בחזרה לעתיד
חזרה לעתיד

בחזרה לעתיד

המציאות מדכאת? המערכות הקיימות מקולקלות בעיניך? היית רוצה לשנות אבל לא יודע/ת איך? מדריך מקוצר לבוראים את העולם מחדש

כשאלוהים אמר בפעם הראשונה "יהיה אור" הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך, הוא לא חשב באותו רגע על השמיים, אבל העצים כבר התחילו מתמלאים מים, וציפורים קיבלו אוויר וגוף. כשאלוהים אמר בפעם הראשונה "אדמה", "ים", "עצים", "סוריקטה" – הוא לא חשב באותו רגע על בני האדם, בני אדם לרוב. הוא רק רצה להיות מאושר, אלוהים הטוב. הוא לא חשב שהנהרות יוצפו בשפכים, הוא לא חשב שהים יזוהם בפלסטיק, הוא לא חשב שהאדמה תִדַלדֵל.

בברכת "יוצר אור" נאמר על האלוהים שהוא "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ – וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׁה בְרֵאשִׁית". ואנחנו? כמותו בדיוק, בוראים את העולם יום-יום אור בצלמנו המואר וחושך בצלמנו החשוך, ורק רוצים להיות מאושרים. "אם אתה מאמין שאתה יכול לקלקל," אמר רבי נחמן, "תאמין ותאמין שאתה יכול לתקן." ולכן, באמונה ובתקווה יצאתי לחפש אנשים שבוראים ומתקנים בטובם יום-יום את עולמנו מחדש. דיברתי עם אייזיק תומס יוצר "ויגנשיין", שמתבונן מבראשית על לאום וכסף; עם שי רילוב מ"רובין פוד", שבודקים מבראשית מהו מזון; עם רן לוי יממורי, שביים סרט על כוהן זן-בודהיסטי המגדיר מבראשית איך ראוי למות; עם סטפן קסטנבוים מ"שפת הציפורים", שבוראת מחדש הקשבה ונוכחות, ועם דנה גולדמן מ"קלאבהאוס", יוזמה שיוצרת מחדש הגדרות לבריאות נפשית.

יש עוד אינסוף יוזמות מופלאות מסביב, ואולי הסוד הוא לברוא בתוכנו את היכולת לראות אותן ולתת להן להדהד בנו, עד שנהפוך בעצמנו לחלק מהתיקון.

ויגניישן – אומת הטבעונים

אייזיק תומס נולד בממפיס טנסי ("הבית של אלביס") וגדל בירושלים למשפחה חרדית בת עשרה ילדים. "תמיד ידעתי שהכיוון שלי הוא לבנות דברים, אז בגיל 15, כששוב זרקו אותי מהישיבה, אבא שלי הושיב אותי לשיחה רצינית ושאל מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אמרתי לו שלהיכנס לעסקי הבנייה – לו ולאחיו הייתה חברת בנייה – וכבר למחרת בבוקר התייצבתי לעבוד כפועל פשוט באתר הבנייה של הדוד שלי. עם השנים התחלתי לעבוד כקבלן בעצמי. עברתי לפלורידה והתמחיתי בבתי אבות."

איך קבלן בנייה מחליט להקים אומה טבעונית?

"לפני ארבע שנים בט"ו בשבט – מתוך ההבנה שכולנו מעגלים של אנרגיה, ושכדי להיות האנרגיה הכי טובה שאנחנו יכולים להיות, חשוב לשמור את המעגלים שלנו חיוביים – הפכתי לטבעוני. החבר הכי טוב שלי מהישיבה, יוסי, רצה תמיד להקים איתי מסעדות בארה"ב, וכשנהייתי טבעוני החלטנו שזאת הזדמנות. התחלנו לעבוד על קונספט של רשת מזון טבעוני מהיר סביב אוניברסיטאות. בשלב מתקדם מאוד של הקמת הרשת נסעתי לטיול אופניים באלפים עם מי שהייתה אז החברה שלי. באחד הימים, כשהיינו נורא רעבים ולא היה לנו שום דבר טבעוני לאכול, קלטתי שלא משנה כמה מסעדות אני אפתח בארה"ב, זה עדיין לא ישנה את מצב הטבעונים בעולם. יש כיום 300 מיליון טבעונים ברחבי הגלובוס, וזה חוץ מהודו, ובאותו רגע, על האופניים, הבנתי שמה שחסר לנו זה כוח מאחֵד. אנחנו בעצם סוג של אומה, וזאת כנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמתקיימת אומה גלובלית חוצת גבולות שאנשיה חולקים את אותו סט ערכים ואת אותו החזון. הבנתי שאנחנו הולכים להקים אומה טבעונית – ויגנשיין, לאחד את הקהילה ולהזיז דברים קדימה, כי באחדות שלנו נהפוך לכוח גלובלי משמעותי שאי אפשר להתעלם ממנו."

הצעד הראשון של האומה הטבעונית הוא הנפקת מטבע טבעוני דיגיטלי, שבימים אלה, מקץ שנתיים של עבודה אינטנסיבית, יוצא כפיילוט בלונדון ובקייפטאון. "אנחנו נמצאים בתקופה בהיסטוריה שבה ניתן לראשונה לתרגם ערכים לכסף. עד כה כסף היה דבר 'טיפש' או 'מלוכלך'. טבעוני עם המצפון הכי נקי לא יכול לדעת אם השטר שהוא משתמש בו היום היה אתמול במקדונלדס או יהיה מחר אצל הקצב. זאת הפעם הראשונה שאנחנו יכולים לגלם את הערכים שלנו בכסף. הרי ממילא רוב הכסף בעולם כיום הוא דיגיטלי, והטכנולוגיה של הבלוקצ'יין מאפשרת ליצור מטבע שלא שייך לממשלה אלא לקהילה."

כמה שווה מטבע טבעוני?

"אנחנו יוצאים עם מטבע בשווי חצי דולר וההנחה היא שככל שהקהילה תשתמש בו יותר, ככה הערך שלו יתחזק. אני מאמין שתוך זמן לא רב הוא יהפוך לאחד המטבעות החזקים בעולם, וזה גם ישנה את הכוח של הקהילה הטבעונית ואת ההתייחסות אליה. אנשים עדיין לא מבינים את הכוח הטבעוני – יש כאלה שעדיין חושבים שטבעונים הם קבוצה קטנה של הזויים שמפגינים בכיכר. ההפך הוא הנכון. אנחנו כוח עצום, וברגע שנתאחד אי אפשר יהיה להתעלם מאִתנו. בעצם, בהגדרה, רוב האנשים בעולם טבעונים בפוטנציאל. הרי כולנו מאמינים שאסור לגרום סבל מיותר לבעלי חיים, מכאן משתנות רק דרגות המימוש של האידיאל. אני מאמין שהעולם נברא טבעוני. דפקנו את זה באיזשהו שלב, אבל עכשיו משהו מתהפך ואנחנו הולכים לכיוון הרבה יותר טוב. יש התעוררות עצומה בעולם."

קבוצת רמו פייסנדו ברזיל, שמקבלת חסות בוויגנקווין (המטבע הטבעוני)
כחלק מהקמפיין להצלת יערות הגשם

 איך זה להוביל חזון כזה?

"יש אתגרים וקשיים, אבל אני כל יום תופס את עצמי מתרגש. זה ׳המפץ הגדול'. אני מסתובב כל הזמן עם התחושה של האנרגיה החזקה הזאת בתוכי, עם ההבנה שאפשר ליצור דברים בעולם. אני רץ למרחקים ארוכים ויש מושג שנקרא 'הקיר של הרץ' – ברגע מסוים בריצה את מרגישה שהגעת לקיר ואת לא יכולה להמשיך יותר, אבל אם את מתגברת על הקושי, שוברת את הקיר, את יכולה להמשיך לרוץ בסבבה. אנחנו ברגע דומה באנושות, אני מרגיש שאנחנו קרובים לשבור את הקיר של הרץ."

שפת הציפורים – לראות דרך האוזניים

תנועות חזרה לטבע מקבלות פנים שונות במהלך השנים, ולאחרונה, כנראה כתגובה למה שנכנה כאן בשם הקוד המוכר "משבר האקלים", הן חוות פריחה בארץ ובעולם. ילדים ומבוגרים, מגיל הגן ועד שיבה, נפגשים ביערות ובחורשות, מבשלים חובזות וגדילנים שליקטו בעצמם, על מדורה שהדליקו במקדח קשת, ואחר כך זוללים בתאווה מתוך קערות שגילפו בעצמם, בעודם נעולים במוקסינים שתפרו בעצמם מעור חיה שהחליפו בשמיכת החלפות תמורת סכין שיצרו במו ידיהם. וגם אם כל זה נשמע משעשע לאוזניים אורבניות, למעשה טמונה כאן חוויה של אושר עצום ושייכות גדולה לעצמנו, לקהילה ולאמא אדמה. איך אני יודעת? הילדים שלי ב"שומרי הגן" מאז שהם בגן. איך כל זה קשור ל"בחזרה לעתיד"? ובכן, מאחר ששמתי לי כאן למטרה לבחון דרכים חדשות שבהן אנחנו בוראים את העולם, חיפשתי גם סוג של בריאה פנימית ומצאתי את מה שהיה לי כל הזמן מתחת לאף, או למעשה, את מה שאני הייתי כל הזמן מתחת למקור שלו: "שפת הציפורים". זו הפכה בשנה האחרונה למשהו שנע בין טרנד מטורף לסוג של הזמנה להארה יומית והיא משלבת את שניהם.

שפת הציפורים הגיעה אלינו דרך ג'ון יאנג, שלמד אותה מטום בראון שלמד מזקן אינדיאני בשם "מתגנב לזאב". לארץ היא נדדה ביוזמתו של אורי ארד, מדריך ב"שומרי הגן", וסטפן קסטנבוים, שאיתו שוחחתי (מדריך ותיק גם הוא), "נדבק בחיידק החיבור" ומאז הוא מפיץ את הבשורה.

היפתחות מחודשת לממד ששכחנו

באיזה אופן זה "בחזרה לעתיד"?

"להקשיב לשפת הציפורים, ללמוד אותה, זה לחזור לתודעה שאנחנו יצור שחי על הפלנטה כמו כל היצורים. בני האדם במאות האחרונות יצרו הפרדה מאוד גסה בינם לבין הסביבה, והרבה אנשים משכילים וחכמים ממני כבר אמרו שההפרדה הזאת היא אחד המקורות העיקריים לתחלואים שהחברה שלנו סובלת מהם. המילה העיקרית היא "ניתוק", ריחוק גדול, אפילו מאנשים שגרים קרוב אלינו, שכנים בדירה ליד, וגם ניתוק מהסביבה. הפרדוקס הוא שאנחנו לא באמת נפרדים, כי כל מה שאנחנו עושים מושפע מאוד מהסביבה שלנו, בקטן ובגדול. אנשים היום נולדים לעולם מנותק, ומדהים לראות איך, כשהם נחשפים לשפת הציפורים, משהו בגלגלי השיניים במוח שלהם מתחיל לזוז, ופתאום מופיע להם בעיניים מבט של היזכרות. זה מרגש אותי מאוד."

מה אתם תכלס עושים שם? פשוט מקשיבים לציפורים?

"כן, מתבוננים על ציפורים ומקשיבים להן, וככה מקבלים הצצה למה שקורה סביבנו, דברים שאנחנו לא תמיד יכולים לראות אבל הן כן, למשל מזג אוויר שעומד להשתנות, או בעלי חיים אחרים שזזים בשטח. אבל הדבר הכי מרגש קורה כשאנחנו מתחילים להבין מה הציפורים מספרות עלינו ומבינים איזו השפעה יש לנו על הסביבה בכל רגע נתון. התוצאה העמוקה של ההקשבה הזאת היא שפתאום כאילו מוסט מסך מהתודעה, המודעות לכל מה שקורה סביבנו גדלה ותחושת הנוכחות מתעצמת."

השיחה עצמה לא הייתה כל כך רציפה כפי שניתן לחשוב, כי מדי פעם היא הופסקה על ידי קריאות התלהבות של סטפן, שזיהה קול של ציפור שלא שמע מזמן, או חילופי דברים נרגשים בינינו על איזה חקיינים מעולים הם העורבנים או כמה יפה שירת הגִדרון.

למי שמתנסה באופן יומיומי בהקשבה לציפורים, זאת לא פחות מהיפתחות מחודשת לממד נוסף ששכחנו, והמרחב מתעשר פתאום בגווני גוונים. אלה לא "ציוצי ציפורים" סתמיים, אלא היכרות קרובה ואינטימית עם השכנים: אדום החזה שמתארח בשיח ממול, העורבים שעולים מהוואדי, העורבני שמגיע תמיד בצהריים, השחרור השמנמן, הירגזי שמפליא בסלסוליו. האוויר מלא ורוחש חיים כל העת והם מהדהדים בתוכנו ומחיים אותנו.

רובין פוד – המצילים

בעולם שחיים בו 7.8 מיליארד בני אדם, שבו יערות נכרתים לטובת שטחי גידול חקלאיים (בהם מגדלים בעיקר אוכל שלא מיועד לבני אדם, אלא סויה לבקר), ושבו שדות ופרדסים מתפנים לטובת נדל"ן ומפעלים מזהמים – רגע לפני שאנחנו קונים כרטיסים למשחקי הרעב בגרסת המציאות הלא מצחיקה, אולי ירגיע אותנו להבין ולהפנים, שיותר משליש מהמזון שמיוצר ומגודל בעולם לא מגיע לשום פה אנושי. כלומר, אם נצליח לצמצם ככל הניתן את בזבוז המזון, יהיה להרבה יותר אנשים מה לשים בצלחת. רובין פוד היא עמותה שבהחלט הפנימה את הרעיון הזה ומנסה להפיץ אותו הלאה.

שי רילוב, חיפאי בן 26, "אדם שמעניין אותו לשנות את המערכת הכלכלית-חברתית, להראות איך אפשר לעשות אחרת גם במציאות נוכחית", הקים את רובין פוד ב-2015 יחד עם השף קובי קרולה, נועה קוזק, וצוות קטן של מתנדבים.

"לבזבוז העצום של מזון בעולם יש השפעה כלכלית-חברתית עצומה ואי אפשר להתעלם ממנה," הוא אומר, "למזלנו אפשר לעשות הרבה דברים עם המזון הזה, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות ברובין פוד. המטרה שלנו היא להנגיש לציבור את הנושא של בזבוז מזון, בצורה חווייתית, כיפית וטעימה – דרך הצלת מזון והגשה שלו במסעדה חברתית בחיפה."

את ההשראה לדגם הם קיבלו ממיזם דומה בבריטניה, כמותו למרבה השמחה יש עוד כמה בעולם. גם בארץ צצות לאחרונה פעולות שונות להצלת מזון, כמו למשל "יום צמצום בזבוז המזון" שהתקיים לא מכבר, אבל זה כמובן לא מספיק.

חוויתית, כיפית וטעימה, רובין פוד

 איפה עיקר הבזבוז?

"בכל שרשרת המזון, מהחקלאי ועד הצרכן. לכל אחד מאִתנו יש חלק בדבר הזה. איך אנחנו קונים, מאחסנים, מבשלים, אוכלים. היינו יכולים לחסוך אלפי שקלים בשנה אם היינו מתנהלים נכון יותר עם אוכל: קונים רק כמה שאנחנו צריכים, מאחסנים נכון, ובודקים אם האוכל טוב בשבילנו לפי העין והפה, ולא לפי מדבקת ה"פג תוקף". התחלנו ב-2015 עם אירוע שהתקיים בדוכן פלאפל קטן והציע סעודה המבוססת על מזון מוצל, ועל העיקרון שכל אחד משלם כפי רצונו ויכולתו. התקשורת גילתה עניין ואנחנו התחלנו לצמוח. הרחבנו את הפעילות שלנו לסדנאות, הרצאות, שווקי "קח-תן", קייטרינג – אפילו לחתונות ותחרויות בישול. בינואר 2018 הגענו לאִטליז ישן בשוק תלפיות בחיפה, שם הקמנו את מסעדת רובין פוד, ומאז אנחנו שם."

כיום, שנתיים אחרי הפתיחה, רובין פוד היא מסעדה טבעונית חברתית הומה, שמופעלת בידי צוות של שף, שני טבחים, אחראי משמרת ובין 8 ל-15 מתנדבים. עוד פרטים בפייסבוק או באתר: robin-food.co

קלאבהאוס – הופכים את הפרדיגמה

למרות תרומתו העצומה של עקרון הרצף להורים ברחבי הגלובוס, הסיפור שהכי השפיע עליי בספר לא קשור ישירות להורות אלא דווקא לכוחה המרפא של קהילה תומכת. ג'ין לידלוף מספרת על גבר צעיר שחי בכפר, ושבניגוד לכל חבריו לא נהנה לטפח את חלקת הירקות הקטנה של משפחתו. אחיו עושה את העבודה במקומו במשך חודשים ארוכים בלי מילת טרוניה. כשלידלוף שואלת, מסבירים לה שהבחור הצעיר נלקח בילדותו למיסיון "של הלבנים" בעיר הגדולה ולכן הוא לא נהנה לעבוד. עבודה נתפסת בעיניו כסבל, בעוד שעבור שאר בני הכפר עבודה היא עונג. איש לא מנסה ללחוץ עליו לעבד את חלקתו וכך עוברים החודשים והופכים לשנים: האח מעבד את שתי החלקות והבחור נח. יום אחד מתרחש הקסם וגיבור סיפורנו הקצר מתחיל לעבד את חלקתו. איך זה קרה? הקבלה חסרת השיפוט של הקהילה אפשרה לנפש שלו להחלים ולחזור למצבה הטבעי, הבריא.

כשדיברתי עם דנה גולדמן מ"קלאבהאוס ירושלים" נזכרתי בסיפור הזה. קלאבהאוס הוא מודל פורץ דרך ומערער תפיסות מקובלות בנוגע למחלות נפש. ולמרות שהקלאבהאוס הראשון בעולם נפתח כבר בשנת 1948 בניו יורק, ושכיום פועלים מאות כדוגמתו בעולם (ואפילו בישראל הקטנה יש חמישה), הוא עדיין קונספט חדשני – שלא זו בלבד שאינו מוכר לרובנו, אלא עדיין מאתגר מאוד את כל מה שאנחנו חושבים על בריאות ומחלות נפש.

"רק בשנות השישים, לראשונה, השתנה השיח לגבי מחלות נפש, ומה שקודם כלל רק טיפול תרופתי ואשפוז (עדיף במחלקות סגורות ורחוק מהעין) התרחב לשיקום ולשיח על החלמה," אומרת גולדמן. "פתאום התחילו לדבר על האדם החולה כעל אינדיבידואל עם חלומות וצרכים וכישרונות. זאת הייתה תחילתה של הפסיכולוגיה ההומניסטית שתופסת את האדם כאופן רחב יותר. הוא כבר לא 'החולה' אלא 'אדם שיש לו מחלה', ושיכול, גם כשהוא מתמודד איתה, להמשיך ולהגשים את עצמו באופן מיטבי ומלא בעולם, זוהי זכותו הבסיסית, כמו של כל אדם. מה שקרה בניו יורק ב-48' היה שקבוצה של מתמודדים עם מחלות נפש שיצאו מאשפוז ביקשו לארגן לעצמם מסגרת. אותה קבוצה יצרה מהפך תפיסתי, בכך שהם פנו ביוזמתם לעובד סוציאלי בשם ג'ון בירד וביקשו ממנו לעזור להם להקים מסגרת שכזו, כך שלמעשה הם היו המעסיקים והוא עבד בשבילם ולמענם. זה המודל שעומד מאז ועד היום בבסיס התנועה. החברים הם שותפים מלאים בניהול הקהילה והם עובדים לצד אנשי הצוות שלא נבדלים מהם במאומה, לא בזכויות ולא בחובות, רק בהגדרת התפקידים השונה. בקהילות קלאבהאוס לא תפגשו 'חדר צוות' או ישיבות צוות והשירותים תמיד יהיו משותפים לכולם."

חברים ואנשי צוות – לא נבדלים זה מזה במאומה. קלאבהאוס. צילום: דידי טוטנאור

מה זה אומר להיות חבר בקלאבהאוס?

"קלאבהאוס היא קהילה שיש בה חברים – אנשים שמתמודדים עם משברים נפשיים, ואנשי צוות. אני שייכת לקלאבהאוס ירושלים ובעמותה שלנו, "עמותת קלאבהאוס עמית", יש עוד שתי קהילות בעפולה ובטבריה. אנשים באים לכאן ממסגרות שונות של בריאות הנפש וכאן אנחנו יוצרים יחד קהילה שנותנת ומייצרת משמעות. מדי יום כולנו מגיעים למקום ועובדים כדי לקיים ולפתח את הקהילה שלנו. אנחנו בוחרים יחד פרויקטים שאנחנו רוצים לקדם, כמו למשל הפחתת הסטיגמה לגבי מתמודדים בקרב הקהילה הרחבה, ואז יוצרים וחושבים יחד איך להוציא אותם לפועל. אבל, מאחר ולא תמיד כל החברים נמצאים במצב שהם מסוגלים או רוצים לעבוד, לעולם לא יופעל לחץ על חבר לקום ולהשתתף בפעילות, ויחד עם זה הוא לעולם לא ייעזב לנפשו במשיכת כתף. תמיד ייגש אליו מישהו ויזמין אותו להצטרף ויציע לו הזדמנות להיות מעורב בעשייה שמדברת ללבו. גם כשהיא או הוא בוחרים לא להצטרף לפעילות, עדיין זה להיות חלק ממארג חיים, עדיין זה לא לשבת לבד בבית. אנשים שמגיעים לקלאבהאוס נמצאים בשלבים שונים בחייהם והדלת שלנו תמיד פתוחה לקבל אותם בכל מצב שבו הם נמצאים, ללא שיפוט ובקבלה מלאה."

וככה נזכרתי בסיפור של לידלוף, כי מאחר ובתפיסה של הרפואה השמאנית ממילא מקור כל המחלות כולן הוא בנפש, ומאחר ובתפיסה השבטית כל אחד מבני השבט הוא כמו איבר בגוף, ואם אחד האיברים חולה, הגוף כולו אחראי על ההבראה שלו – ה"חזרה לעתיד" שלנו בכל מה שקשור לבריאות הנפש אמנם מתרחשת מאוד לאט, אבל היא כבר כאן.

והייתם לעצי יער

במדינה שבה עד למחצית המאה הנוכחית ייקברו לפי ההערכות עוד כשני מיליון איש, הופכת שאלת הקבורה לשאלה יותר ויותר דחופה, לא רק במישור הנד"לני אלא במהותה העמוקה. בתי קברות, גם אם צפופים מאוד, ילכו בשנים הקרובות ויתפסו יותר ויותר מהשטחים הפתוחים שלנו.

מי שביקרה לאחרונה באחד מבתי הקברות הגדולים (ירקונים, הר המנוחות ודומיהם) יודעת שאלה לא שטחים שניתן בקלות לעבור ברגל. לעלות לקברו של אדם קרוב הופך בערים הגדולות לחוויה פחות ופחות נוחה, פחות נגישה והרבה פחות נעימה. לצופה מן הצד עלול המקום להיראות כעיר מוזרה, חשופה לשמש הקופחת ולרוחות שנושאות ומדהות כל סממן אישי מלבד זה החקוק באבן, וגם הוא דוהה עם הזמן לאחידות לבנה אפורה.

כולנו נמות, כמו הדורות לפנינו, ורובנו בישראל גם ניקבר באדמה (גם אם זה אומר בקופסה כמידת גופנו בקומה העשירית עם כמה רגבי עפר). ככל שהזמן יעבור כך יש לנו יותר סיכוי להיטמן בשורה 8 טור 12 – כך שאם יקירינו ירצו לספר לנו משהו פרטי, הם יצטרכו טרמפולינה או סולם. כולנו נמות וניקבר, אך רובנו מעדיפים להיאחז בתבניות הקבורה המוכרות – מעוותות ככל שיהיו – ובלבד שיחסמו מאִתנו את הצורך להתעמת עם העובדה שגם אנחנו נלך בדרך כל בשר.

גנפו צ'יסקה ביער הקבורה שהקים. צילום: רן לוי-יממורי

"והייתם לעצי יער" ממנו לקוחה הכותרת, שמסכמת באופן טבעי את מסענו המזורז בחזרה לעתיד, הוא גם הצעה לקבורה מסוג אחר וגם שם הסרט שעשה רן לוי-יממורי (בין היתר סופר, מאייר ובמאי קולנוע) על הנזיר הזן בודהיסטי גנפו צ'יסקה (Genpou Chisaka). צ'יסקה חי בצפון יפן, שם רכש 400 דונם של שטחי חקלאות שננטשו והתפראו והחל לשקם ולשחזר בהם את הטבע, דרך הפיכתם ליער קבורה בשיטת ג'ומוקוסו (Jumokusou). בשיטה זו נטמן עפרו של המנוח באדמה וביחד איתו נשתל עץ. זאת באמת הדרך ההגיונית והטבעית ביותר לדעתי להיקבר, והיא כנראה גם הרבה יותר קולעת לצו האלוהי "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" מאשר קופסת בטון עם חופן אדמה סמלי. אפשרויות חביבות והגיוניות אחרות מדברות על הטמנת הגופה בקפסולת אדמה ממנה צומח עץ, או על הטמנת האפר בקפסולת בטון בקרקעית האוקיינוס כמצע לשוניות אלמוגים. הפיכה לקומפוסט עירוני היא בעיניי אמנם אפשרות הגיונית אך פחות חביבה (עדיין נמצאת בתהליכי פיתוח), ורומנטית ככל שתהיה, מאז "ביג לבובסקי" ויתרתי באופן אישי על זריית אפרי לרוח.

גם אם המטאור שמתקרב אלינו בימים אלה ימשיך כמתוכנן ויחלוף על פנינו בדרכו לאי שם, כולנו, כל החיים כיום, נמות וניקבר. בידינו לבחור אם קברינו יהיו פצע בנוף שניאלץ לפגוש בהתגשמות הבאה שלנו, או שאולי כבר עכשיו יש לנו מספיק שכל להזין את האדמות, את היערות ואת הימים שלנו לקראת הסיבוב הבא.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

2 תגובות

  1. Avatar
    אוריאל זוהר

    האור. התינוק שנולד מאימא אהבה. האור דומה לאימא. האור הוא אהבה. האור הוא החוכמה שבאהבה. האור הוא נקבה וזכר. בצרפתית נקבה, בעברית זכר. האור הוא/היא אנדרוגינוס. הוא הכוח הבורא. הוא יצר את האדמה. את האדמות. את הכוכבים, את הפלנטות. את הגלקסיות. את האוקיאנוסים. את המים. האור ברא את האדם והאישה עם המים. האור הוא אחדות הגבר והאישה. האור ברא את התינוקות, שהם כולם יצורים של אור, בלי יוצאים מן הכלל. התינוקות האנושיים, אך גם התינוקות הצמחיים, החייתיים, החרקים, הדבורים… הוא יצר את האוויר את החמצן והמימן. האור הוא הבורא. האור הוא שליח של הבוראת. הוא נולד מתוכה. ותאמר אלוהית יהי אור! וכל הבריאה הייתה. בראשית היה הדיבר, והדיבר היה אור. האור הוא כלי עבודה במדיטציה…

    6.4.17

    • Avatar
      ‫סימונה מצליח חנוך‬‎

      תודה אוריאל זוהר היקר על התגובה היפה ומעוררת המחשבה. תבורך.

העגלה שלך