אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
כאשר הייתי בגיל 20, עוד במסגרת שירותי הצבאי, נתן לי חבר טוב את הספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים? של רודולף שטיינר. היה זה לאחר שהתחלתי לגלות עניין בדרכים רוחניות וכבר קראתי פה ושם מה שהיה אז בשוק. הקריאה בספר הייתה עבורי חוויה חזקה מאוד של "מצאתי!". מה שמשך את לבי היו שלושה דברים, אז חצי מודעים: ראשית ש"בכל אדם רדומים כשרים...", שנית, יש דרך מסודרת והגיונית לפתח כשרים אלו, ושלישית – דרך זו מדברת אליי בשפתי ומהדהדת ברגשותיי ומחשבותיי.
מייד התחלתי לתרגל. זה היה עבורי גם מובן מאליו וגם הדבר החשוב ביותר בחיים. החודשים הראשונים היו אופוריה של תרגול ועבודה פנימית. גם בשנים הבאות, ולמעשה עד עכשיו, זהו קו פנימי ומהותי של חיי, אולם בינתיים קרו עוד כמה דברים בדרך: זוגיות, לימודים, משפחה, הקמת בית ספר, התמסרות להוראה וחינוך של ילדים ועוד. במבט לאחור, נראה שהמשימות רק מתעצמות וגדלות. ויחד עם זאת, הקו הפנימי של תרגול, מדיטציה וניסיון לפתח "כשרים פנימיים" מלווה אותי שנים ארוכות וכנראה ימשיך ללוותני.
מדי פעם בסדנאות שאני מקיים בנושא שואלים אותי: למה בעצם צריך לעשות מדיטציה? סיפור של בודהה מדגים יפה את הסוגיה:
יום אחד בא איש עשיר לבודהה ושאלו: מדוע עליי לעשות מדיטציה? מדוע עליי להתאמץ ולסבול? ענה לו הבודהה: אתה מזכיר לי אדם העומד על גג של בית שעולה בלהבות. הלהבות כמעט ושורפות אותו ומתחתיו, עומדים אנשים ומפצירים בו לרדת בסולם, שהעמידו שעוּן על קיר הבית במיוחד עבורו. האדם עומד לפני הסולם, מהסס ושואל: מדוע עליי לרדת בסולם?
מדיטציה בלב הוולדורף
עבודה פנימית ומדיטציה היו העוגן עליו נשענה עבודתי כמורה. למעשה הן העוגן לכל פעולותיי בעולם. אני חווה מעין דינמיקה בין העמקה מדיטטיבית פנימית לבין עבודה ופעולה בעולם. זוהי תנועת מטוטלת: ככל שאני מצליח להעמיק פנימה, כך אוכל לעבוד במציאות הפיזית והחברתית בצורה מכוונת ונכונה יותר. העמקה פנימית גוררת השפעה חיצונית ולהפך. אתגרים "חיצוניים" קשורים תמיד לאתגרים פנימיים. הדרך "החוצה" והדרך "פנימה" אחת הן.
משמעות הדרך הפנימית והעבודה מדיטטיבית נחוותה עבורי תמיד כשאלה כאשר ליוויתי מורים, ומאוחר יותר כשהתחלתי להכשיר מורים ברוח חינוך ולדורף. בשבילי היה זה הבסיס עליו נשען חינוך ולדורף: אמנות, יצירה, קשר עם ילדים, מתודות הוראה, עבודת צוות ועוד. עבודה פנימית יוצרת את הקשר הרוחני, מעבר לזמן ולמרחב, עם כל ילדה וילד ועם שותפיי לעבודה. כל השאלות הרבות והחשובות שטמונות בליווי של ילדים ובהוראה מקבלות משמעות ועומק מתוך קשר זה. זה לוז החינוך, האיכות שקודמת לכול. אבל, האם זה נכון גם עבור מורים אחרים? ואם כן – כיצד יש להביא סוגיה זו וכיצד יש לעבוד איתה?
כאשר אנו נוגעים בעבודה פנימית ומדיטציה אנו נמצאים במישור מאוד אישי, אינטימי, מישור שצריך להיות חופשי לגמרי. מישור שבו על כל אדם למצוא את דרכו שלו, את דרכו הייחודית והאישית. האם לגיטימי לגעת במישור זה עם אנשים אחרים? לעבוד איתו? לדבר עליו? ומה הן הצורות בהן ניתן לעשות זאת?
התבוננות נוספת שעלתה מתוך עבודתי עם מורים וקשורה לנושא, היא העובדה שמורי ולדורף רבים מוצאים את דרכם הרוחנית מחוץ לאנתרופוסופיה. יש לי כבוד והערכה לכל הדרכים הרוחניות, ואיני חושב שהדרך האנתרופוסופית היא התשובה לכל אדם, ויחד עם זאת זו תופעה שמעלה אצלי שאלות רבות. רבים ממורים אלו מחוברים לחינוך ולדורף, עברו הכשרה מלאה ויש להם קשר לאנתרופוסופיה, ובכל זאת את דרכם הרוחנית, המדיטטיבית, הם מוצאים במקומות אחרים. מדוע? ומה משמעות הדבר?
פה עלינו לומר כמה מילים על הדרך הרוחנית-מדיטטיבית של האנתרופוסופיה. ההליכה על שביל התפתחות פנימית, שביל של השתנות והתבוננות, לעולם אינה קלה. זו דרך בה אני רואה את עצמי ומכיר את עצמי על חולשותיי, נפילותיי ומוזרויותיי. אני עומד מול עצמי עם פחות ופחות אשליות. שטיינר גם לא ניסה להקל על תלמידיו. הדרך האנתרופוסופית מציבה לפני התלמידים אתגרים רבים, ואמנה כמה מהם: עושר עצום של אפשרויות למדיטציה. בספריו והרצאותיו שטיינר תיאר את הדרך המדיטטיבית האנתרופוסופית מזוויות ונקודות מבט מגוונות ושונות זו מזו. העושר והשונוּת של האפשרויות יוצר אתגר לא פשוט. כיצד יכול אני לבחור את המתאים לי בזמן מסוים? אין זה אתגר פשוט והוא קשור לאתגר הבא: היעדר דמות המורה (גורו או מאסטר). לשטיינר היו אומנם תלמידים אישיים אותם הוא הדריך כמורה רוחני. יחד עם זאת, לקראת סוף ימיו, הוא סירב להנחות אנשים בדרכם הפנימית והפנה אותם שוב ושוב לספריו.
דרך רוחנית מודרנית צריכה לדעתו להיות מבוססת על עצמאות וחופש. כל אדם צריך למצוא את דרכו הייחודית שלו. זו דרך שמסתמכת על עצמאות, יכולת בחירה, כוחות רצון, ובעיקר על כוחות התלמידים עצמם; נקודת המוצא במדיטציה אנתרופוסופית היא החשיבה. בעוד שבדרכים רוחניות קדומות היה התרגול הגופני במרכז (יוגה, אמנויות לחימה ועוד) ואחר כך בהשתקעות נפשית ומיסטיקה, הדרך פה עומדת על חיזוק החשיבה עצמה – כאיכות הבהירה, המודעת והחופשית ביותר של האדם – והפיכתה לכלי חקירה רוחי. להרבה אנשים יש קושי או רתיעה מהתמקדות דווקא בחשיבה. היא נחווית כאלמנט קר ומרחיק. תרגול גופני או רגשי במובנים רבים נגיש יותר; ולבסוף - היעדר צורות של עבודה משותפת. לא נוצרו בעולם האנתרופוסופי מתודות של עבודה קבוצתית. התרגול מבוסס על עבודה אישית, התלויה אך ורק על כוחותיי שלי (ועוד נרחיב בנקודה זו). זאת לעומת דרכים אחרות בהן העבודה הקבוצתית, הליווי ההדדי וכוח הקבוצה מהווים אבן יסוד בתהליך התחנכותי.
אם נוסיף לכל הנאמר את הזמן בו אנו חיים – זמן שמקשה על עבודה פנימית מתודית וסדירה, זמן בו יש קושי להתרכז ולמצוא שקט ושלווה פנימית, זמן של הסחות דעת, פיזור וטכנולוגיות העושות הכול כדי להחליש את המרכז הפנימי של האדם – הרי שאתגרים אלה עבור אנשים רבים הם כמעט בלתי עבירים.
אני חוזר לשאלה הפנימית שמלווה אותי כבר שנים רבות. מצד אחד, עבודה פנימית ומדיטציה הן, לדעתי, היסוד עליו נבנית העבודה החינוכית וחשיבותן מכרעת. מצד שני, זהו מישור אישי ואינטימי, שאסור להשפיע עליו מבחוץ וכל אדם חייב להיות בו חופשי לגמרי. מצד שלישי, האתגרים בדרך האנתרופוסופית רבים ולא פשוטים; ומצד רביעי, דווקא עבור מחנכי ולדורף יש חשיבות להליכה בדרך זו. מה יש לעשות? וכיצד?
במרוצת השנים הרבות בהן אני מלווה מורים, צוותי מורים ואנשים בהכשרות חינוך ולדורף עברה שאלה זו שינוי בתוכי. תחילה לא ראיתי את עצמי בוגר, מוכשר ומנוסה מספיק בשביל לומר משהו בעל טעם על שאלה זו. אומנם היא הציקה לי שוב ושוב, אבל לא עשיתי הרבה במישור זה עם תלמידים ומורים שליוויתי. עם השנים, גם משום שנושא העבודה הפנימית בתוכי התחזק וגם משום שהסחות הדעת והבלבול במישור זה גברו בקרב האנשים הצעירים אותם ליוויתי, הרגשתי מחויבות לפעול.
בשנים האחרונות אני מנסה ליצור דרכים של הליכה ביחד, של עבודה קבוצתית, בדרך המדיטציה האנתרופוסופית, של יצירת קהילה לומדת ומתרגלת, קהילה שתומכת הדדית בחבריה. זו להשקפתי אחת מדרישות הזמן במישור של התחנכות ועבודה מדיטטיבית. אסביר.
עד כמה שידוע לי, שטיינר עצמו לא התייחס לשאלה של מדיטציה בקבוצה. אני מניח שבתקופתו היה הדבר מובן מאליו שכל אדם מודט בזמנו, בביתו ובפרטיות. בנוסף, האנשים עמם הוא עבד בתחומים אלו היו לרוב מנוסים כבר בפעילות פנימית מדיטטיבית. בכל מקרה, בהנחיות הרבות שנתן לתלמידיו האישיים לא מצאתי רמיזה לקבוצה שמודטת יחדיו, באותו זמן. יוצא הדופן היחיד שאני מכיר היא מנטרה שנתן שטיינר לקבוצת צעירים לקראת סוף ימיו עם הנחיה למדוט עליה פעמיים ביום באותה שעה ביום, ללא קשר למיקומם הגיאוגרפי.1
היום אנו חיים במובנים רבים בעידן אחר. הסחות הדעת מכל המינים והסוגים התעצמו לאין שיעור. אנחנו כולנו נמצאים במובן מסוים בהסחת דעת מתמשכת. גם בריאותנו הנפשית והגופנית רגישה וחלשה יותר מאשר בימים עברו. בקבוצות עמן אני עובד, אני פוגש שוב ושוב אנשים צעירים שנתקלים בקשיים עצומים כאשר הם עומדים בפני השתקעות פנימית ויצירת שקט פנימי, שקט הדרוש לפעילות מדיטטיבית. נקודת ההתחלה נמצאת היום במקום אחר ויש להתחשב בכך.
להיכנס יחד פנימה
אנו נמצאים אם כן במצב שונה מהותית מהתקופה בה שטיינר חי וכתב את ספריו. להערכתי, מה שיכול לעמוד לעזרתנו אל מול אתגרים אלו וכנגד הסחות הדעת והחולשה של בני דורנו היא העבודה הקבוצתית. הדבר נכון כמעט בכל מישור של עשייה ונכון שבעתיים בהקשרים של עבודה פנימית. קבוצה שעובדת יחדיו יכולה ליצור מעין אי נפשי של שקט, שלווה וביטחון, אי של תמיכה הדדית ושל הקשבה.
העבודה הקבוצתית ומה שנוצר בה אינו תחליף לעבודה אישית, רצינית, מתודית ומסורה, אולם היא יוצרת לה בסיס ומחזקת אותה. במפגשי הקבוצה אפשר למדוט יחדיו, לחלוק חוויות, קשיים ואתגרים, לשוחח על שאלות של דרך פנימית ובעיקר להקשיב ולתמוך זה בזה.
אנסה בהמשך לתאר במילים קצרות מה אנחנו עושים בקבוצות, אך תחילה ברצוני להדגיש שכל מה שאני כותב אינו המצאה אישית שלי אלא פרי של עבודה משותפת של קבוצת אנשים מהרדוף שמתכנסת מדי שבוע למפגש מדיטטיבי ברוח האנתרופוסופיה. במפגשים אלו עשינו במהלך כמה שנים ניסויים, בדקנו אפשרויות וחיפשנו את דרכנו המשותפת. אחד ממקורות ההשראה שלנו הוא עבודתו של ארתור זיונץ (Arthur Zajonc), אדם שחקר את המדיטציה האנתרופוסופית ופיתח אופנים של עבודה קבוצתית במסגרתה,2 ובעיקר מתודה מסוימת של תהליך מדיטטיבי שהוא פיתח. וכמובן שזו רק אפשרות אחת של עבודה ואין היא מבטלת אפשרויות אחרות. בהמשך אתאר כמה אפשרויות, מתוך ניסיוני בעבודה עם קבוצות מגוונות במהלך שנים מספר.
תחילה אופן העבודה. בקבוצה אידיאלית אין מורה או מנהיג, זו עבודה מעגלית משותפת. המשותף בינינו הוא הרצון להעמיק בדרך המדיטטיבית האנתרופוסופית ולתמוך זה בזה במפגש שבועי. לאחר שמחליטים יחדיו על תוכן העבודה לפרק זמן מסוים ועל אופני העבודה, מנחה ומוביל כל מפגש אדם אחר מהקבוצה. כאשר אני עובד עם קבוצות סטודנטים או צוותי מורים, אני מנחה תחילה את העבודה, אבל תמיד בצורה כזו שבסופו של דבר אהיה מיותר. שחברי הקבוצה יוכלו לעבוד גם בלעדיי.
עבודה אמנותית קצרה בשירה או אוריתמיה היא פתיחה טובה להשתקעות מדיטטיבית, מעין התכוונות משותפת במישור עמוק: הכנה של הנפש לקראת מדיטציה. אחר כך אנו בדרך כלל עושים מדיטציה משותפת על תוכן מסוים (מייד אתאר את התכנים). זו יכולה להיות מדיטציה מונחית יותר או פחות, תלוי באופי הקבוצה ובמנחה עצמו. כך למשל, המנחה יכול להוביל את המדיטציה בקולו, לומר מתי עוברים משלב לשלב, ולעתים הוא גם אומר את המנטרה או ההתכוונות. זו יכולה גם להיות מדיטציה ללא הנחיה כלל, כאשר כל אחד עושה אותה לעצמו, כמובן באותו זמן ובמעגל.
לאחר המדיטציה אנו מתחלקים לזוגות או קבוצות קטנות ומשוחחים על החוויות שעברנו, חולקים שאלות, תובנות, אתגרים וכדומה. אין כל הכרח להביא את עולמי הפנימי לשיחה, כל אחת ואחד עושים זאת בהתאם למה שמתאים להם באותה פגישה. בשיח אנו גם מדברים על התרגיל, המדיטציה או ההתכוונות אותם לקחנו על עצמנו לתרגל במהלך השבוע החולף. זאת כמעין חיזוק הדדי, החלפת מחשבות ותמיכה.
בסיום המפגש אפשר לשיר, לומר מנטרה או לסיים בזמן שקט. חשוב בשלב כלשהו להחליט מה תהיה המשימה המשותפת לשבוע הקרוב. מניסיוננו, שילוב של טקס או "ריטואל" קבוע (מבנה קבוע שיצרנו לכל פגישה) ועבודה על נושא מסוים במשך זמן ארוך, יחד עם גמישות וערנות לשינויים ושאלות הזמן, הוא השילוב הנכון.
צעד צעד
באשר לתוכן המדיטציה. ישנן כאמור אפשרויות רבות. בדרך כלל אני מתחיל עם התכוונות של יראת כבוד. הלך הנפש של יראת כבוד, הערצה, ענווה וההרגשה שיש משהו גדול ונשגב ממני הוא הבסיס לחיים מדיטטיביים. עם חשיבותו של הלך נפש זה פותח שטיינר את ספרו כיצד קונים דעת העולמות העליונים?. יראת כבוד הוא הלך נפש שאפשר, ולעניות דעתי כדאי מאוד, לטפח באופן מתודי ושיטתי. אפשר למשל לדמיין משהו או מישהו אליו אני חש יראת כבוד, לראותו בעיני רוחי ואז להתמקד ברגש שעולה בי. כדאי לעשות זאת בתהליך של נשימה: כמה פעמים, עם רגעים של שקט פנימי בין מחזור למחזור: העלאת הרגש של יראת כבוד והתמקדות בו ואחר כך ריקון ויצירת שקט ודממה פנימיים. התכוונות פשוטה זו יכולה לשאת פירות עצומים אם עושים אותה שוב ושוב, והיא חשובה במיוחד למחנכים. ההרגשה של יראת כבוד אל מול הילדים אותם אנו מלווים היא רגש היסוד עליו נבנה חינוך.
למעשה ארתור זיונץ ממליץ להתחיל כל מדיטציה עם כמה דקות התכוונות של יראת כבוד. עוד שלב התחלתי וחשוב הוא הניסיון להגיע לשלווה פנימית. שקט פנימי, עם כמה שפחות הסחות דעת, מחשבות, רגשות, אסוציאציות ויצרים שעולים ברגע בו עוצמים את העיניים, הוא תשתית לפעילות מדיטטיבית, ולא קל להשגה. רוב האנשים שאני פוגש נתקלים כבר כאן במחסום כמעט בלתי עביר.
גם בנקודה זו יש אפשרויות רבות וכל אחת ואחד צריכים למצוא את המתאימה להם. בקבוצה אנו מתרגלים יחדיו אפשרויות ומחליפים חוויות והתנסויות. אפשר למשל לדמיין מקום שקט כמו אגם רגוע, מדבר שומם, נוף מכוסה שלג וכדומה, ואז להשתקע בשלווה שמביא הדימוי. אפשר לראות את עצמי בתוך ענן או מעטפת כחולה (המלצה של שטיינר לאחד מתלמידיו), אפשר להרגיש את הגוף באיבריו השונים ולהתמקד בהרפיה ורוגע גופני ועוד. מטכניקות מזרחיות אנו מכירים את ההתמקדות בנשימה. אני הייתי נזהר משליטה בנשימה ומתרגילי נשימה מודעים, אבל התמקדות קצרה בנשימה, ללא ניסיון לשנותה או להסדירה בכוח, יכול גם לסייע ליצירת שלווה ושקט נפשי.
תרגיל יסוד נוסף עליו אנו עובדים בקבוצות הוא ההתבוננות על היום שחלף בשעות הערב, כך, שאני עובר בזיכרוני על מהלך היום אחורה, בצורה כמה שיותר תמונתית וויזואלית, משעות הערב ועד ההשכמה בבוקר. הכוונה היא להתבונן על עצמי כאילו אני משקיף מבחוץ.
זהו תרגיל המופיע בכל ספרי היסוד האנתרופוסופיים, בכל ספר בצורות שונות, והוא יכול להוות בסיס להתפתחות רוחנית מודעת. אנו מתרגלים בו את הראייה של ישותי העצמית מבחוץ. זהו תרגול של הפרדה בין הישות הגבוהה שלי לישותי היומיומית וחיזוקה של הראשונה. התבוננות זו מאפשרת, לאחר תרגול וניסיון, התגברות על הרגלים, נטיות ורגשות שאנו רוצים לשפר בעצמנו. אפשר גם
לומר – הפרדה בין העיקר לטפל. בקבוצה אנו גם מתרגלים ביחד וגם משוחחים בצורות שונות על התרגיל ועל חוויותינו במהלך התרגול בשבוע החולף.
השלב הבא בדרך כלל כולל עבודה על מה שמכונה "ששת התרגילים המשניים". שטיינר הדגיש שוב ושוב את החשיבות של הכנה מתאימה לעבודת מדיטציה רצינית. כוחות הנפש הרגילים פועלים כמעין אוטומט בחיי הנפש. הרגלים, מסורות, נורמות וחינוך מעצבים את מרבית חיינו. מצב זה מונע את החשיפה לתכנים רוחיים אליהם אין אנו מוכנים עדיין ושומר עלינו. כאשר מתחילים בהתאמנות מדיטטיבית – האיזון הרגיל, אפשר גם לומר המרכז ההתנהגותי, עלול להתערער. מה שפעל קודם מתחת לפני השטח, כאוטומט, מפסיק לתפקד באותה עוצמה, אבל עוד לא נוצר מרכז חדש, רוחני, הנשלט על ידי התודעה. זהו מצב ביניים, ועל פי שטיינר הוא עתיר סיכונים. דברים שקודם לא היו מודעים יכולים לפתע לעלות לתודעה וליצור בלבול ואפילו סטיות נפשיות. אנו רואים זאת סביבנו בנפילות של מנהיגים רוחניים רבים, נפילות שבדרך כלל נוגעות בפן המוסרי של האדם.
"ששת התרגילים המשניים" מופיעים בכל ספרי היסוד של שטיינר. מטרתם היא לחזק את התודעה הרגילה ובעיקר את הפן המוסרי של המתרגלים. התכונות עליהם עובדים הן:
- שליטה, ביסוס וחיזוק החשיבה
- חיזוק כוחות הרצון והעשייה
- יצירת מרכז רגשי איתן
- פיתוח של הלך נפש חיובי
- פתיחות או הקשבה
- תכלוּל והרמוניה של תכונות אלו.
ההמלצה של שטיינר היא לעבוד על כל תכונה כזו במשך חודש ואז לעבור לתכונה הבאה. לא איכנס פה לתיאור כל תרגיל, רק אציין שעבודה קבוצתית ותמיכה הדדית של חברי הקבוצה מביאות תנופה וכוחות גדולים לביצוע תרגילים אלו. מדובר על שישה חודשים של עבודה מאומצת, עבודה של ידיעה עצמית, של עמידה מול חולשותיי ונטיותיי, עבודה שכרוכה גם בהרבה תסכול ומאמץ. יחד עם זאת זו עבודה בה אפשר לחוש התפתחות פנימית ושיפור תכונותיי המוסריות. היא מוצאת הדהוד בחיי היומיום.
ישות הגדולה מסך איבריה
עד כאן עסקנו במה ששטיינר כינה הכנה או תנאים למדיטציה. אלו תרגילים מדיטטיביים, חשובים מאוד לכשעצמם, שיכולים ליצור את השלווה, השקט והביטחון למדיטציות יותר ממוקדות ומכוונות. קבוצה שמגיעה עד לשלב זה יכולה לעבור לעבודה מדיטטיבית יותר ממוקדת. כאשר אנו מגיעים לתרגול המדיטטיבי עצמו, אפשר לזהות בדרך האנתרופוסופית שלושה כיוונים או מגמות עיקריות (כמובן עם הרבה תת-מגמות ודרכי ביניים). כיוון אחד הוא תרגילים ומדיטציות העוסקים בהתבוננות בטבע: צמחים, גבישים, חיות, קולות של חיות ואדם ועוד (בעיקר בספר "כיצד קונים"). אלו מדיטציות שבהן פותחים התלמידים את עצמם לתופעות טבע מסוימות, בצורה שיטתית ומכוונת, תוך כדי ניסיון להקשיב להדהוד הפנימי של הנפש אל מול התופעות. מדיטציות אלו מחברות אותנו שוב עם אלמנטים וישויות בטבע, חיבור דרכו אנו מפתחים איברי חישה חדשים.
כיוון שני הוא מדיטציות על סמל או דימוי. המתרגלים נדרשים להעמיד סמל זה אל מול עיניהם, לאחר תהליך הכנה הכולל מחשבות ורגשות מסוימים, ולראותו שוב ושוב בעיני הדמיון. ישנה שורה ארוכה של סימבולים או דימויים למדיטציה, כאשר כל אחד מהם מפתח כוחות נפש אחרים (ראו למשל בספר מדע הנסתר בקוויו העיקריים).
כיוון שלישי הוא מדיטציה על מנטרות (וֶרסים). מנטרות אלה מתארות תוכן רוחני בצורה שירית ופואטית. הפעילות המדיטטיבית כוללת חזרה על המנטרה שוב ושוב וניסיון להרגישה, להחיותה ולחדור דרכה אל הוויה רוחנית עילאית.
בקבוצה אפשר לתרגל את הכיוון המתאים לחברי הקבוצה. אנו בוחרים מדיטציה מסוימת, מודטים עליה יחדיו בצורה מונחֵית יותר או פחות, ולוקחים על עצמנו כמשימה לעשותה מדי יום בבית. בפגישות הקבוצה אנו גם עושים שוב את אותה מדיטציה, משוחחים עליה, בדרך כלל בקבוצות קטנות, ומנסים להבינה יחדיו.
אני רוצה לעודד את הקוראים ללכת בדרך המדיטציה האנתרופוסופית, ליצור במסגרתה עבודה קבוצתית ולחקור ביחד את עצמנו, את עמיתינו ואת סודות העולם. מניסיוני, עבודה קבוצתית–קהילתית יוצרת איכות, או במונחים האנתרופוסופיים – ישות הגדולה מסך איבריה. איכות או ישות זו חשובה במיוחד בתקופתנו.
עד כאן תיאור של ניסיונותיי בדרך המדיטציה. אשמח לכל התייחסות, הערה, שאלה או תגובה.
1 עבור הקוראים שעובדים במסגרת מה שמכונה "הכיתה" יש לומר שבעבודה מדיטטיבית קבוצתית איני מתכוון להקראת המנטרות וההסברים הנלווים אליהן וגם לא לשיחה פתוחה בין חברי הקבוצה על תוכן המנטרות – דבר חשוב מאוד ומשמעותי בפני עצמו – אלא בפירוש על מדיטציה
משותפת בקבוצה.
2 Meditation as Contemplative Inquiry: When Knowing Becomes Love, SteinerBooks, 2008.
ההליכה על שביל התפתחות פנימית, לעולם אינה קלה. שטיינר גם לא ניסה להקל על תלמידיו.
הדרך האנתרופוסופית מציבה לפני התלמידים אתגרים רבים.
בשנים האחרונות אני מנסה ליצור דרכים של עבודה קבוצתית בדרך המדיטציה האנתרופוסופית, קהילה לומדת ומתרגלת שתומכת בחבריה. זו להשקפתי אחת מדרישות הזמן של התחנכות ועבודה מדיטטיבית. שקט פנימי, עם כמה שפחות הסחות דעת, הוא תשתית לפעילות מדיטטיבית. רוב האנשים נתקלים כבר כאן במחסום כמעט בלתי עביר.
תמונה: אורי כהן שיר, אהיה אשר אהיה
גלעד גולדשמיט, ממייסדי בית ספר ולדורף הרדוף, מחנך, מורה ומרצה בתחומי חינוך ולדורף.
כתבה מרגשת ומאירה .