בג"צ בית חינוך אביב: ניצחון לעיריית תל אביב

בג"צ בית חינוך אביב: ניצחון לעיריית תל אביב

בשבוע שעבר הכריע בית המשפט העליון כי למרות ההכרה של משרד החינוך בזרם וולדורף כחינוך ממלכתי, עיריית תל אביב אינה מחויבת לממן בית ספר אנתרופוסופי הפועל בתחומה. מה הוביל לפסיקה התקדימית, מה המשמעות האזרחית שלה ומהן השלכותיה על עתיד חינוך וולדורף בישראל?

חינוך וולדורף בישראל נע על הספקטרום שבין חינוך פרטי לציבורי. בראשית דרכו בסוף שנות השמונים, כזרם חינוך אלטרנטיבי (שלא לומר אוונגרדי), הוא החל באופן טבעי כחינוך פרטי; אך ככל שעברו השנים, החלו בתי הספר, כל אחד מהם באופן עצמאי, לעבור תהליכי הכרה מול הרשויות המוניציפליות ומשרד החינוך. שיאו של תהליך זה התחיל לפני כחמש שנים והסתיים לפני כשנתיים, במהלך שהתחיל בימיו של שי פירון כשר החינוך, והסתיים בתקופתו של נפתלי בנט, ובמסגרתו הוכרו הזרמים האלטרנטיביים (כלומר, האנתרופוסופי והדמוקרטי) והפכו להיות זרמי חינוך רשמיים של משרד החינוך (ראו סקירה בעניין מאת ד"ר גלעד גולדשמידט, יו"ר הפורום הארצי לחינוך וולדורף). אולם, הקמה של בית ספר אנתרופוסופי אינה תלויה רק ביוזמת ההורים מחד ובמשרד החינוך מאידך; גורם שלישי ומשמעותי ביותר במשוואה היא הרשות המקומית, שאמורה לממן את פעילות בית הספר, אם בהעברת תקציב כספי ואם בהקצאת מבנים. לשינוי הסטטוס מול משרד החינוך הייתה השפעה טובה גם בהקשר הזה: בתי הספר שנפתחו מאותו רגע והלאה עשו זאת לרוב בשיתוף ותמיכת הרשות המקומית. דוגמה טובה לכך היא עמותת פרדסים בפתח תקווה, אשר הקימה השנה את בית הספר תוך שיתוף פעולה מלא מצד העירייה.

אך מה קורה בסיטואציה שבה הרשות המקומית מתנגדת לפתיחה של בית ספר אלטרנטיבי בתחומה? השאלה הזאת אינה תאורטית, והיא המציאות ארוכת השנים של בית חינוך אביב, המשרת את אוכלוסיית תל אביב. רון חולדאי, ראש העיריה הוותיק ובעברו מנהל גימנסיה הרצליה, הוא אדבוקט גדול של החינוך הציבורי. לשיטתו, כל יוזמה חינוכית פרטית שקמה מחלישה את החינוך הציבורי ופוגעת בערך השיוויון. מסיבה זו, בית חינוך אביב מעולם לא קיבל תמיכה מצד העירייה, דבר שאילץ את העמותה (ולמעשה, את ההורים בבית הספר) לממן את בית הספר מכיסם באופן כמעט מלא. במקביל הם ניהלו מול העירייה מאבק ציבורי ומשפטי, עליו דיווחנו באיגרת לאורך השנים, למשל כאן, כאן, כאן, כאן וכאן). במסגרת ההליך המשפטי שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב רות לבהר שרון המליצה לעירייה למצוא מבנה לבית הספר, אך העיריה הציעה רק מסלול בתוך בית ספר פעיל, הצעה שנדחתה על ידי העמותה. באפריל 2017 קבעה השופטת כי סירובה של העיריה להכיר בבית הספר כמוסד חינוכי רשמי הינו בלתי סביר ומפלה, בין היתר, לאור החלטת משרד החינוך להכיר בזרם האנתרופוסופי כזרם ממלכתי. כתוצאה מכך, ערערה העירייה על ההחלטה לבית המשפט העליון, ובית חינוך אביב נאלץ להמשיך בחיפושי המבנה, עד שמצא בית חדש במקווה ישראל, קריית חינוך וריאה ירוקה השוכנת מבחינה מוניציפאלית בשטחה של העיר חולון.

מחאת בית חינוך אביב מול בניין העירייה (יוני, 2013). ראש העיר התנגד לאורך כל הדרך
צילום: אורנה שם טוב

ביום רביעי האחרון קבע בית המשפט העליון, בהרכב השופטים שכלל את נועם סולברג, יעל וילנר ואלכס שטיין, כי עיריית תל אביב אינה מחויבת לתמוך בפעילותו של בית חינוך אביב, ואינה מחויבת לספק לו תקציבים ומבנה. בפסק הדין כתב השופט סולברג כי "סוגיית ההכרה העירונית בזרם האנתרופוסופי אכן מעלה שאלות קשות, עמוקות ומורכבות, אולם ההכרעה בהן מסורה לשיקול דעתם של המערערים [עיריית תל אביב – נ.ש.]. לא נבוא בנעליהם. לא נמיר את שיקול דעתם־שלהם בשיקול דעתנו־שלנו" (הציטוט לקוח מכתבתו של אור קשתי באתר הארץ).

כיתה א בית חינוך אביב (נוב 2018) צילום: עמוד הפייסבוק של ביה"ס

כיתה א בית חינוך אביב (נוב 2018) צילום: עמוד הפייסבוק של ביה"ס

כיצד תשפיע החלטת בג"צ על בית חינוך אביב? לדברי גיל ארז, יו"ר העמותה, "ההשפעה בטווח המידי אינה קיומית. בית הספר פועל במקווה ישראל, הגנים בתל אביב, הכל תחת חוזים ארוכי טווח, והמוסד עצמו נמצא בתקופה של התפתחות וגדילה. את ההשפעה אני רואה ביחס לעתיד. אם היינו יודעים שיש לנו בית בתל אביב, זה יכול היה להשפיע על תוכניות הגידול שלנו. מטרת העמותה היא לתת חינוך אנתרופוסופי לילדי תל אביב, וברור שהיכולת הזאת נפגעת בתנאים הנוכחיים. קיווינו להכניס את הוולדורף לתוך תל אביב, העיר הכי פלורליסטית בישראל. מאכזב שכרגע זה לא מצליח לקרות, אבל אנחנו לא מאבדים תקווה. בשנים האחרונות ההדברות שלנו עם העירייה הייתה משפטית, ואפיק זה הסתיים. אולי שיח לא משפטי יביא לתוצאות אחרות".

מעבר לשאלה המקומית של בית חינוך אביב, טוען גיל שהחלטת בית המשפט מדאיגה אותו כאזרח. "ההחלטה מייצגת את הקו החדש, האולטרה-שמרני, שמתווה שרת המשפטים איילת שקד. לפי הקו הזה, בית המשפט אינו מתערב בהחלטה של רשות מנהלית, גם אם ההחלטה נגועה באפליה ובחוסר צדק. בית המשפט הכיר בכך שבית חינוך אביב מופלה ביחס לבתי ספר אחרים, ומגזרי אוכלוסיה אחרים, אך טען שאין זה מתפקידו להתערב בעניין מדיניות העירייה".

ברמה הלאומית, הפסיקה יוצרת תקדים לפיו בית המשפט אינו יכול לאלץ רשויות מקומיות שאינן מעוניינות בפעילות של חינוך אלטרנטיבי בתחומן. ניתן לראות זאת כאיום על צמיחתו של חינוך וולדורף בישראל, אך המציאות בשטח מראה שכל עוד ישנם הורים המעוניינים בחינוך זה לילדיהם, החינוך האנתרופוסופי ימשיך לצמוח ולגדול. נכון, שמעתה והלאה, הצטמצמו הכלים המשפטיים להכריח רשות מקומית לתמוך ביוזמת חינוך אלטרנטיבי לפעול בתחומה; אך הדוגמה של תל אביב מראה שהכרחה כוחנית באמצעות בתי המשפט הוא ניסיון עקר מיסודו. לשמחתנו, ברוב הרשויות מבינים את חשיבות החינוך האנתרופוסופי לעיר, ויש רק לקוות שהמגמה של פתיחת בתי ספר בשיתוף העיריות תמשיך להתחזק מתוך הבנה שזכות ההורים לחנך את ילדיהם בהתאם לרצונם היא זכות יסודית.

ובתוך כך, ימשיך חינוך וולדורף לנוע על הספקטרום שבין חינוך פרטי לציבורי. ההאשמה בהיות החינוך מתבדל ואקסלוסיבי תמשיך לרבוץ על כתפינו, ואנו נצטרך להתמודד עמה וגם לתת עליה את הדעת והדין. ההכרה הרשמית שקיבלנו לפני שנתיים ממשרד החינוך לא הפכה את בתי הספר האנתרופוסופיים לציבוריים באופן מלא: תשלומי ההורים לא נפסקו ורשימות ההמתנה לא נעלמו. האם תופעות אלה יכולות להעלם? האם קיים בקרבנו רצון כנה להעלימן? שאלות משמעותיות אלה יזדקקו לדיון נפרד.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

6 תגובות

  1. Avatar

    יפה כתבה אורנה בן דור כי "הזוי שהורים בתל אביב לא יכולים להינות מהחירות לחנך את ילדיהם כמו הורים ברמת גן, רק מפני שמר חולדאי תקוע על כסאו ונהנה מדימוי ליבראלי, בשעה שבפועל הוא חונק את החופש התרבותי של התושבים בנקודה הכואבת ביותר". אני אוסיף ואומר על חנק תרבותי שהחנק אותו מוביל חולדאי הוא גם ערכי, רגשי, מצפוני ורוחני; שלילתה של "החירות לבחור" בתחום שהוא בנפשם של הורים רבים.
    בימים אלו אני כותבת עבודה בנושא "מדיניות ציבורית בישראל כלפי זכותם של הורים לבחור את בית הספר ושיטת החינוך על פיהם יתחנכו ילדיהם – עבר והווה".
    כולנו מכירים את ההווה בהתמודדתו של "בית חינוך אביב" עם המציאות הנכפית עליהם על ידי עיריית תל-אביב. קצת על העבר… על מה דובר בשנת 1969 בדיונים של ועדת החינוך של הכנסת על זכותם של הורים לבחור?
    א. ציזלינג: "שאלתי את השר בישיבה הקודמת ואני רוצה לחזור שוב ולשאול כיצד בדעתו לתקן את המעוות שנעשה בעבר שלא ניתן להורים להגשים את רצונם בנוגע לחנוך ילדיהם . ואיך לפי דעתו להבטיח כעת שהורים הרוצים למעשה בפתיחת בי"ס לפי הזרם הרצוי להם, יוכלו לעשות זאת?". "בזמן שלטון המנדט היה חוסר כח לועד הלאומי להטיל את חוקיו על העיריה אשר נשענה על שלטון זר, אולם היום לאחר שזכינו בשלטון עצמי אנו יכולים לומר לכל אב ואם: הנה יש לכם הזדמנות לסדר את חנוך ילדיך לפי הזרם הרצוי לך". "עניין החינוך הוא עניין חמור מאד, הוא יכול
    לזעזע והוא יכול לבנות, אני מאמין ובטוח שהחוש ההיסטורי של היהודים יבחין שהעם הזה בענייני חינוך צריך ללכת בדרך מאד גמישה של חופש ושל רצון ההורים, כי דבר זה הוא שהציל את אחדותנו".
    פ. אילנית: "זכות ההורים לבחור בחינוך הרצוי להם לחנוך ילדיהם היה דבר מקודש, לשם כך היו הורים רבים שולחים את בניהם למרחקים,ולפעמים
    את כל זאת עשו על חשבונם הפרטי, היות והם נמצאו; גם עקרו את דירותיהם בגלות ולא היתה להם רשות מקומית משלהם, כיום צריך הדבר להיות לא בחסד, כי אם בזכות".
    שר החינוך ז. שזר: "בחוקת החינוך ישנו חוק המבטיח את שמירת ההגדרה העצמית של הזרמים . ישנה זכות לכל אב או אם להודיע לאיזה בי"ס הוא (היא) רוצה לרשום את בנו". "המדינה חייבת לתת לכל אזרח בי"ס, היא חייבת לתת לכל אזרח את היכולת לבחור בביה"ס הרצוי לו".
    ולמרבה הפלא… גם אז, לפני הגל של כפיה מוחלטת ברישום לבתי ספר, בשם "כור ההיתוך והאינטגרציה" בשנות ה-60 וה-70 (מדיניות כפיה שלחלוטין לא השיגה את מטרתה, אבל זה כבר פרק אחר בעבודת המחקר…), עיריית תל-אביב בראשותו של רוקח מנעה מהורים את אפשרות הבחירה, הדיונים על כך בוועדות החינוך של הכנסת היו ארוכים, בין השאר נאמר:
    רחל כגן: "אני מסכימה לדברי ציזלינג שעירית תל אביב לא התנהגה כפי שהיתה צריכה להתנהג, נתקבלה החלטה בקונגרס לתת לזרמים להתפתח והיא היתה צריכה לקיים זאת… נעשה פשע לציבור ופשע לילדים…". אז חולדאי, אתה לא לבד…
    נדבך עצום בחירותו של אדם לבחור את דרכי חייו הוא חינוך ילדיו, עיריית תל אביב שולחת יד בחירות זו. נכון הדבר שמשפחות רבות שילדיהן בחינוך ולדורף יכולות להרשות זאת לעצמן כלכלית, אך יש גם יותר ויותר משפחות המוותרות על נסיעות לחו"ל, על רכב, גרות בשכירות – בכדי לממן את החינוך המסוים הזה לילדיהן. ויש גם את בית ספר "עליה" בחיפה אותו הזכירה בתגובות נעמי… ויש בכך שיתוף פעולה של עיריית תל אביב ובית המשפט עם השיטה שנכפית עלינו; בתי חינוך שרבים מהם מרוקנים מערכים, מחיבור ואהבה לטבע, מהקניית "יראת כבוד", מאימון אמיתי של "ערבות הדדית" וראיית האחר, שאינם מחנכים לעשיה אומנותית ולמלאכות לצד הפיתוח החשיבתי, שמעטים הם אלו המתאמנים בהם על מיומנויות כגון עמידה מול קהל, הרצאה, נגינה ושירה, ששינון מחליף בהם את היצירתיות. חינוך שכזה הוא החינוך הנכפה על רובנו ועוד יותר בעיר הכביכול פלורליסטית; תל אביב. וכספי המיסים של כולנו מממנים מנגנונים שמנים של מחלקות מנופחות במשרד החינוך ומאות מפקחים שרובם מפקחים על השלטת האחידות והשינון. כספים שיכולים היו להוריד את גובה תשלומי ההורים למשל.
    זכותה של עיריה לשלול מבית ספר את כספי החינוך המגיעים לו ממשרד החינוך ועוברים דרכה? זכותה של עיריה לממן עשרות מבני חינוך לבתי ספר דתיים וחרדיים בהם לומדים ילדים שבנפשם של הוריהם חינוך דתי, אך לשלול מתן מבנה להורים שבנפשם חינוך ולדורף? האומנם?

  2. Avatar

    נשאלת השאלה האם חינוך וולדורף אינו אלטיסטי? אם כל הורה, גם זה שידו אינה משגת, יכול לרשום את ילדיו במוסד כזה?הקריטריונים הם תפיסתיים בלבד? אם התשובה חיובית, אזי העירייה מפסידה הזדמנות גדולה לטובת ילדי העיר.

  3. Avatar

    מפתיע לראות שכתבה זו מתעלמת מבית ספר עלייה בחיפה שהוא אנתרופוסופי וציבורי לחלוטין. כמדומני אין זו הפעם הראשונה שמקומו של בית ספר עלייה נפקד כאן. מעניין.

  4. Avatar

    כתבה חשובה אך דורשת דיוק: משחר הימים, הרשות המקומית הינה השחקן המרכזי בהקמה/אי הקמה של מוסד חינוכי בשטחה ולא כפי שהוצג בכתבה.
    תפקידה, בשל סמכות חשובה זו, הוא למצוא את נקודת האיזון העדינה שבין חרות לשוויון.
    לצד זאת, החלטת בגצ אכן מטרידה ברמה האזרחית ומאותת על רוח חדשה שמסיימת את עידן האקטיביזם השיפוטי

  5. Avatar
    אורנה בן דוד

    מוזר שבכתבה נאמר שמשרד החינוך תחת נפתלי בנט הכיר בחינוך האנטרופוסופי ובהמשך הכתבה מאשים גיל ארז דווקא את אילת שקד בהחלטת בית המשפט העליון. כל מי שמכיר את יחסי השרה שקד עם פסיקות בג"צ יודע כמה אבסורדי הטיעון הזה.
    להערכתי, החינוך האנטרופוסופי בארץ הגיע לצומת דרכים ואולי הגיעה השעה להתחיל תנועה שתדרוש רפורמה במיסוי החינוך בארץ, כך שקהילות יוכלו לממן ישירות את זרם החינוך אותו הן רוצות במקום להזרים את הכספים לרשות המיסים. הפקידות הממשלתית מנתבת את כספי המיסוי על חינוך הלאה לאנשים בעלי חשיבה מאובנת בסגנון חולדאי. הזוי שהורים בתל אביב לא יכולים להינות מהחירות לחנך את ילדיהם כמו הורים ברמת גן, רק מפני שמר חולדאי תקוע על כסאו ונהנה מדימוי ליבראלי, בשעה שבפועל הוא חונק את החופש התרבותי של התושבים בנקודה הכואבת ביותר.

    • אפרת מאור

      מצוין בברור שתהליך האישור/הגעה להסכם התחיל בתקפת פירון, והסתיים תחת בנט.
      עברו עוד כמה שנים (שנתיים?) עד קצת זמן עד שהנושא הגיע לבג"ץ.

      אבל יש הבדל מהותי בין ההסכם העקרוני לגבי יחסו של משרד החינוך כלפי חינוך וולדורף, לבין מה הרשויות המקומיות בוחרות לעשות בנידון. למשרד החינוך אין שום יכולת לחייבן לדבר. הוא בעד שכל בתי הפסר יהיו רישמיים, אבל זה תלוי ברצון הרשות המקומית.

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!