אנחנו האנשים

"חַפֵּשׂ בְּתּוֹךְ עַצְמְךָ וְתִמְצָא אֶת הָעוֹלָם חַפֵּשׂ בְּמֶרְחֲבֵי תֵּבֵל וְתִמְצָא אֶת עַצְמְךָ

שִׂים לֵב לפִעְיִמַת המְַּטֻטֶּלתֶ בֵּין הָעַצְמִי לָעוֹלָם

וּלְךָ תְּגַלֶה עַצְמָהּ יֵשׁוּת אָדָם עוֹלָם יֵשׁוּת עוֹלָם אָדָם" - רודולף שטיינר

 

קיץ סוער עבר על כוחותינו. מחאה חברתית חסרת תקדים בבלפור, נשים נרצחות, נשים נאנסות, קורונה (כן, לא, שחור, לבן), קונספירציות מפה ועד הים – שעוד מעט יהיה בו יותר פלסטיק ממים – אבטלה מטורפת, עסקים נסגרים. ובתוך כל זה החיים ממשיכים: השמש זורחת ושוקעת, אנשים טובעים בכינרת, נשים יולדות עם מסכה, קורונה... מי בכלל זוכרת או יכולה להכיל גם מעקב שב"כ אחרי אזרחים, צלפים מתחרים ביריות בברכיים של ילדים בעזה (אופס, כמה נפגעו בראש...), G5, הבגידה של גנץ בבוחריו, שדות נשרפים בדרום, ומה עם השריפות באוסטרליה ובברזיל? איך שלא נסתכל על זה, המציאות שלנו משתנה במהירות ואנחנו חייבות וחייבים להסתגל.

ואולי לא? אולי בכל זאת אין חדש תחת השמש...

הרי אלימות (מינית ורצחנית) נגד נשים תמיד הייתה חלק מובנה בכל קודקס חוקים דתי-חברתי פטריארכלי, יחסי הון-שלטון – מישהו בכל תולדות ההיסטוריה האנושית מכיר סיפור אחר? העדפת אינטרסים כלכליים על פני שמירה על הסביבה או דאגה לדורות הבאים – האם יש דרך אחרת להגדיר את סדר העדיפויות של המין האנושי מאז מה שרובנו מכנים "המהפכה החקלאית" וחלקנו "הגירוש מגן העדן"? והגשם ההוא באוגוסט שכל כך הסעיר אותנו? בכל שנה יורד גשם מתישהו בקיץ, בכל כמה שנים יורד גשם באוגוסט. זאת עובדה.

למה אם כן כה רבות ורבים מאיתנו מרגישות ומרגישים שאנחנו בעיצומה של תקופה חדשה? ואולי למעשה לא הזמנים הם שהשתנו, אלא אנחנו?

שטיינר חזה שכעשר שנים אחרי מותו ייטמן זרע משיחי בעולמנו – מה שהוא כינה "הביאה השנייה של כריסטוס בספֵירה האתרית". אולי האירוע הזה נותן סוף סוף את אותותיו בתודעה הקולקטיבית שלנו? אולי לא העולם הוא החדש, אלא אנחנו?

הייתכן ש"אנחנו האנשים להם חיכינו" הוא למעשה משפט משיחי במלוא מובן המילה?

בתוך הסערה האקוטית והכרונית סביבנו, בחרנו להקדיש גיליון זה לאנתרופוסופיה ויהדות – הזדמנות להתבוננות צלולה על מקורם של נושאים רבים שצפים ועולים בקונטראסט חריף של אור וצל בימינו: שאלת המשיח, שאלת קיומו של העם היהודי, שאלת הרפורמה של חז"ל – איך כל אלה משפיעים על חיינו כאן? באילו מופעים התגלגלו כל אלה לקיץ 2020? לזוויות שונות של הנרטיבים הרבים, הקדומים, המתעתעים והמסוכסכים המרכיבים את חיינו נדרשו אלישע אבשלום, רחל אליאור, שמעון לוי, יפתח בן אהרון, נועם שרון, אודי לוי, גיא פז, ישראל קורן, מיכל טל-יה, גלעד אלון, שאול חיים גרוס, אנוכי ואחרים.

מאחלת קריאה מרתקת על ובין השורות,

שלכם, סימונה.

את הגיליון מלווים ציוריו של ויליאם בלייק ) William Blake, 1757-1827 ( משורר, צייר ומיסטיקן בריטי. בלייק עסק באופן פעיל בהתנסויות רוחניות – "חזיונות" בלשונו – וייחס להן חשיבות עצומה.
עבודתו מושפעת באופן עמוק מחזיונות אלה ובהשראתם יצר גם מיתולוגיה משלו. בלייק הרבה לצייר סצנות מהמקרא ומהברית החדשה וכן אייר ספרי מופת, כמו הקומדיה האלוהית של דנטה וגן העדן האבוד של מילטון.

בשער: "חלום יעקב", ויליאם בלייק, 1805 , המוזיאון הבריטי, לונדון.