אנתרופוליטי | לב ההדחקה

במהלך החודשים יולי ואוגוסט עמדתי מול הבאים ללשכת הגיוס עם שלט שעליו כתוב "חייל/ת – מלש"ב/ית: לממשלת ישראל לא אכפת אם תחזרו בשלום או בארון". ללא ספק, זהו מסר שקשה מאוד להדחיק. והישראלים, כידוע, הם אלופי העולם בהדחקת המציאות.

לשכת הגיוס היא ליבת הכאב הישראלי. זהו המקום שבו הורים נפרדים מילדיהם בפחד מצמית. זהו המקום שבו כל השדים מודחקים עמוק לתוך הבקבוק, שבו בלונים ועוגות שמביאים ההורים והחברים מנסים להקהות את הידיעה שהבן (ולעתים הבת) עלולים לחזור קטועי גפיים, הלומי קרב או בארון מתים.

לשכת הגיוס היא גם ליבת הציניות הישראלית: כידוע, כל ישראל ערבים זה לזה וכל ישראלית וישראלי שהגיעו לגיל 18 חייבים בגיוס. זה החוק. אך המדינה מלקטת לצבא אנשים מסוג מסוים: בנים חילונים, דתיים ודרוזים, ובנות חילוניות. בעוד שבנות דתיות (ודרוזיות) מקבלות פטור, אם הן מצהירות על אורח חיים דתי. חלקן לא משתמשות בכרטיס היציאה הזה ובוחרות להתגייס. רובן בוחרות להצהיר.

אין חרדים בבקו"ם. אחרי שנים שבהן הורגלנו לראות קבוצות חרדים ניגשות לאשנב במשרד הפטורים הפונה אל חוץ הבסיס, שמטה פסיקת בג"צ את הקרקע תחת הפטור. ובאותו היום הם נעלמו.

רבים מהם מגיעים להפגנות הגדולות בימים שבהם אמורים להגיע אותם צעירים שקיבלו צו גיוס, ואז המקום הופך לאזור מלחמה. בריקדות של המשטרה מוקמות במקום, והמרחב הופך להיות מטונף ואלים במיוחד.

אינני יודע מה עדיף ביום
הגיוס: לפגוש את החרדים כפויי הטובה, החיים על כספם ודמם של המתגייסים ומשפחותיהם, או לחילופין להימנע מלראותם.

אם כן, לשכת הגיוס מסמלת גם את תמצית האפליה הישראלית. לכן זהו מקום טוב להפגין בו.

מדיטציה

זכיתי בשעה וחצי של עמידה דוממת בכל בוקר. אינני פונה לאיש, רק מביט בעיני הנכנסים והיוצאים. כאשר אנשים פונים אליי אני שמח לדבר איתם. מהשיחות האלה אני לומד הרבה על הכאב שהשלט שלי מעורר בהם. מעטים האמיצים שניגשים ושואלים אותי מי אני, האם יש לי קרוב משפחה שנפגע במלחמה, ומדוע אני עומד ומפגין. בסוף השיחה אני נפרד מהם לשלום, ומאחל להם שיקיריהם ישובו שלמים ובריאים. לעתים הפּנייה אליי בוטה, ומלווה בשאלה רטורית כמו "אין לך מה לעשות בחיים?!" או בצעקות "תעוף מכאן!". את האנשים האלה אני שואל אם הם רוצים לדבר איתי או רק לצעוק עליי. רובם מפטירים צעקה נוספת ועוזבים את המקום. לא מעטים מסמנים לי בעיניהם, במנוד ראש או בסימן יד כי הם תומכים בי. אני מהנהן אליהם בחזרה.

ביתר הזמן, לעתים במשך בקרים שלמים, איש אינו מדבר איתי. זהו זמן מצוין להתבונן באנשים, ולנסות להבין את ההוויה הישראלית. לא בכל יום אני זוכה לזמן נטול הסחות דעת שבו המחשבות מתרוצצות כרצונן.

הרבה תובנות מגיעות בזמן הזה – על המשפחה, על המצב הפוליטי, על הפעילות החינוכית שלי, על העתיד. לעתים אני כותב לעצמי את המחשבות.

אנושיות

מרבית הרהוריי מתמקדים דווקא לא באלה שפונים אליי (בתמיכה או בגסות), אלא באלה שאינם רואים אותי. מאות רבות של אנשים חולפים על פני מדי יום. הם עוברים סנטימטרים בודדים ממני. רובם ממקדים את עיניהם קדימה בזמן ההליכה, כאילו מפחדים להסיט מבט. הם לא קוראים את השלט שבידי, כאילו עצם החשיפה למסר פוליטי כלשהו מאיימת עליהם.

קבוצה גדולה ומדאיגה אחרת מורכבת מאנשים שפשוט אינם שמים לב לקיומו של אדם נוסף בסביבתם. אני אדם גבוה שמחזיק בידו שלט גדול. קשה להתעלם מכך, ולמרות זאת אני נוכח שאנשים רבים אינם מבחינים בי כלל. הם עסוקים בדברים אחרים, ובעיקר בעצמם. נדמה לי שזה שיבוש תודעתי עמוק בזמננו. אני לא לוקח את זה אישית.

מחוץ לחוק

הכניסה ללשכת הגיוס היא אחד המקומות המוזנחים בישראל. גם ללא הפגנות החרדים מדובר בשטח הפקר. הצבא לא טורח לשלוח חיילים לנקות את המקום, ועיריית קריית אונו שכחה כי הוא בתחום שיפוטה. כמות האשפה הזרוקה במקום דרך קבע היא עצומה. זוהי קבלת הפנים שמעניק צה"ל למתגייסים. וזה לא שצה"ל לא יודע לנקות – כאשר נכנסים בשערי הבסיס הכול מצוחצח.

צומת הכניסה לבקו"ם פקוקה מאוד בכל בוקר בגלל שהשומרים בכניסה מעכבים ובודקים את הנכנסים. הנהגים שצובאים על השערים אינם בוחלים בדבר כדי לקצר את ההמתנה. נדיר שעוברת דקה מבלי ששתי עבירות תנועה מתרחשות מול העיניים.

 אופטימיות

מפעם לפעם אני פוגש אנשים מוכרים: חברים שמלווים את ילדיהם לגיוס, תלמידי עבר שלי ואחרים. אלה מפגשים נעימים.

ישנם גם הרבה מפגני תמיכה מאנשים שכלל איני מכיר: חיילת שדווקא שמה לב לקיומי ומקפידה לברך אותי בחיוך בכל בוקר; גבר דתי שלחץ את ידי בחום, אדם אחר שהתעקש לחבק אותי, ואישה שנתנה לי שקית עם כריך ובקבוק סודה בצירוף ברכה אנונימית.

זמן המדיטציה והמפגש עם האנשים מזכיר לי שלעולם איני יודע מי האדם שעומד מולי, מהו סיפור חייו ומה פעולתי מעוררת בו. זהו זמן של צניעות, התבוננות והקשבה.

אלימות

הותקפתי פעמיים במהלך המחאה האישית שלי. קרעו לי שלט וחולצה, וניסו להכות אותי. בשני המקרים פעלתי נכון ויצאתי ללא פגע.

למחרת התקיפוֹת חזרתי למקום עם שלט חדש, וללא אמצעי הגנה.

ליתר ביטחון אני משאיר את הנייד הרגיל שלי בבית ולוקח איתי טלפון אחר. אינני מעוניין שהמשטרה תחרים אותו כחלק מאמצעי הענישה שלה, כפי שעשתה לי בהפגנות אחרות.

בשביל מה?

חברה אנתרופוסופית ותיקה שאלה אותי: "איזה אפקט יש לעמידה שלך שם כל בוקר עם השלט הזה?"

אפקט דומה לזה של "הללויה" אוריתמית, עניתי.