אנא בִּנַפְסִי ג'זאווי ‒ בנפשי אני עזתי

אודי: אחמד, מי אתה? איך אתה מגדיר את עצמך היום, רגע לפני יום ההולדת העשרים ושמונה?

אחמד: נולדתי בשנת 1990 בעזה, לתוך תרבות שבה לא כל כך נהוג לראות את עצמך קודם כל כאינדיבידואל. זה פחות מעניין. יכולתי לומר: "אני כמו כולם". התרבות המקומית בעזה אומרת: "אל תדבר על עצמך. אתה חלק ממשפחה, מחברה. קח אחריות על אחרים, עזור למי שצריך עזרה". אבל יצאתי מעזה, וכך יותר קל לי לראות את העולם ואת עצמי מנקודת מבט אובייקטיבית. ואני מדבר על הראש ועל הלב, על דרך החשיבה ועל הנטייה של הלב, על ההסתכלות האנושית, ההומנית, על אחריות אישית ועל אחריות חברתית קולקטיבית. יצאתי אמנם מעזה, ראיית העולם שלי השתנתה, ובכל זאת, בנפשי אני עזתי.

אודי: אתה יכול לומר עוד על "להיות עזתי"?

אחמד: אני בן למשפחת פליטים מיפו. מי שגורש ב-1947-48, ילדיו ונכדיו מרגישים קשר עמוק למקום מוצאם. ביפו יש לי עדיין משפחה. ככזה גדלתי בעיר עזה (לא במחנה פליטים ‒ א.ל.). כיום, עקב הקושי הכללי שבחיים במצור, יש לחץ חזק של תושבי עזה המקוריים על הפליטים להסתלק מהעיר. ישנו סוג של אפרטהייד בתוך אוכלוסיית העיר. כל חיי שם חייתי כפליט כפול, בגלל השטח המוגבל, הצפיפות הנוראית,[1] חוסר היכולת לצאת מהרצועה והלחץ החברתי ‒ עקב היותי בן למשפחת פליטים, ולא עזתי "אסלי". כל החיים בבית כלא.

אודי: מתי במהלך חייך הרגשת לראשונה שאתה חי בכלא?

אחמד: בגיל שבע ביקרתי את הדודה והדוד ביפו. ראיתי את החיים ביפו. ביקרנו את המשפחה לאחרונה כשהייתי בן ארבע עשרה (2004). חזרתי לעזה ומאז לא יכולתי עוד לבקר את המשפחה. הגבול נסגר. מאז, התודעה של להיות כלוא בצפיפות ובחוסר הפרספקטיבה לעתיד הייתה שם, תמיד.

ישנו סוג של אפרטהייד בתוך אוכלוסיית העיר. כל חיי בעזה חייתי כפליט כפול, בגלל השטח המוגבל, הצפיפות הנוראית, חוסר היכולת לצאת מהרצועה והלחץ החברתי. כל החיים בבית כלא

אודי: ספר משהו על המשפחה שבה גדלת.

אחמד: אני השלישי מבין שישה ילדים. שלוש בנות ושלושה בנים. שלושה מאתנו הם עובדים סוציאליים. אבי מורה לעברית בהכשרתו. כיום הוא גמלאי. בשנות עבודתו האחרונות עבד כמנהל פרויקטים טכניים מטעם הרשות הפלשתינית. אמי למדה גם היא באוניברסיטה, אבל נשארה בבית וגידלה אותנו. משפחה מלוכדת, אוהבת.

אודי: איך חוויתָ את שנות בית הספר?

אחמד: בתי הספר בעזה, בזמני, היו טובים. ילדי תושבי עזה הוותיקים, ה"ג'זאווים" שאינם פליטים, הולכים לבתי ספר עירוניים. ילדי הפליטים, כמוני, לבתי ספר של אונר"א.[2] האחרונים יכולים לעבור גם לבתי ספר עירוניים, להפך ‒ לא.

בית הספר שבו למדתי, ממוקם בין משרדים של הרשות הפלשתינית לבין אלה של החמאס. נקלענו, כמה אנשים, לחילופי ירי בין אלה לאלה. הייתי בן שבע עשרה. באירוע היו הרבה פצועים, חבר שלי נהרג. אני נפגעתי בכל הגוף מקליעים. הגעתי לבית החולים שיפא בעזה. רופא הסתכל עליי ואמר למישהו שעמד שם, שיש אתי בעיה, הוא לא חושב שאשרוד יומיים, הוא מניח שאמות. במשך חודש הייתי תלוי בין חיים למוות. ב-2007 עוד אפשר היה, במקרי חירום ויחסית להיום יותר בקלות, לקבל אישור לטיפול בבתי חולים בישראל. אבי הצליח להשיג אישור כזה והגעתי לבית החולים תל השומר, שם הייתי מאושפז חודש ימים. חזרתי לעזה על הרגליים. הייתי אמור להגיע לביקורות חוזרות בתל השומר, אבל הארגונים המקומיים כבר לא אישרו לי וגם לא לאחרים לצאת. עד היום, לא כל הבעיות שנגרמו בפציעה הזאת נפתרו.

אודי: אחרי שהחלמת, פחות או יותר, מה היה הצעד הבא?

אחמד: נרשמתי לאוניברסיטה, ללימודי עבודה סוציאלית.

אודי: למה דווקא עבודה סוציאלית?

אחמד (בחיוך רחב): כי אין שם הרבה מתמטיקה ואנגלית...  אבל גם כי הלימודים הם כאלה שהכניסה לעבודה מעשית עם אנשים היא מהירה ומחייבת. הרגשתי שיש לי יכולת להקשיב לאנשים, שיש לי סבלנות. ראיתי אינסוף אנשים שזקוקים למישהו שיעזור להם למצוא כיוון ומשמעות בחייהם. ניסיתי להגיע אל האנשים, ראיתי שרבים מהם מנותקים מעצמם, מהמשפחה ומהחברה, כי מרכיב משמעותי בתרבות שלנו היא העובדה שאנשים יעדיפו למות מאשר לבקש עזרה.

אודי: אתה רואה קשר בין הכיבוש והמשטר הפנימי הנוכחי, לבין העובדה שאנשים חיים במצב נפשי שבו הם מגיעים מהר יותר להלכי נפש קיצוניים ולהחלטות אימפולסיביות?

אחמד: אני חושב שכן. לאנשים אין עבודה. אין חשמל. אין מזון. המים לא תמיד זמינים והם לא באיכות טובה. אין שירותי רפואה זמינים. הפוליטיקה משתקת את מערכות החיים. מפעם לפעם העיר והרצועה כולה מותקפים. החיים אינם בטוחים. הפוליטיקה משחקת עם בני האדם. בתי הספר מלאים מדי, מעל חמישים תלמידים בכיתה, הרבה ילדים נפלטים מהמערכת בגלל חוסר מקום, בגלל חוסר עניין וייאוש של ההורים. אומרים להם: "אתה רוצה כסף כדי להאכיל את המשפחה, לך תפגין על הגבול ביום שישי".

אחמד אל-אזבאט ואודי לוי, שוויץ. צילום: אורנה לוי

אודי: ואחרי סיום הלימודים?

אחמד: סיימתי את הלימודים בגיל 20. התחלתי לעבוד בפרויקט של אונר"א לילדים. ארגנתי קייטנות על חוף הים. עבדתי במרכז לתמיכה במשפחות. עברתי הכשרה בתיאטרון קהילתי והכשרה כמורה לריקוד דבקה, הריקוד הפלשתיני, שהוא תחביב שלי מאז הילדות. עברתי הכשרה כמורה לשחייה, ועבדתי עם אנשים עם צרכים מיוחדים, מעוקבי התפתחות. בשנת 2013 נישאתי לוואפא, אותה הכרתי במהלך הלימודים באוניברסיטת עזה. היא האישה הראשונה בעזה בעלת תעודת הוראה לספורט. יש לנו שני בנים, כיום בני שלוש וחמש. בשנת 2014, כשפרצה המלחמה, עבדתי בצלב האדום הבינלאומי. יזמנו העברה של משפחות מאזורים מסוכנים, וביקרתי בבתי חולים כדי לתמוך נפשית בילדים פצועים.

אודי: מתי ובאילו נסיבות שמעת לראשונה את המילה אנתרופוסופיה?

אחמד: ב-2012. הייתי בן עשרים ושתיים. מחבר. הוא סיפר לי על מישהי, ערבייה תושבת ישראל, שיש לה ידע וניסיון בתחום הזה, ושמנסה ליזום הקמה של מסגרת יום בעזה לאנשים עם צרכים מיוחדים. כך נוצר הקשר בין פאיזה אלחוסייני משפרעם לביני, שוחחנו הרבה בסקייפ. תמונת האדם האנתרופוסופית דיברה אליי מהרגע הראשון. הצלחתי למצוא בית בעזה שאליו באו כמה אנשים עם צרכים מיוחדים. הם יצאו לראשונה מהבתים שלהם, והתחלנו ליצור עבורם מסגרת יומית. ניסינו לעבוד ברוח תמונת האדם האנתרופוסופית. היה גם ארגון סוציאלי בעזה שהסכים לתת ליוזמה שלנו את הגיבוי הנחוץ, בידיעה שמדובר בהשקפת עולם שאינה אסלמית. אלא שברגע מסוים הארגונים העזתים לחצו עלינו לסגור את המקום ‒ האנתרופוסופיה לדעתם היא "חראם", כפירה בעיקר, עבודת אלילים, ולכן אסורה על פי הדת האסלמית.

אחרי המלחמה, ב-2014, הגיעה לעזה משלחת של הארגון לפדגוגית חירום שאותו ייסד ברנד רוף (Bernd Ruf), מנהל בית ספר לחינוך מיוחד אנתרופוסופי בגרמניה ויו"ר הארגון "ידידי אמנות החינוך".[3] השתתפתי בהכשרה שאנשי המשלחת העבירו לעובדים סוציאליים ומתנדבים בעזה, כדי שנוכל להמשיך את העבודה עם ילדים שעברו טראומה בעקבות המלחמה. השתתפתי בקורס לאוריתמיה, התקבלתי כחבר בחברה האנתרופוסופית, ובאותו הזמן גם נוצר קשר עם אנשי מקצוע בישראל. במשך זמן מה חשבתי שאוכל אולי לבקר במוסדות אנתרופוסופיים בישראל, אלא שהמצב הפוליטי היה כזה שלא היה לי שום סיכוי לצאת מעזה, וגם הנכונות מהצד הישראלי לקבל איש כמוני לא הייתה קיימת. ב-2014, אחרי המלחמה, הוזמנתי, בתיווך של מכרים מישראל, שהקשר היחיד איתם היה דרך האינטרנט, להשתתף בכנס מקצועי לחינוך מרפא בדורנאך. אבל למרות שהייתה לי ויזה לשוויץ (שהתאפשרה בהמלצת מארגני הכנס בדורנאך), לא קיבלתי אישור יציאה מעזה.

בקהיר הובלתי ישר לתא מעצר במרתפי שירותי הביטחון. נחקרתי. באלימות. הובהר לי, שמצרים לא מוכנה לתת לצעירים פלשתינים כמוני אפשרות לשהות בתחומה

אודי: אתה מתאר מצב של המון אנרגיות חיוביות למרות המצב החברתי והכלכלי הקשה כל כך, אחרי המלחמה. איך התמודדת עם כל זה?

אחמד: כן. אחרי המלחמה המצב בעזה הלך ונהייה חנוק יותר ויותר. רעב, פחד, אבטלה, עוני, נוער מתוסכל, מבוגרים שאין להם אמצעים לקיים את המשפחות, הפצצות, הרס, חוסר ביטחון, משטר מקומי קשה, ייאוש.

הקמתי עם חמישה חברים את הקבוצה "ג'פרא", קבוצה של אמנים בתחום הריקוד, תיאטרון וציור. יצאנו לאסוף ילדים ומבוגרים לעשות פעילויות אמנותיות; לגוון את היומיום בתכנים שמעשירים במשהו את הנפש ומזכירים שהחיים הם לא רק המציאות הקשה שנכפית מבחוץ, אלא גם הטיפוח של המשאבים הפנימיים, שאסור להם להיחנק. אחרי שלושה חודשים היינו שִבעים ושניים שותפים, אחרי חצי שנה היינו מאה ושלושים. המסר החבוי לאנשים שהשתתפו בפעילות של קבוצת האמנים "ג'פרא" היה: "התעוררו! מה שקורה עכשיו הוא לא נכון. אל תתנו לפחד ולחרדה לשתק לכם את החיים!" הפקנו הצגות, מפגשי דבקה, חוגי ציור לילדים ולמבוגרים. הארגונים לא אהבו את הפעילות הזאת וניסו בכל דרך לחבל בה. מעצרים, חקירות, איומים...

הבית, שבו התחלנו לעבוד עם אנשים עם צרכים מיוחדים, נהרס בהפצצה. אחד המטופלים גם נהרג, באתר אחר. ובלאו הכי, נאסר עליי  להמשיך. הייתי עובד של הצלב האדום, ארגון שאינו אסלמי, וקשה לארגונים השולטים לסבול את נוכחותו. חלק מעובדי הצלב האדום הם אזרחים זרים ולכן נסבלים ‒ ואלה המקומיים, חשים את הדחייה והעוינות מצד הרשויות. נעצרתי כמה פעמים. נחקרתי. לא תמיד בנימוס. נחשבתי לחתרן. היה לי קשר עם ישראלים, עם האנתרופוסופיה, עם ארגונים בינלאומיים, עם הגתאנום, עם ידידי אמנות החינוך, ולכן נאסר עליי לעבוד. נאסר עליי לצאת מהבית. חייתי תחת איום ישיר. והיו לנו כבר שני ילדים. בסתיו 2016 התקיים שוב בגתאנום בדורנאך כנס מקצועי בינלאומי לחינוך מרפא. בתיווך של חברים מחוץ לרצועת עזה הוזמנתי שוב להשתתף. היו לי שוב כל האישורים. הייתי אמור לצאת דרך מעבר רפיח למצרים ולהגיע לשוויץ בטיסה מקהיר. על מעבר דרך ישראל לעמאן לא היה מה לחלום אפילו. האישור הסופי של החמאס היה חסר, אבל הוא גם לא היה עוזר, מאחר שהמצרים סגרו את הגבול ברפיח לתקופה לא מוגדרת. כשהגבול נפתח, הכנס בגתאנום מזמן נגמר.

אודי: וזה הרגע שבו שוב הפכת לפליט?

אחמד: נמצאתי, נפשית, משפחתית וחברתית במצב של חוסר תקווה מוחלט. שום שארית של תקווה לא נשארה. הייתי מנוע מלעבוד. ישבתי בבית. במשפחה המורחבת לא הבינו למה אני לא מפרנס את המשפחה, עד אז הייתי בין הבודדים שהביאו כסף הביתה. לחצו עליי לצאת, לא יכולתי להסביר, כי הייתי מסׇכן אחרים. גם מצבי הבריאותי, כתוצאה מהפציעה, לא היה מזהיר. אישורי היציאה היו עדיין בידי. החלטתי לנסות לצאת למצרים לקבלת סיוע רפואי, שאותו לא יכולתי לקבל בעזה. היה לי חלום, שהתברר שהיה אשליה, שאולי אוכל לצרף אליי את אשתי ואת הילדים. הרגשתי שהברירה היא בין לנסות לצאת ובין להימעך תחת מכבש הלחצים, להישבר ולסיים את חיי. במקרה השני, אשתי אולי הייתה נישאת שוב, אבל הילדים היו, לפי המסורת, עוברים אל המשפחה שלי, והיו גדלים בלי אב ובלי אם. אִם, לעומת זאת, אצליח להגיע למצרים, לפחות אמם תישאר איתם. בסוף אוקטובר 2016 עברתי את הגבול ברפיח.

קבלת הפנים מהעבר השני לא הייתה עם "אהלן וסהלן". העמיסו אותי יחד עם אחרים על אוטובוס שנסע לקהיר. ארבע מאות קילומטרים. בדרך היו חילופי אש בין הצבא המצרי ללוחמים של דאע"ש. מפחיד. בקהיר הובלתי ישר לתא מעצר במרתפי שירותי הביטחון. נחקרתי. באלימות. הובהר לי, שמצרים לא מוכנה לתת לצעירים פלשתינים כמוני אפשרות לשהות בתחומה. הם ראו שיש לי דרכון פלשתיני ואשרת כניסה לשוויץ. אמרו לי שיש לי שתי אפשרויות: לחזור לעזה או לצאת לאירופה. המחשבה על נסיעה שנייה דרך צפון סיני הייתה סיוט. אחרי שלושה ימים של נסיעה, מעצר, חקירות אלימות וחוסר שינה ותשישות, מצאתי את עצמי בטיסה לשוודיה. כנראה שהמצרים ידעו שזה יעד רחוק מכדי שמי שנשלח לשם, יוחזר. אין לי הסבר מדוע נבחר היעד הזה. בטיסה הכרתי בחור מצרי שישב לידי. נרדמתי. התעוררתי במטוס ריק, הדייל העיר אותי, נחיתת ביניים בפרנקפורט. התיק שהיה לי, שבו היה הדרכון, מעט כסף ותעודות, נעלם. אני חושב שהחבר החדש לקח אותו איתו. המשטרה הגרמנית הייתה אדיבה ועניינית. הועברתי דרך כל מיני מעברים תת קרקעיים למטוס לשטוקהולם. שם יצאתי מהמטוס לטרמינל, לא היה לי מושג איפה אני נמצא, למי לפנות. חיפשתי תחנת משטרה. הייתה עליי רק תעודת הזהות הפלשתינית שהייתה בכיס המכנסיים. הסבירו לי שהדבר היחיד שנשאר לי לעשות, הוא להגיש בקשה לקבלת מקלט מדיני בשוודיה. הגשתי. הועברתי למחנה קליטה לפליטים ליד העיר הצפונית בודאן.[4] זה היה תחילת נובמבר, השמש כבר כמעט שלא עלתה, ושני מטר שלג היו מונחים על הקרקע. השוודים היו הוגנים, מנומסים, מרכז הקליטה פתוח, אבל רחוק מהעיר. לא היה לאן ללכת ובמשך עשרים שעות ביממה היה חושך. הסכמי דבלין קובעים שהמדינה הראשונה באירופה שאליה מגיע מבקש מקלט, היא האחראית לטיפול בעניינו. הרשויות מצאו ברשת הממוחשבת שהייתה לי ויזה שוויצרית. אחרי כשבועיים הועליתי לטיסה לציריך, ומשם הופניתי למרכז קליטה בז'נבה.

תמונת האדם האנתרופוסופית דיברה אליי מהרגע הראשון. הצלחתי למצוא בית בעזה שאליו באו כמה אנשים עם צרכים מיוחדים והתחלנו ליצור עבורם מסגרת יומית. אלא שברגע מסוים הארגונים העזתים לחצו עלינו לסגור את המקום ‒ האנתרופוסופיה לדעתם היא "חראם", כפירה בעיקר, עבודת אלילים, ולכן אסורה על פי הדת האסלמית

הערת ביניים: לראשונה שוחחתי עם אחמד באמצעות סקייפ, ב-2013. הוא חי אז עדיין בעזה. המפגש הראשון בינינו היה בשוויץ, זמן קצר אחרי שהגיע לז'נבה. גבר צעיר, תקשורתי, עם השקפת עולם חיובית, שסיים בית ספר תיכון כשעוד לא היה בן שמונה עשרה והשלים תואר בעבודה סוציאלית רגע לפני שהגיע לגיל עשרים ואחת.

בשיחה הנוכחית שוחחנו על חייו ועל האודיסיאה של הדרך מעזה לשוויץ. אם ידמה לקורא, שחלקים מהסיפור לוקים בעמימות, הרי זו הכרחית כדי להגן על אלה, שהם חלק ממנו.

ועוד הערה אישית: מאז שאחמד חי בשוויץ אנחנו נפגשים לעתים, זוגתי ואני מנסים לתמוך בו ככל שאפשר בשלבי הקליטה שלו, כעולה חדש... אחמד למד צרפתית במהירות מפתיעה. עוד תוך שהייה במחנה הקרוונים הוא החל לעבוד בהתנדבות כעובד סוציאלי בקרב הדיירים האחרים במחנה (מרכז קליטה למבקשי מקלט שצמוד לגדר מסלול ההמראה של שדה התעופה בז'נבה, עם הרעש שהזכיר לו את לילות עזה). בהמשך ליווה ילדים אוטיסטים, שימש חונך לפליט קשיש מאריתריאה, ולקח על עצמו משימות מקצועיות מהארגון שדואג למבקשי המקלט ומפעיל את מרכז הקליטה לפליטים. עד לכתיבת שורות אלה, שנתיים לאחר הגעתו, עדיין לא קיבל תשובה מרשות ההגירה השוויצרית בדבר הכרתו כפליט מדיני. כמבקש מקלט, אין לו רישיון עבודה. בתמורה לעבודתו, משלם לו הארגון שכר דירה בדירת חדר בעיבורי העיר. הוא פעיל ויוזם פסטיבלים תרבותיים משותפים לפליטים ולמקומיים, והחל ללמוד באוניברסיטת ז'נבה, לקראת הכרה בתואר העזתי ורישיון לעסוק בעבודה סוציאלית בשוויץ. כל זה מעיד על משאבים נפשיים, על יציבות נפשית נדירה ועל ראייה חיובית ואופטימיסטית, למרות הכול.

אודי: אחמד, מה הלאה?

אחמד: אני מחכה להחלטה בעניין ההכרה כזכאי למקלט מדיני. אז אוכל לפעול לקראת היציאה של משפחתי מעזה. ברגע שהחלטת הרשויות כאן תהיה חיובית, אוכל להתחיל לעבוד בשכר, זו לא תהייה בעיה למצוא עבודה. אני מקווה שאוכל לפעול גם לטובתם של תושבי עזה. כרגע, השיבה לעזה אינה אפשרית. חיי יהיו בסכנה. אני מקווה שיגיע יום שבו אוכל לחזור לשם ולעבוד לשיקום החיים שם. כרגע זה לא אפשרי.

אודי: תוכל לומר משהו על השנתיים האחרונות בשוויץ?

אחמד: אני חי כפליט. שוב. זו הרגשה קשה מאוד, חסרים לי הילדים והמשפחה. גם להם קשה מאוד. הכרתי הרבה אנשים כאן, אבל חברים כמו אלה שיש לי בעזה, אין כאן. אין לי שום זכויות. אסור לי לעבוד, אסור לי לצאת מתחומי שוויץ. אם יש בחיי היום דברים חיוביים, זה בגלל שאני יוזם אותם בעצמי וזה מצריך המון אנרגיות. רבים מאלה שנמצאים במצבי כאן, לא למדו את השפה, משוטטים ללא מטרה, אינם מוצאים תוכן בחייהם, מרגישים מבודדים ונטושים ונכנעים לחוסר המוטיבציה לחיות ולדיכאון עמוק. מזה שנתיים אני חי בכלוב של זהב. בינתיים משלים תואר בעבודה סוציאלית ומנסה לתמוך בפליטים אחרים.

אודי: ...והאנתרופוסופיה?

אחמד: אני חושב שזו הדרך ההומאנית והיחידה שיכולה לקדם התפתחות אישית וחברתית, בעולם שבו הניכור הולך ומתגבר.

[1]     1.8 מיליון תושבים על 360 קמ"ר. (כל ההערות הן של המחבר).

[2]    UNRWA, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם.

[3]3 Freunde der Erziehungskunst. ארגון בינלאומי שמרכזו בגרמניה ומטרתו לטפח את חינוך ולדורף בעולם.

[4] על גבול לפלנד, 700 ק"מ צפונית לשטוקהולם.