אני מקליד משמע אני קיים [איגרת 228]

אני מקליד משמע אני קיים [איגרת 228]

אני מקליד משמע אני קיים

גיליון מספר 228, 1.11.16 | שבוע 31, לוח השנה לנפש

הבעיה האמתית עם תרבות המסכים היא שהם מעידים על ניתוק מהחיים עצמם, כתב אלון עידן במוסף הארץ ביום שישי האחרון. גבע ששון מגיב ומאמר זה ומסביר למה חינוך וולדורף מציע בדיוק את האיכויות שמאזנות את ההשפעה המזיקה של המסכים

ביום שישי האחרון פורסם במוסף שישי של עיתון הארץ מאמר מכונן על תופעת ההתמכרות של ילדים למסכים. אלא שהפעם, נקודת המבט לא הייתה על הנזק שנגרם לילדים, אלא למה בעצם ילדים נמשכים כל כך למסכים? מה הם בעצם המסכים האלה ולמה הם הופיעו לפתע? התשובה שמביא הכותב, אלון עידן, מתחלקת לשניים. התשובה הפשוטה היא שהמסכים מרגשים, מפעילים ומעניינים את הילדים יותר מאשר החיים עצמם. נשמע עצוב? החלק השני של התשובה עצוב יותר. עידן מפנה את האצבע אל המבוגרים שהמציאו את המסכים כיוון שאִבדו את הקשר עם החיים עצמם. לדבריו, אורח החיים של האדם המודרני, החי בלחץ קיומי, מלמד על אבדן תחושה ביחס לממשות. הוא אינו מרגיש את החיים, מתפעל מהם או משתהה מולם; הוא נכנע לאינטנסיביות והקושי שהם מניחים לפתחו. "ההורים המודאגים”, כותב עידן, "בעצם המציאו עבור עצמם אפשרויות טכנולוגיות שיעתיקו את משקל הקיום שלהם מהממשות אל עולמות וירטואליים אטרקטיביים יותר, והילדים בסך הכל נלכדו ברשת שהם עצמם טוו".

עם רגשות אשמה או בלעדיהן, כולנו מכירים את התופעה, ורובנו אף לוקחים בה חלק באופן פעיל. בעיני, הדבר המדאיג ומעורר המחשבה מכל הנאמר היא העובדה שבני האדם בימינו הולכים ומאבדים את הקשר האמיתי לחיים. וכאשר אנחנו איננו מחוברים לחיים, ומפתחים קהות חושים לסובב אותנו, כיצד אנו יכולים לתפקד כהורים?

המסכים חדרו לחיינו לאט, מבלי שנשים לב. זה התחיל בשנות השבעים והשמונים, כשתרבות המסכים הגיעה לבתים עם הטלוויזיה, ששימשה כשמרטף מצויין לילדים, על אף המחקרים הראשונים שהופיעו בשנות השמונים והתריעו על נזקי הבהייה הממושכת במסך. בשנות התשעים נכנסו המסכים לכל חדר בבית, כשהמחשב האישי הביא להסתגרות והתמכרות של הילדים. הנזקים החלו להופיע, אבל ההורים לא היו שם: העומס היומיומי גרם לשחיקה של כושר ההבחנה שלהם. רק כאשר הם נוכחנו לדעת שאין עם מי לדבר כאשר אנו חוזרים הביתה מהעבודה, רק אז הם הבנו שיש כאן בעיה. עכשיו, בשנות האלפיים, הגיעו המסכים לכל כיס, ואף אחד כבר לא יודע איך להתמודד עמם. המסכים הם עובדה בשטח. לכל אחד מאיתנו יש מכשיר שמחובר אליו כמו איבר נוסף המרחיב את גבולות האני ויוצר את "האני הטלפוני" שמשקף בכל רגע את העצמיות שלנו.

אנו חיים בחברה שיכורת טכנולוגיה שנלהבת ומוקירה ערכים של תועלתיות, מהירות, יעילות ונוחות. אנו מעדיפים שאלות מעשיות על שאלות של משמעות. ולכן לא שואלים האם זה יפה, אמיתי, טוב או רע, אלא רק איך זה עובד. המסכים שלהם השתעבדנו מייצגים את המתקפה הגדולה ביותר על הקשב האנושי שהומצאה אי פעם. החיבור לרשת הופך למשמעות החיים עצמם. לכן מטבע הדברים, כשמנסים היום בני האדם להסביר מהם החיים ומהי תודעה, הם עושים אנלוגיה בין החיים לבין הטכנולוגיה המשוכללת ביותר שהם מכירים – הסמרטפון.

הסמרטפון נמצא כאן במלוא עוצמתו. הוא גוזל ללא רחם את הקשב והערנות של בעליו ומנתק אותו מהחיים האמיתיים. בקרוב נאלץ ללמד את בני האדם השקועים בעצמם ובמסכים שלהם, איך מתחברים שוב לחיים. האם יישאר כאן מישהו שיזכיר לנו איך אפשר שוב ליהנות מהרגעים היפים של מראות טבע שמזדמנים בדרכנו, אומנויות שחודרות ללב, תקשורת אמיתית בין איש לרעהו והענקת תשומת לב לילדינו?

למזלנו חינוך וולדורף עושה זאת כבר עשרות שנים, עוד לפני עידן הסמרטפון. את עידן הטכנולוגיה ההולך ובא זיהה שטיינר כבר לפני מאה שנים, וכדי לאזן את השפעתו על התפתחות הילד בעידן המודרני הוא בנה גישה חינוכית שעושה בדיוק את מה שצריך בתקופתנו - חיבור לחיים. חינוך שמקדם תבונה ביחס להתמודדות היומיומית; דוגל בשימוש נרחב באומנות, המאזנת את שלל הדימויים הדיגיטליים המקיפים אותנו; מייסד תכני לימוד שהם בסיס לעשייה חברתית מלאת אהבה, התבוננות בעולם, היכולת להיות לבד עם המחשבות שלך, פתיחות, גמישות וקשר עם הסביבה. כל אלה מהווים משקל נגד לתרבות המסכים, שמאיימת לנתק אותנו מהחיים עצמם.


תיקון מהאיגרת שעברה

בשבוע שעבר התפרסמה כתבה על כנס הגננות הארצי, ונשמט שמה של סטפני אלון שארגנה את הכנס ביחד עם מיריה רון. עם סטפני הסליחה.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

תגובה אחת

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!

העגלה שלך