באנו חושך לחבק

באחת ממסיבות חנוכה בגן נכנסו לתוך חלל שהואר בנרות רבים. ואז, ללא מילים, התחלנו לכבות את הנרות, זה אחר זה. הקהל זז בחוסר נוחות ככל שהחשכה גברה; הילדים כמובן, אבל גם חלק ניכר מהמבוגרים. לבסוף, ישבנו כולנו באפלה גמורה, למשך דקה ארוכה, שקטה ומפחידה... כשמיצינו את חווית החושך, התחלנו לספר סיפור על נר אמיץ אחד שהעז לדלוק בחשכה. במהלך הסיפור חזר האור אט-אט, נר אחר נר, עד שהגן שב והואר.

בסיום המסיבה היה מרתק לשמוע אנשים שונים – הורים, סבים, וצוות – ששיתפו בחוויות חזקות, רוחניות ומפתיעות, שחוו ברגע הקצר הזה, במסע אל החושך הגמור ובחזרה ממנו.

להתאמן בצניעות

כשאנו חוגגים את חנוכה, חשוב לעצור לרגע ולהתבונן באמת על מערכת היחסים שבין האור לחושך. זהו אחד הנושאים המרכזיים בחג, והוא מתקשר כמובן ללילה הארוך ביותר, שחל ב-21.12. אנו רואים בתרבויות רבות חג שבמרכזו הדלקה של אור אל מול החשכה הגוברת בחוץ. עבורי, השאלות שעולות ממערכת היחסים שבין אור לחושך הן אישיות, מעניינות, ובעלות ערך רב.

החשכה מתקשרת לפחדים קמעאיים, בלתי הגיוניים ובלתי מוסברים. גם כשאנחנו יודעים שהאור יחזור, ובימינו אפילו קל עוד יותר להחזירו בלחיצת כפתור, עדיין ההימצאות בחושך מעוררת אצל רובנו חוסר נוחות. העדר הראיה הוא כר פורה לדמיונות, פחדים ותחושות בלתי נשלטות. היא יוצרת חיבור עם מקומות פחות מוכרים, מסודרים ונגישים בתוכנו.

כגננת, שאלתי את עצמי: איזו תמונה חשוב לי להביא לילדים בקשר למקומות החשוכים? אותם מקומות הרי נמצאים בתוכי, בתוכם, מסביבנו. איך אני רוצה ללמד אותם לגשת אליהם, איך נכון לעבוד איתם, מה יש לי בכלל להגיד על החשכה?

בשנים האחרונות אני זוכה למפגשים לא מעטים ולא קלים עם החשכה שבתוכי. מקומות, שלגביהם הייתי בטוחה שאם רק אבקרם לרגע אז אאיר אותם, אקח את מתנותיהם ואצא מחוזקת ומנצחת, חוזרים ומראים לי כמה עמוק ורחב השורש של החשכה, וכמה מפרך המסע אל החושך וחזרה ממנו. זוהי חוויה קשה, בלתי נעימה, לא רציונלית. אין לה התחלה, אמצע וסוף טוב שקל לתרגם לסיפור חביב עבור ילדי הגן. היא מחייבת אותנו להתאמן בצניעות, ולהתפלל שאותה נקודה שאנו פוגשים שוב ושוב בספירלת החיים הופכת מפעם לפעם לקצת יותר מוכרת, ואולי מעט יותר מוארת, כמו הספירלה אותה אנו מאירים בטקס ה"גנאור" שמתקיים בגני הילדים.

להסכים עם החושך

את החושך לא מגרשים, וכנראה גם לא כל כך פשוט להאיר אותו. עם החושך יש להסכים: לשהות עמו, להפסיק להיאבק בו, להפסיק לברוח ממנו. למשש את הדברים היקרים שמסתתרים בתוכו, ונובטים רק בחשכה גמורה. את החושך לא ניתן, ולא צריך, לנצח. אפשר פשוט לא להפסיד לו, לא לטבוע בתוכו, לא להפוך לאחד ממנו. אפשר להגיע אתו להבנה ששנינו לא נוכל זה לזה ולכן עלינו ללמוד לחיות ביחד. כמו החשכה בחוץ, שגוברת ופוחתת, נגמרת ומתחילה, וחוזר חלילה, במעגל נצחי.

בכוח המקריות העליונה, חג החנוכה יוצא קרוב לפרשת השבוע, שבה יעקב פוגש מלאך בחשכה, ונאבק אתו לילה שלם מבלי שאף אחד ינצח. לאחר המאבק יעקב נשאר עם נכות קבועה בירך, ושמו משתנה לישראל "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב כט). המפגש עם אלוהים (וגם עם אנשים) נמצא ביכולת לשרות בחשכה, מבלי לנצח או להפסיד לה.

התפיסה הדואלית שמפרידה בין אור לחושך, ומעצימה את האור על פני החושך – היא חדשה יחסית בהיסטוריה שלנו, וקשורה בעליית הפטריארכיה והחשיבה הלינארית. לפניה, במשך תקופות תרבות ארוכות, ידעה האנושות כי התפתחות קורית רק במחזורים אינסופיים של חושך ואור, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, החוצה ופנימה. ללא הירארכיה של טוב ורע, וללא דיכטומיה בין שתי איכויות של אותו שלם. זה מופיע במיתוסים קדומים רבים ושונים, ולדעתי ניתן למצוא רסיסים קדומים של התפיסה הזו מסתתרים גם בסיפור החג של התרבות היהודית.

חנוכה כמערכת יחסים

החיבור עם החושך – דווקא הוא – מהותי לעבודת החינוך העמוקה. מערכת היחסים בין האור לחושך היא זו שיוצרת בעולמנו עומק, מגוון, תנועה ומשמעות. בלי חושך העולם היה שטוח, מסנוור וחדגוני מאד, עולם חסר תנועה וחיים.

אז חשוב לי להעז להביא את החשכה, גם לתוך הגן, השוקק אור יקרות. למצוא לו מקום בין כל הסביבונים העליזים, הנרות הנוטפים והסופגניות התפוחות. ומעניין לי לחשוב על דרכים יצירתיות וחדשות לחגוג את חג החושך והאור, ביחד, ולא את ניצחון האור.

הנה כמה רעיונות משלי איך ניתן לעשות זאת: זה מתחיל מלחשוב על חג החנוכה כחג של מערכת יחסים, ולא של מלחמה. איך ניתן לזמן כמה רגעים של חושך אמיתי ומוחלט, במהלך המסיבה או בזמן טיול העששיות? אל המשחק בגן ניתן להוסיף משחקים בעצימת עיניים, וכך להקטין את ההזדהות המוחלטת שלנו עם חוש הראיה ולתת מקום לחושים נוספים, שדווקא פורחים בחשכה. וזה ממשיך בבחירת הסיפורים, השירים, והמעגלים שאנו מביאים – כמה מקום אנו מסוגלות לתת שם גם למקומות חשוכים? וזה ממשיך בשאלה אילו תכנים אנו מאפשרים שיגיעו למשחק החופשי? ולשיחות של הילדים? ואילו מסרים אנו מעבירים במשך היום כולו, באופן ישיר או עקיף, לגבי החולשות של כולנו, לגבי המגבלות או הכישלונות? ובסוף, כמו תמיד, זה מגיע אל היחס הפנימי שלנו אל החלקים הללו. ליכולת שלנו לגעת בחשכה שבתוכנו, ולהיות איתה במערכת יחסים. לא תמיד כל כך נעימה, אבל מאד פורייה ומעצימה. אני מאמינה שהכוונה הזו יכולה להצמיח דור חדש, שמורשה להתחבר באופן אותנטי ושלם יותר לכל חלקיו האנושיים, המוארים והחשוכים.

איור: יוסי אסולין, מתוך אדם צעיר, גיליון חושך, דצמבר 2022.