוד רבים זוכים לביקורים ולטיפולים קבועים מצד מתנדבים.

המאמץ והאתגרים הנפשיים נותנים בסופו של דבר את אותותיהם. בביקור שהיא עורכת אצל אחותה, אווה, בשווייץ, באוגוסט 1988, בעודן יושבות לארוחת בוקר אחרונה לפני שאליזבת טסה הביתה, אליזבת מרגישה לפתע שהיא הולכת ושוקעת, מאבדת תחושה של גופה. החדר מסתובב סביבה בעוד היא משותקת ללא יכולת לזוז. היא יודעת בדיוק מה קורה. היא עומדת למות.

היא מביטה באחותה האהובה ועולה בה רצון חזק לגמול לה על כל העזרה שהעניקה לה במהלך השנים. איזו מתנה תוכל לתת לה עכשיו, כשנותרו לה רק מספר דקות? ״אווה, אני עומדת למות,״ היא אומרת, ״ואני רוצה לתת לך מתנה. אני עומדת  לתאר לך את ההרגשה, כל אחד מהשלבים שלפני המוות. וזאת תהיה מתנה מיוחדת במינה, כי אף אחד לא מדבר בזמן שהוא עובר את זה.״

היא מתארת לאווה תחושת נימול שמתחילה מאצבעות הרגליים שלה ועולה כלפי מעלה. כשהיא הולכת ומתפשטת בגוף, השליטה של אליזבת באותם חלקים נעלמת. ״אני מחוץ לגוף שלי,״ היא מדווחת לאווה, ״זו תחושה נעימה מאוד. אין לי חרטות. מסרי להתראות לקנת׳ ולברברה. רק אהבה״. היא מבחינה באור הבהיר מגיע לעברה, פורשת את ידיה כדי להמריא אליו, צועקת בקול ״הנה אני באה,״ ומזנקת.

כשתתעורר, תמצא את עצמה שרועה על שולחן המטבח של אווה. כלי האוכל פזורים לכל עבר. החזרה לגוף היא אכזבה גדולה. ״סליחה שלא קראתי לאמבולנס עדיין,״ אווה אומרת. ״אל תהיי טיפשה,״ עונה אליזבת, ״אין מה לקרוא לאמבולנס. כנראה שבסוף לא המראתי. אני עדיין תקועה בגוף הזה.״ למרות מחאותיה של אווה, אליזבת מבקשת ממנה להסיע אותה לשדה התעופה. בדרך, היא שואלת את אחותה איך הייתה המתנה שהעניקה לה. האם היא הבינה מהתיאור שלה איך זה למות. אווה נועצת בה מבט מוזר. היא לא שמעה דבר מלבד המשפטים: ״אני עומדת למות״ ו״הנה אני באה״. כל מה ששמעה מלבד זה היה קולם של הכלים המתנפצים ומתפזרים לכל עבר.

כשאליזבת חוזרת הביתה, היא מאבחנת את האירוע כמשהו שנגרם עקב רשרוש קל בלב. אבל בדיעבד תודה שטעתה. השנים האחרונות היו מאתגרות עבורה. גלי השנאה שהופנו לעברה מהקהילה במקום מגוריה לא רק שלא פסקו, אלא הלכו וגברו עד שהובילו, כמו שכבר אירע לה בשאנטי נילאיה, להצתה של ביתה ואובדן שני של כל רכושה הפיזי, שעלה בלהבות. בנוסף, האובדן הרגשי בעקבות מותו של בעלה לשעבר, מני, עימו הייתה בקשר קרוב, גם הוא נתן את אותותיו. כל אלה הביאו בסופו של דבר לשבץ ראשון, שהיא תעבור באותה שנה, ותצליח לשקם את עצמה ממנו באמצעות תרגילים פיזיים מאומצים. אחריו יבוא עוד שבץ, מסיבי יותר, שיותיר אותה משותקת בחצי גופה הימני, תלויה בעזרה לביצוע הפעולה הקטנה ביותר. את שנותיה האחרונות תעביר בבית בסקוטסדייל, ליד בנה קנת׳ שביקש ממנה להיות קרובה אליו. שם, תנצל אליזבת את זמנה להתבוננות לאחור ולכתיבת סיפור חייה הלא ייאמן.

באוטוביוגרפיה שלה היא כותבת שכשהיא מתבוננת לאחור על חייה, היא חשה שחיה אותם באופן מלא, אין לה חרטות או תחושה שפספסה משהו. אין לה יותר עניינים לא גמורים. ואלמלא הייתה עקשנית כל כך והייתה מצליחה להרפות ולומר לשיתוק שלה ״כן״, הייתה כבר משתחררת מהגוף וממשיכה הלאה. החלק האחרון באוטוביוגרפיה עוסק בדאגה שהיא חשה לעולם שהיא משאירה מאחור. ״ניצלנו את האדמה זמן רב מדי,״ כותבת אליזבת, ״במשך זמן רב, השחתנו את גן האלוהים שניתן לנו, ומילאנו אותו בהרס, נשק, חמדנות וחומרנות. בקרוב יגיע הזמן שבו נצטרך לשלם על מעשינו״. היא מספרת שהישויות שנגלות לה סיפרו לה על אסונות טבע גדולים שיבואו על העולם. אסונות בסדר גודל אפוקליפטי, שמטרתם תהיה לעורר את האנושות, להחזיר את הכבוד לטבע ולהזכיר לבני האדם את החלק הרוחני שבהם. ״אבל אל פחד,״ היא כותבת, ״אין צורך לפחד כל עוד תשמרו בליבכם את הידיעה שהמוות לא קיים. במקום הפחד, מלאו את ליבכם בידיעה עצמית והתייחסו לחיים כאל אתגר שהשיעורים הקשים ביותר שבו הם גם הגבוהים ביותר, אלה שיהדהדו ויעניקו את הכוח להכרת האל בתוכנו.״

בשנת 1997, כשהיא מרותקת למיטתה, אליזבת מעניקה ריאיון אחרון לאופרה ווינפרי שמגיעה לביתה. הריאיון מופיע ברשתות החברתיות ומהצפייה בו ניתן להתרשם מהחיות וההומור הבלתי רגילים שאפיינו אותה כל שנותיה. היא משוחחת עם אופרה על הדרך שבה היא רוצה שהלוויה שלה תיערך. היא מתכננת מסיבת סיום גדולה. מסיבת סיום לימודים, שבמהלכה יפריחו האורחים בלוני הליום בצורת אי.טי. לאוויר. אליזבת רואה בזה דרך הולמת לחגוג את סיום השיעורים שהייתה צריכה לעבור על פני האדמה. ״כשתהיי בצד השני,״ מבקשת אופרה, ״תתני לי סימן שאת שם?״ ״בוודאי שאתן,״ עונה אליזבת בשובבות, ״אני אצבוט לך בטוסיק.״

אליזבת קובלר רוס נפטרה בקיץ 2004 בביתה. בשנת 2007 צורפה להיכל התהילה של הנשים האמריקאיות והוכרזה על ידי מגזין ״טיים״ כאחת ממאה ההוגים המשפיעים ביותר במאה ה-20. באותה שנה טופלו יותר ממיליון איש ברחבי ארצות הברית בהוספיסים שמנוהלים בהשראת עבודתה.

בתמונה: אליזבת קובלר רוס. מתוך האתר motherearthnews.com

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

5 תגובות

  1. Avatar

    מרתק.
    תודה תודה

  2. Avatar

    חשבתח שאני מכירה לעומק את קובלר-רוס, אבל פתחת עבורי עוד דלתות מרתקות לחייה.
    תודה רבה,
    הלה

  3. Avatar

    ירדן אהובה.תודה על הדרך המיוחדת שלך,להעביר סיפור חשוב בכבוד ובהומור מלא חן. גילי פז

  4. Avatar
    נילי טלרמן

    מרתק

  5. Avatar

    ירדו תודה על כתבה מרתקת ומעוררת השראה. הובלת אותי בדילוגים קלילים לאורך חייה המסעירים של קובלר רוס. לא הכרתי אותה לפני כן, אני מרגישה כאילו צפיתי בסרט אודות חייה. תודה

העגלה שלך