בוגרי חינוך ולדורף והגיוס לצה"ל [איגרת 202]

ערב יום הזיכרון, זמן שבו אנו מתייחדים עם זכרם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הוא זמן לתת את הדעת לנוכחות המרכזית כל כך שיש למלחמה, לכאב ולשכול בחיינו. צה"ל הוא צבא העם, והגיוס לצה"ל, אם נאהב את זה או לא, הוא עדיין הבסיס האזרחי שעליו מושתתת החברה שלנו.

מאז ימיו של גדעון סער כשר החינוך, בתי ספר תיכוניים בישראל מתוגמלים על פי שיעור הגיוס מקרב בוגריהם. אחת מההשלכות של זה היא שכיום, נוכחותו של צה"ל מורגשת הרבה יותר בבתי ספר תיכוניים. כל תיכוני ולדורף בישראל הם ממלכתיים, ובמובן הזה הם חלק מהמערכת. בהקשר הזה, מעניין להיזכר בראיון שערך משה בר נס עם גלעד גולדשמידט לאחד הגליונות הראשונים של מגזין אדם עולם, שבו דיבר גלעד (מייסד בי"ס ולדורף הרדוף והיום ראש הפורום הארצי לחינוך ולדורף בישראל) על מאפייני הגיוס של בוגרי הרדוף.

"רואים את הנכונות שלהם לתרום. 50% מהבוגרים יוצאים לשנת-שירות. רבים מתנדבים בצבא לסיירות ויחידות עילית או לפחות הולכים למבדקים."

יש הכוונה לזה בתיכון?

"לא, אין הכוונה, זה בא מהם! קשה להתקבל היום לשנת- שירות, יש מבחנים. יש להם מוטיבציה גדולה ורובם עוברים ומתקבלים [...] בבית-ספר ולדורף מחנכים למעורבות, יָזמה, אידיאליזם, ולכן כשיוצאים החוצה – הופכים להיות פטריוטים, רוצים לתרום, להילחם. זה מה שהחברה מציעה היום, ולכן לזה הם הולכים. הם בשלב של נתינה, שזה מאוד נכון בעיניי. כאנקדוטה אפשר לציין בת ואימא בעלות דעות שמאלניות. כאשר הבת התגייסה, היא באופן טבעי השתלבה בצבא, רצתה לתרום לארגון שבו היא פועלת ולהזדהות עִמו. כך קרה שעִם הזמן דעותיה השתנו, ונוצר פער בין האימא לבין הבת. הפער שנוצר בין ההורים השמאלניים לבין הבנים הפייטרים הוא מעניין ומרתק."

בשבע השנים שחלפו מאז קיום הריאיון, גלעד הפך לד"ר גולדשמידט, ונושא המחקר שלו היה השתלבותם של בוגרי חינוך ולדורף בחברה הישראלית. את ממצאיו הוא סיכם בספר "אני מביט אל העולם", ואחד מפרקי הספר עוסק בשאלת ההשתלבות של בוגרי חינוך ולדורף בצה"ל, ובמיוחד התמודדותם עם קשיים ושאלות מוסריות העולות במהלך השירות.

מבין 46 בוגרים שאותם ראיין, 41 היו אחרי או במהלך שירות צבאי, 4 היו לפניו ואחת בחרה לעשות שירות לאומי. מבחינת ההתמודדות של אותם בוגרים עם הקשיים שמעמיד הצבא, לא עולה תמונה מיוחדת לכאן או לכאן – לחלק זה היה קל, לאחרים קשה יותר, החלק הקשה ביותר היה הטירונות – בקיצור, סטנדרטי.

חלק מעניין יותר לטעמי הוא האופן שבו התמודדו בוגרי חינוך ולדורף עם דילמות מוסריות במהלך שירותם הקרבי. גדעון, בוגר מחזור ו' וקצין בצנחנים, שירת בימי מבצע "עופרת יצוקה". הוא מספר: "היינו באיזה בית בשבוע הראשון. כשאמרו שעוזבים, הייתה הוראה להשאיר מסודר. אז כולם אספו ואני התעקשתי לטאטא הכול. מצאתי מטאטא וניקיתי את כל הבית והיו פרחים בחוץ אז קטפתי ושמתי על הדלת, היה לי ממש חשוב. וזה סתם, למי אכפת? גם ככה עשינו חורים בקירות כדי לחפות משם. אבל היה לי חשוב".

נדב ממחזור ג' מספר סיפור דומה, שהגיע עד מצב של סירוב פקודה. "הייתי בפלוגה מבצעית בחברון וביליתי ב"אלמנת קש", שזה כניסה לבתים של פלסטינים והפיכתם לעמדה צבאית. אנחנו נודדים בבתים בחברון בחיפוש אחר חולייה שטבחה באותו זמן בשתיים-עשר מתנחלים. פתאום הגיעה פקודה שרוצים שניקח בית של משפחה שלא עשתה שום דבר. לא ליומיים, אלא באופן קבוע, ובלי עילה מבצעית אמתית. הרגשתי שאני לא יכול לעמוד מאחורי הדבר הזה. אמרתי להם שאת זה אני לא רוצה לעשות. עם המוכנות המודעת והחד-משמעית ללכת בשביל זה לכלא [...] המ"מ נלחץ, הסמלים לא ידעו מה לעשות, והמ"פ הוזעק. הוא עשה אתנו שיחה, בהתחלה הוא היה נורא קשה, אחר כך נורא מחבק. אמר לנו שהוא לא יודע מה שמענו אבל לא תהיה פקודה כזאת ושאנחנו נמשיך ב"אלמנות קש" הרגילות".

---

להזמנת הספר אני מביט אל העולם