באנו חושך לגרש? מחשבות על המפגשים בין אור לחושך, בחנוכה ובכלל

באנו חושך לגרש? מחשבות על המפגשים בין אור לחושך, בחנוכה ובכלל

כשאנו חוגגים את חנוכה חשוב לעצור לרגע ולהתבונן באמת על מערכת היחסים בין האור לחושך. השאלות שעולות ממערכת היחסים הזאת הן מעניינות ואישיות ובעלות ערך רב בשבילי

באחת ממסיבות חנוכה בגן שלנו, נכנסו ההורים לתוך חלל חשוך, שהואר רק בנרות רבים. ואז, ללא מילים, התחלנו לכבות את הנרות, בזה אחר זה. יכולתי להרגיש את הקהל זז בחוסר נוחות ככל שהחשכה גברה. גם הילדים כמובן, אבל גם חלק ניכר מהמבוגרים. לבסוף ישבנו כולנו באפלה גמורה, למשך דקה ארוכה ושקטה. ומפחידה... ואז התחלנו לספר סיפור, שבמהלכו חזר האור לאט לאט, נר אחר נר, עד שהגן שב ונהיה מואר. לאחר המסיבה היה מרתק לשמוע אנשים רבים - הורים, סבים, וגם צוות - ששיתפו בחוויות חזקות, רוחניות ומפתיעות, שעברו ברגע הקצר הזה, במסע אל החושך הגמור ובחזרה ממנו.

כשאנו חוגגים את חנוכה חשוב לעצור לרגע ולהתבונן באמת על מערכת היחסים בין האור לחושך. זה אחד הנושאים המרכזיים בחג, השזור בכל ההיבטים שלו. הוא כמובן מתקשר להתקצרות הימים, ואנו רואים בתרבויות רבות חג שבמרכזו הדלקה של אור, מול החשכה הגוברת בחוץ. אבל השאלות שעולות ממערכת היחסים הזאת הן מעניינות ואישיות ובעלות ערך רב בשבילי.

החשכה מתקשרת אצלנו לפחדים קמעאיים, בלתי הגיונים ובלתי מוסברים. גם אם בראש אנחנו יודעים שהאור יחזור, ואפילו שהיום קל ללחוץ על כפתור ולהחזיר את האור - עדיין ההימצאות בחושך מעוררת אצל רובנו חוסר נוחות. העדר הראיה הוא כר פורה לדמיונות ופחדים ותחושות בלתי נשלטות. היא יוצרת חיבור עם מקומות פחות ברורים, מסודרים, ונגישים בתוכנו.

כגננת תמיד שאלתי את עצמי: מה חשוב לי לספר לילדים בקשר למקומות האלו. הם הרי נמצאים בתוכי, בתוכם, מסביבנו. איך אני רוצה ללמד אותם לגשת אליהם, איך נכון לעבוד איתם, מה יש לי בכלל להגיד על החשכה... בשנים האחרונות אני זוכה למפגשים לא מעטים ולא קלים עם החושך שבתוכי. מקומות, שהייתי בטוחה שרק אכנס אליהם לרגע, אאיר אותם, אקח את מתנותיהם ואצא, מחוזקת ומנצחת. אך הם חוזרים ומראים לי כמה עמוק ורחב השורש של החשכה בתוכי וכמה מפרך המסע אל החושך וחזרה ממנו.

זו חוויה לא קלה, לא נעימה, לא רציונלית. אין לה התחלה, אמצע וסוף טוב שקל לספר עליהם סיפור יפה, ובפרט לילדי הגן. זה דומה יותר לספירלה שאנו עושים בגנאור בחגיגת החנוכה שלנו. כל שנותר הוא להתאמן בצניעות, ולהתפלל, שאותה נקודה שפוגשים שוב במחזוריות ספירלת החיים, הופכת להיות קצת יותר מוכרת, ואולי טיפה יותר מוארת, מפעם לפעם.

את החושך לא מגרשים כנראה, וגם לא כל כך פשוט להאיר אותו. עם החושך מסכימים לשהות. מסכימים להפסיק להיאבק בו, להפסיק לברוח ממנו. מסכימים למשש את הדברים היקרים שמסתתרים בתוכו, ונובטים רק בחשכה גמורה. את החושך לא ניתן, ולא צריך לנצח. אפשר פשוט לא להפסיד לו, לא לטבוע בתוכו. להגיע אתו להבנה - ששנינו לא נוכל זה לזו - ולכן עלינו ללמוד לחיות ביחד. כמו החשכה בחוץ - שגוברת ופוחתת, ונגמרת ומתחילה, לנצח.

בכוח המקריות העליונה, חנוכה יוצאת השנה קרוב לפרשת השבוע שבה יעקב פוגש את המלאך שלו. יעקב ברח מהבית, לאחר שגנב במרמה מאחיו הבכור - עשיו - את הברכה של יצחק אביהם. 21 שנה הוא לא חזר הביתה ואז, בלילה שלפני המפגש המחודש עם עשיו, הוא פוגש מלאך, והם נאבקים לילה שלם. יעקב לא מצליח לנצח את המלאך, וגם המלאך לא מצליח לנצח את יעקב. לפנות בוקר המלאך משאיר על ירכו סימן - נכות קלה - שלא ישכח את המפגש הזה, עם החשכה שלו. ובאותו רגע הוא משנה את שמו לישראל, "כי שרית עם אלוהים ויכלת". בתוך המפגש עם המקומות הכי חשוכים בתוכו (שהתנ"ך קורא להם "מלאך"...), ומבלי לנצח אותם - פגש יעקב את פני האלוהים, ומשהו קרה לו.

התפיסה שמפרידה בין האור לחושך, ומעצימה את האור על פני החושך, היא חדשה יחסית בהיסטוריה שלנו, וקשורה בעליית הפטריארכיה והחשיבה הלינארית. לפניה, במשך שנים ארוכות, ידעה האנושות כי התפתחות קורית רק במחזורים אינסופיים של חושך ואור, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, החוצה ופנימה. ללא הירארכיה של טוב ורע, וללא דיכטומיה בין שתי איכויות של אותו שלם. זה מופיע במיתוסים קדומים בתרבויות רבות, ולדעתי ניתן למצוא רסיסים קדומים של התפיסה הזו, מסתתרים גם בסיפור החג של התרבות היהודית.

אני מרגישה שהחיבור עם החושך, דווקא הוא, מהותי לעבודת החינוך העמוקה. מערכת היחסים בין האור לחושך היא זו שיוצרת בעולמנו עומק ומגוון ותנועה ומשמעות. בלי חושך העולם היה שטוח ומסנוור וחדגוני מאד, עולם ללא חיים. אז חשוב לי להעז להביא את החשכה, גם לתוך הגן, השוקק אור יקרות, בין כל הסביבונים העליזים, הנרות הנוטפים והסופגניות התפוחות. ומעניין לי לחשוב על דרכים יצירתיות וחדשות, לחגוג את חג החושך והאור, ביחד, ולא את נצחון האור.

עצם השאלה הזו היא העיקר, וממנה כל אחת יוצאת למסע החיפוש שלה. ובכל זאת אשתף בכמה רעיונות משלי: זה מתחיל מלחשוב על החג הזה כחג של מערכת יחסים, ולא של מלחמה. איך ניתן להזמין כמה רגעים של חושך אמתי ומוחלט, במהלך המסיבה או בזמן טיול עששיות, ואילו תחושה אנו יוצרים ברגעים אלו. וניתן להוסיף בגן משחקים בעצימת עיניים - מישוש, טעימה, הרחה, הליכה, הקשבה בחשכה - להקטין את ההזדהות הגדולה שלנו עם חוש הראיה, ולתת מקום לחושים נוספים, שדווקא פורחים בחשכה. וזה ממשיך בבחירת הסיפורים, השירים, והמעגלים שאנו מביאים - כמה מקום אנו מסוגלות לתת שם גם למקומות פחות מוארים? מבלי לספר על תבוסתם לאור? וזה ממשיך בשאלה אילו תכנים אנו מאפשרים שיגיעו למשחק החופשי? ולשיחות של הילדים? ואילו מסרים אנו מעבירים במשך היום כולו, באופן ישיר או עקיף, לגבי החולשות של כולנו, לגבי המגבלות או הכשלונות? ובסוף, כמו תמיד, זה מגיע אל היחס הפנימי שלנו אל החלקים האלו שלנו... בסוף זה מגיע ליכולת שלנו לגעת בחשכה שבתוכנו, ולהיות איתה במערכת יחסים. לא תמיד כל כך נעימה, אבל מאד פוריה ומעצימה. אני מאמינה שהכוונה הזו יכולה להצמיח לדור חדש, שמורשה להתחבר באופן אותנטי ושלם יותר לכל חלקיו האנושיים, המוארים והחשוכים.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!

העגלה שלך