אתי הילסום –לאהוב את פיסת השמים שמעל חצר הכלא

סיפורה של אתי הילסום הוא מעשה התעוררות רוחנית של אישה צעירה, רגישה ומשכילה וגם יצרית ותאבת חיים. היא מבטאת את הפוטנציאל הטמון בנפש וברוח המתממש רק לעיתים נדירות ובנסיבות קיצוניות וחריגות. סיפורה מתרחש  בזמן שואת יהודי אירופה.

אתי הילסום נולדה בשנת 1914 למשפחה יהודית משכילה באמסטרדם, הולנד. היא קיבלה הסמכה במשפטים, אך התעניינה ולמדה מכל הבא ליד. היא העידה על עצמה כי חסכה אוכל מפיה במטרה לקנות ספרים. תחום הפסיכולוגיה ריתק אותה, ובו השקיעה רבות. היא התאהבה במטפל שלה – הפסיכולוג יוליוס ספיר. זה לא רק טיפל בנפשה הרגישה, אלא פתח לה צוהר להתעמקות ברזי הנפש האנושית ומשמעות הקיום. בגיל 27 החלה לכתוב יומן שבו היא מתארת את ההתעוררות הרוחנית שהיא חווה על רקע זוועות השואה. ביומן שכתבה במרוצת השנים 1943-1941 היא פורסת בתהליך איטי ועמוק, כיצד היא מגלה בתוכה את אלוהים.

"אלוהים, אלך אחריך בצייתנות, בלי התנגדות כמעט. אקבל עליי את כל מה שיטילו עליי החיים ואשתדל להתמודד כמיטב יכולתי. אלך אחריך לכל מקום ואשתדל לא לפחוד. בכל מקום שאהיה אנסה להקרין על סביבי משהו מן האהבה שבי, האהבה האמיתית שאני רוחשת לזולת".

הסבל היה בעיניה חלק מן החיים. "אדם שאינו רואה בסבל חלק מהחיים, אינו מסוגל להפיק מן הסבל כוחות חיוביים," אמרה. "הסבל הוא מנוע להתפתחות רוחנית של האדם. אני נמצאת עם הרעבים, עם המעונים ועם הגוססים. יום יום אני איתם, ועם זאת אני נמצאת כאן, ליד שיח היסמין ומול פיסת הרקיע הנשקפת מחלוני. בחיי האדם יש מקום לכל אלה, לאמונה באלוהים וגם למוות הנורא .לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה שכוחי הולך ומתעצם. לחוש תחושת ביטחון ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מהליכה, מעמידה בתור, אבל בשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד."

ככל שמצב היהודים מחמיר, וככל שגזרות הנאצים משתקות את החופש שלה, דווקא אז מתבהרת רוחה הסוערת והיא מוצאת בתוך עצמה שמחה קיומית ויכולת למצות את היום יום על מגבלותיו. היא מפתחת השקפת עולם אופטימית על אף בריאותה הרופפת.

"אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי אבל אני לא מבטיחה שום דבר מראש. רק דבר אחד הולך ומתבהר לי: אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו יכולים לעזור לך, ובכך נעזור גם לעצמנו."

דווקא אז, בזמן חולשת הגוף, היא לוקחת עמה את ספר התנ"ך ומתנדבת ללכת עם היהודים למחנה המעבר וסטרבורק שבגבול הולנד - תחנה אחרונה לפני אושוויץ. היא חיה במחנה כמעט שנה ובספטמבר 1943 לאחר שהעבירה את יומנה לידידה קרובה, היא עולה יחד עם הורה ואחיה על הרכבת לאושוויץ.

ב-30.11.1943 נספתה שם, והיא בת 29.

יומנה האישי של אתי הילסום מהווה את אחד המסמכים הרוחניים והעמוקים של המין האנושי. הוא מתאר אישה שעבורה השואה היה תהליך עמוק של הארה רוחנית. תקציר היומן יצא לאור בעברית בשם השמים שבתוכי וממנו נלקחו כל הציטוטים.