אני יוצר משמע אני קיים, אני בורא משמע אני נִהְיָה

אני יוצר משמע אני קיים, אני בורא משמע אני נִהְיָה

על ההבדלים בין אלוהים הבורא ליְהוָה היוצר ועל אמפתיה ככלי טיפולי בסיפור קין והבל. צלילה עם התנ"ך ביד למצולות הנפש

"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי", תהילים, נא', יב'.

פעמים רבות במפגשיי עם מטופלים מרחפת במרחב הנפשי חוויה-הוויה של רגעים, שבדיעבד נקרא להם "מצבי בריאה" או "מצבי יצירה". אחר הרגעים האלה אני מחפשת.

"בריאה" ו"יצירה" הן מילים שמופיעות פעמים רבות בצמידות והן נוכחות גם בשיח הפסיכולוגי העכשווי. כניסתם של ממדים אלה לשדה הפסיכואנליטי באה לבשר על התבוננות אשר חורגת מהתפיסה הקלאסית – הרואה את מהות הריפוי הנפשי בהגדלת הטריטוריה של ה"אני" (אליבא דפרויד)[1] ובפתרונות של קונפליקטים אדיפליים (למשל) – אלא תופסת את רוח האדם ואת שאיפתו לחיות את החיים שהוא נועד לחיות; חיים שיש בהם אפשרות לשינוי יצירתי – שיש בהם אפשרות, כדברי פרופ' דנה אמיר,[2] לצאת מעמדה קורבנית-פסיבית של היות תוצר ביוגרפי, אל המקום שבו אנו יוצרים את עצמנו מן החיים הממשיים ומן הפוטנציאלים שלנו.

נוכחותו האמפתית של הורה, הנתונה לצרכי העצמי המתפתח והקשובה לצרכיו, היא בסיס לבריאות נפשית. היינץ קוהוט, מייסד "פסיכולוגיית העצמי", מרחיב את הספקטרום למה שהוא מכנה "זולתעצמי" (Selfobject) – הורה, מטפל, מחנך – ״זולת״, שכל נוכחותו האמפָּתִית מוקדשת לצרכיו ולהתפתחותו האותנטית של האדם. קוהוט מניח שהתקיימותו הנפשית של האדם היא לעולם בזיקה אל האחר ולתפיסתו. רק דרך "זולתעצמי" אמפתי יכול להתפתח עצמי אותנטי.

קוהוט, שמניח ברוח ההומניזם את פוטנציאל הטוב הטמון באדם, שב ומדגיש את הנכס רב הערך המצוי בידינו, בני האנוש, להגיב לתסכולים ולכשלים באמצעות הפנמות ממירות[3] ו"שינוי יצירתי", ובעזרתם להתמודד "עם מגרעותיה המוגבלות של המטריצה המחזיקה והמקיימת את אנושיותנו".[4] כניסתו של השיח על ממדים הַתמָרָתִיים לשדה הפסיכואנליטי מצביעה על תפיסה המניחה שבמצבים מסוימים אנו יוצרים את עצמנו מתנועה של חומרים בתוכנו, הן מתוך בריאות רגשית והן מתוך מצבים תרפויטיים.

כשאמיר מדברת על "יוצרים את עצמנו", היא עושה שימוש בשורש י.צ.ר., וגם המתרגם של קוהוט בחר במילים "שינוי יצירתי". באנגלית, בהתייחס לספר בראשית, "ברא" מתורגם ל-created, ו"יצַר" מתורגם ל-formed, נתן צורה. אני שואלת את עצמי לאיזו משמעות התכוון קוהוט.

עוד בטרם אשתקע בהוויה הנפשית של הממדים "יצירה" ו"בריאה", ברצוני לבחון את ההבדלים בהגדרות המילוניות[5]  בין השורש י.צ.ר. לבין השורש ב.ר.א. – ההגדרות דומות, אך מבט נוסף מגלה שבשורש ב.ר.א. נמצא את "ברא יש מאין", בעוד שבהגדרה לשורש י.צ.ר. כתוב "עשה דבר שעדיין לא היה". כלומר, "יצר" מתייחס למשהו שעדיין לא קיים אך בגדר ישנו, ו"ברא" זה "מהלא כלום". לפיכך אלך גם אני, כמו רבים לפניי, אל הבריאה והיצירה הבראשיתית, ואתבונן עליהן דרך ספר בראשית.

כל עת שהאל קשוב לקַיןִ באופן אמפתי, יש לקין אפשרות להפצעתו של העצמי, סיכוי ליצור את חייו ולחיות את החיים שהוא נועד להם

לגעת ברוח לגעת בחומר

בספר בראשית מתקיימים שני מופעים – שונים באיכותם ואחדותיים במהותם – של הבריאה: הראשון בפרק א' והשני בפרק ב'.

במופע הראשון, אלוהים הוא הבורא וזה שמו. בהסתכלות על חזרות טיפולוגיות ניתן לראות שהשורש ב.ר.א. מופיע בפרק זה שבע פעמים, ומהדהד מחזור של שבעה ימי בריאה. שלוש פעמים לכבוד בריאת האדם, ומתוכן פעמיים מדגיש הסופר המקראי, החוסך במילים, שהאדם נברא בצלם אלוהים. להבנתי יש כאן שימת דגש על רוח האדם האינסופית – לפחות בפוטנציאל.

סיפור הבריאה פותח בבריאת שמיים וארץ ומסיים בסיכום הבריאה: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". לפני שאתייחס למשמעות ההיפוך, אציין שצמד המילים "אלה תולדות", מוכר לנו מ"אלה תולדות נוח" כלומר, ציון לשושלת הדורות. האדם מוצג כאן כצאצא של עולם הרוח, כיציר התפתחות אבולוציונית מתמשכת.

פסוק זה מציין את נקודת ההיפוך בשם האל וכן בסדר הדברים. עד עכשיו, שם האל הבורא הוא אלוהים ומכאן ואילך שמו יְהוָה אלוהים, והוא יוצר "נפש חיה", יוצר חומר סופי, יוצר צורה. מהתבוננות על שינוי סדר הדברים ניתן ללמוד שראשית הבריאה של אלוהים החלה בשמיים והיא נעה לכיוון הארץ, מרוח אלוהים מרחפת – אל האדמה; מהאינסופי אל הסופי. והיא ממשיכה אל הבריאה במופעה השני, המודגשת בפסוק ההיפוך, לזו שנוצרה בשם יְהוָה אלוהים ונעה מהארץ לעבר השמיים, כלומר האדם שנברא מאדמה נע מהחומר הסופי אל האינסופי בשמיים.

להבנתי, במופע הראשון נברא האדם ברוח מתוך האלוהות ועם פוטנציאל הִשתַווּת לאלוהים – "בצלם אלוהים ברא אותו", כלומר נתן באדם אפשרות להיות כאלוהים, ברוא רוח אינסופי; ובמופע השני יצר את האדם מהחומרים הקיימים כבר בעולם, יצר אותו מעפר, מן האדמה, מהחומר שהוא סופי. ולא רק זאת, אלא נתן בו אפשרות נרחבת לחיות בעולם מופרד, מפוצל, ככזה שיכול לתת שם לדברים: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה". בעת שאני נותנת שֵם, אני מפצלת את עצמי מהדבר, אך יחד עם זאת, אני מבינה שניתנה לאדם אפשרות אלוהית למוסס את הפיצול ואת ההַפרדוֹת ולהתמזג עם הדברים בעת שהוא מרחיב וחי את החלק הבורא שבו.

במופע השני נעדר השורש ב.ר.א. לגמרי ומוחלף בשורש י.צ.ר., האם אחרי הבריאה ברוח התפנה האל ליצור את אותה הבריאה מהחומר? "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה".

נוכח שני המופעים של הבריאה בבראשית א' וב' נדרשו פרשני המקרא ליישב את שתי הגרסאות. ברצוני להתייחס לפרשנות אחת המופיעה במדרש רבא[6] הרואה בבריאת העולם במופע הראשון בריאה לפי מידת הדין ובמופע השני לפי מידת הרחמים: "כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין. בְּמִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד. אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד".[7] בנוסף, במדרש רבא שמות[8] אומר אלוהים למשה, "לפי מעשי אני נקרא, כשאני בדין, אני נקרא אלוהים... כשאני מרחם על עולמי אני נקרא יְהוָה." בשפה הארמית "רחימו" פירושו "אהבה". יְהוָה המופיע במופע השני ב"מידת הרחמים" הוא השם המפורש של האל, שמתערב במציאות. זה שמו בעת שמתרחשים ניסים על האדמה.

פסיכואנליזה בכס הרחמים

גרשון שלום אומר[9] שהפסיכולוגיה הוציאה את האל מהאדם והסוציולוגיה הוציאה את האל מהעולם, ואותו האל שגורש, מסר את כיסא הדין ל"מטריאליסמוס הדיאלקטי" ואת כיסא הרחמים לפסיכואנליזה "וצמצם את עצמו במסתרים ולא נגלה". בסיפור הקטן הזה מועיד שלום תפקיד מפתיע לפסיכואנליזה – לשבת בכס הרחמים. יש לנו כאן רמז למדרש רבא על בריאה ממידת הדין ויצירה ממידת הרחמים. אם העולם נברא כמוחלט והאדם לא התאים למידה זו, האם הוא נועד להישבר על האדמה, "להתקלקל", ולכן נדרש לעולם שנוצר בחיק הרחמים כדי לממש את אנושיותו? מתנת הרחמים אותה מעניק גרשון שלום לעולם החילוני שהפסיכואנליזה מייצגת – האם נועדה לגלות את הנסתרים באמצעות התפתחות של האדם לעבר המצב ההווייתי שעליו לחתור אליו – "בצלם אלוהים ברא אותו"?

הפסיכואנליזה שקוהוט ייסד הייתה עבורי חיק אנושי למידת הרחמים גם מלשון "רחימו" בארמית, אהבה. קוהוט הניח תקווה גדולה לאנושיותו של האדם ולכינון תקופה חדשה ביחסים בין בני אדם, בעצם נוכחותו של האדם עבור זולתו – נוכחות אמפתית שמלווה אותנו בהתפתחותנו, בפגמינו, בשיברוננו ובאפשרויות הריפוי שלנו. קוהוט הציע את האמפתיה כפעולה שמגדירה את השדה שבו מתקיימת פסיכואנליזה.[10]

"פסיכולוגיית העצמי" חושבת ומרגישה את הסובייקט דרך הסובייקטיביות שלו, לא דרך הסובייקטיביות שלי כמסתכלת עליו. איך אני יודעת את האחר דרכו? דרך אמפתיה כמצב תודעתי, דרך הוויית אמפתיה מתמשכת, מתוך ויתור על הווייתי בעבור הוויית הזולת. אני רוצה להציע שאמפתיה היא החומר שממנו הנפש יכולה לברוא את עצמה. היא מאפשרת לנו לחיות חיים החורגים מהעצמי המצומצם, ולהתמזג עם מה שמעבר לקיומנו הפרטי. ברגעים כאלה, של התמוססות והתמזגות, כשאני אחד עם העולם, אני חיה את החלק הבורא שבי.

מטמורפוזה של הנפש

אחת המטרות של האנליזה היא יצירת "מבנֵי עצמי" פנימיים המובילים את המטופל ל"עצמי מגובש".[11] קוהוט מציג מופעים רבים של "עצמי בריא", כלומר, בתפיסתו אין סוג אחד של בריאות וקיימות דרכים רבות אל הריפוי. בנוסף, אין הוא מאמין שהצורה היחידה של בריאות נפשית היא יציבות ואיזון, נהפוך הוא: לדבריו, באופן כללי בני אדם אינם מאוזנים, ואין זה אומר שכולם חולים. זוהי אחת ההתייחסות היפות שפגשתי לבריאות נפשית.[12]

קוהוט נתן מקום רב בחשיבה שלו ליצירתיות ולהתארגנות נפשית של האדם במצבים שהסביבה האמפתית הראשונית (הורה מטפל) כשלה באופן טראומטי. הוא מצביע על היכולת הטבעית שלנו ליצור בתוכנו "מבנים מפַצים" – כלומר, לקחת על עצמנו תפקידים של הסביבה (למשל הורה) שכשלה בסיפוק צרכינו, ולמלא אותם בעבור עצמנו. צורה נוספת של "מבנה מפַצה" היא ליצור אידיאל או לחתור ליצירת דמות אידיאלית שעליה אנו יכולים להישען.

עבור אנשים שחוו טראומות קשות בילדות, טמונה תקווה גדולה באפשרות לחיות חיים משמעותיים ויצירתיים באמצעות הַתמָרות: "הרושם שלי הוא שהחיים היצרניים והיצירתיים ביותר נחיו על-ידי אלה, אשר למרות דרגות גבוהות של טראומטיזציה בילדות מסוגלים לרכוש מבנים חדשים של מציאת נתיבים אל עבר שלמות פנימית."[13]

המבט המיטיב של עמנואל לוינס ודונלד ויניקוט על שאלת הבריאה, מספק דרך נוספת להבנת הבריאה האינסופית של הרוח האנושית: מה בורא את היקום? מה בורא "עולם ומלואו"? מה בורא את עולמנו? עמנואל לוינס, פילוסוף ששינה את הסדר המוכר של יסודות הפילוסופיה והניח בבסיסה את האתיקה, משיב על כך: "זו יוזמת הוויתור המאפשרת את קיומו של העולם".[14]יוזמת הוויתור והאחריות לרֵע, הן אלה שבוראות את העולם. עבודת האל עבור לוינס היא האחריות האַסימטרית והאינסופית שהאדם נוטל על עצמו בדאגה לאחר, לזולת. הדאגה לאחֵר עד למצב של היענות מלאה להיות הוא, להתחלף עמו, היא להבנתי אחד ממצבי ההיבראות כישות אינסופית הניתנים לאדם. "רק בקרבתי אל האחר, בהיותי בחברת בני אדם, עולה אלוהים בדעתי," אומר לוינס.[15]

כניסתו של השיח על ממדים הַתמָרָתִיים לשדה הפסיכואנליטי מצביעה על תפיסה המניחה שבמצבים מסוימים אנו יוצרים את עצמנו מתנועה של חומרים בתוכנו

ויניקוט מביא עמדה מהפכנית, שבמרכזה עומד הרעיון בדבר בריאתם המתמדת של החיים ושל העולם בידי האדם.[16] מרגע לידתו של התינוק, על התינוק לחיות את העולם כאילו הוא בְּרָאוֹ, והעולם יאפשר לתינוק להשתמש בו ואף ישמח בהיבראותו על-ידי התינוק. האדם הוא יצירה שיכולה להיברא כל הזמן. אף שאנו חיים בחוויה של נפרדות, אין דבר כזה, אומר ויניקוט, אנחנו מפרידים את עצמנו כדי לחיות.

לפי ויניקוט, כל עוד החיים הנפשיים יכולים להתקיים בתנועה בין פנים וחוץ, בין פנטזיה למציאות, במרחב מעבָרִי שיש בו מקום לגלות ולברוא את המציאות באופן יצירתי כל פעם מחדש, גם המצוקות הנפשיות הקשות ביותר יהיו ביטוי של חיים נפשיים בריאים. החולי נוצר כתוצאה מהיעדר תנועה בין העולם הפנימי לחיצוני ולהפך.

כהד מקדים למודל התיאורטי של ויניקוט, מבהיר פרנץ קפקא את התפיסה של האדם כבורא מציאות: "לחיות משמע להיות בלב לבם של החיים, לראות את החיים במבט שבו בראתי אותם".[17]

תיקון חיים שבורים

בסיפור קין והבל, טוען לוינס, מנַכֵס הבל את האלוהים המוחלט האינסופי לעצמו וטוען מול אחיו שאלוהים אוהב אותו ולא את קין. בכך הוא מבקש להפוך את הבורא ההיולי, האינסופי, לסופי, לחומר, לצורה, למהות פרטית בעלת העדפות.

האל הפועל בסיפור האחים הוא יְהוָה, היוצר את העולם במידת הרחמים. אין הוא מסכים לרצח של עין תחת עין, אלא שומר על הרוצח ומסמן אותו באות. כן, אלוהים מכיר בהיותנו שבורים ולוקים בחסר, "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ[18] אבל אנחנו כמותו, עלינו לפַנות לאחר מקום גם בשברו, אנחנו צריכים לאפשר לו להתחיות בחיק הבריאה, במידת הרחמים, בחיקה של האמפתיה.

קוהוט יאמר שהאמפתיה כשלעצמה מרפאת. בה מגולמת האנושיות שלנו, במידה רבה.

כל עת שהאל קשוב לקַיִן באופן אמפתי, יש לקין אפשרות להפצעתו של העצמי, סיכוי ליצור את חייו ולחיות את החיים שהוא נועד להם. ואכן קַיִן חי חיים ארוכים וראה שישה דורות של צאצאים. האל המלווה את התהליך בסיפור הוא יְהוָה – דרך מבטו הרחום, דרך מידת הרחמים, מצליח קַיִן ליצור את יצירת חייו ובשמו נחתם הפרק "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה".[19] בחוויה שלי החזרה לשימוש בשם יְהוָה מלמדת על מקומו של קַיִן עם המין האנושי, אישור לתיקון חייו השבורים. רוח אלוהים מרחפת, הרוח הבוראת מחדש את נפשו של קַיִן.

סיפור הבריאה כמו גם סיפור קַיִן והבל מדברים על שני פנים או אופנים של התקיימות האדם: האדם ניחן בפוטנציאל להיות כזה היוצר את חייו מאדמה, מהחומר המצוי בו, מהצורה הקיימת בממד הסופי, אָרֶץ; ויש לו אפשרות לברוא את נפשו ואת עצמיותו בהשתווּת לפוטנציאל הבורא דרך מטמורפוזות של הנפש. לחרוג מצורתו, לחרוג מעצמו ולחיות את הממד האינסופי, שָּׁמַיִם.

בתמונה מעלה: ערפילית עין החתול
NASA, ESA, HEIC, and The Hubble Heritage Team (STScI/AURA)

[1] ה. קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה, 1985; 2005, עמ' 64, 157.

[2] פרופ׳ אמיר, 2016. הרצאה ברשת: על האידיוסינקרטיות של הפסיכואנליזה.

[3] "הפנמה ממירה" מתארת תהליך של הפנמת יכולות שהיו נתונות בידי ההורה המטפל, וכעת מתפתחות ומופנמות כתוצאה מתסכולים שהעצמי יכול להתמודד איתם ("תסכולים אופטימליים"). אלה מאפשרים היווצרות של "מבני עצמי" בריאים.

[4] קוהוט, עמ' 85.

[5] איתן אבניאון, מילה במילה: אוצר המילים הנרדפות, ניגודים ושדות סמנטיים [תזאורוס של השפה העברית]. איתאב בית הוצאה לאור, 2000.המילון העברי המְרֻכָּז, ערוך על-ידי א. אבן שושן. הוצאת קרית ספר, 1993.

[6] מהמאה ה-4 לספירה.

[7] מדרש רבא, בראשית, פרשת יב', אות טו.

[8] מדרש רבא, שמות, פרשת ג', אות ו'.

[9] ג. שלום, דברים בגו. עם עובד, 1967, עמ' 414.

[10] ה. קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה, עמ' 104–105.

[11] ר. קולקה, "בין טרגיות לחמלה" – מסת מבוא בתוך ספרו של קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה, 2005.

[12] מתוך הרצאות מכון שיקגו, הרצאה 19, 28 במרץ, 1975.

[13] ה. קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה, עמ' 105-104.

[14] תשע קריאות תלמודיות, הוצאת שוקן, 2001, בתרגומו של דניאל אפשטיין.

[15] שם.

[16] קולקה, ר. המשכיות מהפכנית בפסיכואנליזה, מתוך ד.ו. וויניקוט, משחק ומציאות. הוצאת עם עובד. 1995, עמ' 30-9.

[17] פ. קפקא, מחברות האוקטבו. עם עובד, 1998, עמ' 79.

[18] בראשית ד, ז.

[19] בראשית, ד, כו.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך