גילוי נאות: אוכל לא ממש מעניין אותי. היחס בין זמן הטרחה לבין משך האכילה תמיד נראה לי לא פרופורציונלי. הפנטזיה על גלולה משביעה פעם אחת ביום, במקום כל הקניות, הבישולים, הדחת הכלים וכן הלאה נראית לי לא פעם מפתה.
למרות זאת, ואולי בגלל זה, סוגיית האוכל בין הורים לילדים הייתה אחת המטלטלות עבורי כאמא. זה התחיל בימים הראשונים להורות שלי, כשלא הצלחתי להניק את בני ובהמשך גם את בנותיי. חוסר היכולת להאכיל את ילדיי בצורה המיטבית גרמה לי להרגיש אמא לא מספיק טובה, וחודשים של כאבי תופת נראו לי לגיטימיים למען מטרה זו, שעד אותו רגע לא ידעתי שהיא כל כך חשובה לי.
לאחר שעברנו את השלב הזה, וגיליתי שאינטימיות בין אמא לילד יכולה להיווצר גם תוך כדי האכלה בבקבוק, התחזקה אצלי התחושה שהחיים, ובטח ההורות, אינם נמדדים במה הילדים אוכלים, כי יש עוד כל כך הרבה תחומים בחיים שאנחנו משפיעים בהם על ילדינו.
יחד עם זאת, עם השנים, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר במטבח – לא רק כי אני חייבת, אלא כי כשהמתבגר שלי נכנס הביתה ומרים את המכסה של הסיר, ומגלה שהוא לא ריק, אני מרגישה שלא רק הסיר מלא אלא גם הלב שלי. כשהבת שלי רוצה בכריך לבית ספר "רק את הלחם שאמא אופה", אני מרגישה שלא רק הבצק תפח, אלא גם משהו בתוכי. וכשהקטנה שלי עומדת לצדי מלאה בקמח, ובלי מילים אנחנו מהוות סרט נע לעוגיות, לרגע אני מרגישה איתה גוף אחד.
יש משהו כל כך בסיסי באוכל. הוא נתינה בלי מילים והוא חלק מההורות בכל גיל, החל מההנקה, גם אם היא מבקבוק – דרך הבחירה במאכלים בריאים כשהם גדלים, תשומת לב אישית בסנדוויץ' לבית הספר, "פתיחת שולחן" למתבגרים וחבריהם, ובישול ואפייה משותפים – ועד לארוחה המשפחתית.
בספר שקראתי לא מזמן על מחקר האושר, התגלה שמדדי האושר עולים בבתים שבהם מתקיימת ארוחת ערב משפחתית. הם גם גילו כי הדלקת נר בזמן הארוחה מאריכה את משך הארוחה. הרגע הזה שבו כל בני הבית מתכנסים יחד, מתנתקים ממסיחים וממסכים – הוא לפעמים הרגע המשפחתי היחיד ביום או בשבוע, והוא קורה סביב אוכל.
מצד שני, לפעמים אנחנו כל כך עסוקים במה הילד אוכל, ושואלים אותו שלושים פעם בארוחה אם אולי הוא בכל זאת רוצה לנסות ברוקולי, עד שהרגע, שיכול היה להיות זמן לשיחה ולמפגש, הופך לזמן של ויכוחים ומאבקי שליטה. ילדים מזהים את האוכל כנקודת התורפה של ההורים ופעמים רבות הם הופכים את הנושא הזה למוקד שבו הם יוצרים שליטה. או-אז הופך האוכל מנקודת חיבור בין הורים לילדים, לנקודת מאבק כואבת במיוחד.
בזמן האחרון, כמעט לכל אדם שאני פוגשת יש תפריט מיוחד – טבעוני, צמחוני, נטול גלוטן, רק חלבונים או רק ירקות. כאחת שקשה לה להתחייב לתפריטים שכאלו, וכדי שבכל זאת אהיה חלק מטרנד האוכל, חשבתי על זרם שמתאים לי, וככה הגדרתי את עצמי כ״מידאית״. כלומר, אני מנסה לאכול כל דבר במידה. ואולי אפשר ליישם את זה גם בהורות – להתייחס לאוכל במידה. להקדיש לו חשיבות והשקעה מתוך חיבור, מפגש ונתינה, אבל, אם התפספסה היום ארוחת ערב או הילד שלי אכל שתי עוגות במקום אחת, הכול בסדר. מחר יהיו לנו לפחות שלוש פעמים נוספות לתקן, להשקיע, להכין. או להחליט שדווקא היום נזמין פיצה.