אסיף

אסוף את המעשים

את המילים והאותות

כמו יבול ברכה כבד משאת.

חשבתי על מילות השיר היפה הזה כשקראתי את הביוגרפיה שכתבה גילה ברקלי על סבה, הסופר ניצול השואה אָבֵּל הרצברג, והן מהדהדות בלבי כשאני קוראת את הביוגרפיה המלבבת של בוב מארלי שכתב רועי שוהם, תלמיד בבית הספר שיבולים. הן צפות ועולות גם כשאני קוראת את הביוגרפיה המקוצרת של פטר דנוב שכתב הארי סלמאן, ואת האוטוביוגרפיה מלאת ההשראה שכתבה אילנה שנל, מי שבין היתר העלתה את החינוך המרפא לארץ — ובה חולפות דמויות משמעותיות שיוצרות דיאלוג מרתק עם מאמרו של נועם שרון על ראשית האנתרופוסופיה בישראל. גם במאמרה של גלי אדר על חקר הגיל השלישי כהכנה לחיים שאחרי החיים, אני מוצאת את אותו יבול ברכה כבד משאת, אותה הפריחה אשר גמלה לזיכרונות, של קיץ שחלף בטרם עת.

ראו את המעשים והמילים והאותות, ראו את היבול והפריחה, ראו את הקיצים והסתווים, החורפים והאביבים של חיי אדם על פני האדמה. כמה מופלאה היא היכולת האנושית לפרוח, לתת פרי, לעשות, ליצור, לשנות משהו, ובבוא הזמן — שתמיד נראה לנו בטרם עת — לצאת מהבמה. אך מעל כל אלה, כמה מופלאה ולא מובנת מאליה היא היכולת שלנו להיטיב. והרי האנשים שאנחנו מביאים כאן שנה אחר שנה בכרך הביוגרפיות שלנו את סיפוריהם — הם אנשים שזכו להיטיב.

את השיר "אסיף" כתב איתמר, אחיה הבכור של תרצה  פרת־רבינוביץ', אחרי שהיא נהרגה בתאונת דרכים בגיל 40. כמה מפתיע היה לגלות שהקשר שנוצר ממקום עלום בתוכי — בין תרצה לבין אָבֵּל הרצברג — מתקיים גם בעולם הפיזי: תרצה היא ילידת הולנד, ארצו המאמצת של אָבֵּל, שברחה עם משפחתה בשנת 1939, בהיותה בת שלוש, מאירופה ההולכת ונכבשת לישראל.

ביומנו ממחנה הריכוז ברגן בלזן כותב אָבֵּל: "הנסיבות והלכי הרוח במחנות הריכוז חיוניים להבנת בעיות החברה. חוות דעת זו אינה חשובה להתייחסות אל העם הגרמני בלבד, אלא גם, ואפילו קודם כל, להתפתחות עתידנו אנו. אם ההבנה של מה שקרה תתרום להבהרה של הדברים שאדם מסוגל לעשות, ולאן הוא יכול להידרדר אם אינו נזהר, כבר נהיה נשכרים הרבה, רק ההבנה הזאת יכולה להכשיר אותנו לקראת החלטות עקרוניות מסוימות ובלתי נמנעות."

ותרצה, שכל כך אהבה את הארץ הזאת — שממחנה הריכוז ברגן בלזן נראית כמו פנטזיה רחוקה ולא מושגת — כמו עונה לו: "אני מרגישה שהשנים האלה של חיי הן שנות המתח הגבוה שתמיד אזכור אותן כיפות ביותר. אני מרגישה צורך למצות אותן עד תום, לחיות כל שעה שלהן. אני בכושר מקסימלי לאהוב את האנשים ואת הנוף ואת החיים כולם."[1]

בתווך הזה, שבין הזהירות לאהבה, אנחנו אוספים את המעשים ומכוונים לטוב.

[1] מתוך חוברת שהוצאה לזכרה.