בנימין זאב הרצל – בעל החלומות שהיה לאיש מעשה

בנימין זאב הרצל – בעל החלומות שהיה לאיש מעשה

הדעת סוברת שבנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים היה אדם חילוני רציונלי. מבט נוסף על חוויות מעצבות בחייו מציג את הפן המיסטי בחייו

בכל שנות קיומה של מדינת ישראל, מהווה הסופר והעיתונאי תיאודור הרצל דמות נערצת בהיסטוריה של הציונות. הרצל נחשב להתגלמות היהודי המושלם, מעין "דור חדש" שבכוח רצונו יצר יש מאין. הוא היה הסופר היחיד בעולם ששינה בצורה משמעותית את פני ההיסטוריה של עם כלשהו. הוא אף כונה בזמנו בזלזול "ז'ול ורן היהודי", שכמוהו יצר נבואות שהגשימו את עצמן. בנימין זאב תיאודור הרצל נולד ב-1860 בהונגריה למשפחה יהודית אמידה בעלת שורשים דתיים. הוא גדל בבית הסמוך לבית הכנסת הגדול של קהילת בודפשט, בו נהג אביו להתפלל. הרצל התחנך בבית ספר יהודי חילוני, ואחר כך בגימנסיה ציבורית אותה עזב בהמשך בגלל אווירה אנטישמית. את לימודיו סיים בגימנסיה לותרנית יוקרתית. על הזיכרון העמוק שלו מימי בית הספר סיפר בציוריות להיסטוריוגרף ראובן בריינין שכתב את הביוגרפיה שלו עוד בחייו:

"כאשר הייתי ילד קטן עשה עליי סיפור יציאת מצרים רושם עמוק כי היה הדבר לפלא בעיניי. המורה סיפר את המעשה המופלא הזה במילים יבשות, ולכן לא עשה הדבר רושם על שאר התלמידים. היה לי מוזר שהסיפור הזה על יציאה מאפלה לאור לא השפיע עליהם, ולכן אמרתי בלבי שוודאי סיפור המעשה הזה אינו אלא בדיה. סיפור זה ששמעתי לראשונה מפיו של מורי נמחה מלבי. אולם, בהיותי בן 12 נזדמן לידי ספר ובו סופר על משיח מזרע מלך ישראל, אשר יהודים רבים מחכים גם בימים אלה שיבוא רכוב על חמור לבן. דברי האגדה המשיחית הללו עוררו את דמיוני, לבי התמלא צער וגם הרהורים לא ברורים חלפו במוחי. לא ידעתי על מה אני מצטער ואל מי אני מתגעגע. והנה, באחד הלילות, בעלותי על משכבי, עלה על לבבי זיכרון סיפור יציאת מצרים יחד עם האגדה המשיחית, שזורים יחדיו בדמיוני לאגדה יפה מלאת קסם עליה החלטתי ברגע זה לכתוב פואמה. רעיון זה הדיר שינה מעיניי ולא יכולתי לחלוק אותו עם אף אחד מחשש שילעגו לי כי בעל החלומות אני.

חלפו הימים ובאחד הלילות חלמתי חלום מופלא: דמותו של המשיח מהאגדה באה לקראתי בדמות איש זקן מלא הוד ותפארת. הוא לקח אותי בזרועותיו ודהר עימי על כנפי רוח. על אחד העננים פגשנו את משה רבנו שאת פניו הכרתי מצילום הפסל של מיכאלאנג'לו בו אהבתי להתבונן. המשיח קרא אל משה "אל הילד הזה התפללתי." ולי אמר – לך ובשר ליהודים כי עוד מעט בוא אבוא וגדולות ונפלאות אעשה לעמי[1].

מפגש עם רוח הקודש

חוזה המדינה בנימין זאב הרצל על שטר של מאה לירות

חוזה המדינה על שטר של מאה לירות

דברים אלה שופכים אור ראשוני על נפשו המיוחדת של חוזה המדינה, אשר הוטרד כל חייו במציאת פיתרון לפזורה היהודית בגולה. ב-1878, לאחר פטירת אחותו היחידה ממחלת הטיפוס, עבר הרצל עם משפחתו לווינה, שם למד באוניברסיטה המקומית והוסמך בגיל 24 כדוקטור למשפטים. הוא עסק במקצוע זה שנה אחת בלבד ופרש בגלל אפליה שמנעה קידום יהודים במקצוע. נטייתו האומנותית הביאה אותו לעסוק בעיתונות, תיאטרון וספרות. בשנת 1896 הוציא לאור את ספרו "מדינת היהודים", שהציע פתרון מעשי לבעיית היהודים. את הספר כתב הרצל בפריז במשך חודשיים, תוך סערת רגשות עזה:

"כתבתי אגב הליכה, שכיבה, וליד השולחן ובלילה הוטרדתי בשנתי. רשמתי הכול על עשרות פתקים שהיו מבולבלים ודמיוניים. אז הבנתי שהמאבק יהיה קשה כפרעה שהקשה את לבו לבני ישראל. הכתיבה אינה מעמסה אלא הקלה. הרעיונות עולים בי כמו בועות העולות בצינורית והיו שוברים את הזכוכית ממנה היא עשויה אם לא היו מוצאים מוצא. האם אני עובד? לא! זה עובד בתוכי. הייתי מדבר על אובססיה אם הכול לא היה לוגי מתחילתו עד סופו. זה מה שהיו קוראים בעת העתיקה – רוח הקודש.
בימים אלה מלא לבי בחשש לבריאות נפשי. הרעיונות שעולים בי עוצמתיים ומזעזעים את הנפש. חיים שלמים לא יספיקו כדי להגשים הכול."[2]

הספר זכה לתגובות מגוונות ורבים התנגדו לו מכיוון שלא האמינו שסופר ועיתונאי יוכל להביא לשינוי אמיתי כלשהו במדיניות הבינלאומית. כדי לממש את חזונו החל הרצל בפעילות דיפלומטית נרחבת בקרב היהודים, אך בעיקר אצל מנהיגי מדינות וארגונים יהודיים כמו חובבי ציון והבונד. שנה וחצי לאחר מכן, עקב ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו, כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, שוויץ, שהפך למסד של כל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית. על קונגרס זה כותב הרצל ביומנו: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים."

כארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1902, בהשפעת הז'אנר הספרותי הפופולרי של אותם זמנים - ז'אנר סיפורי האוטופיה, כתב הרצל את "אלטנוילנד" בסגנון רומן בדיוני בו הוא מנסה לתרגם את חזונו לאופנה הספרותית האהודה. בספר זה הוא מתאר מסע לארץ ישראל של 1923, בה קיימת מדינה יהודית שבה יהודים ומוסלמים חיים בשלווה ותוך ניצול של הישגי הטכנולוגיה החדשים ביותר.

על תהליך הכתיבה של הספר כותב הרצל ביומנו:

"זה זמן רב שאני שקוע בעבודה שאת היקפה קשה לאמוד, דומה הוא בעיניי לחלום אדיר שממלא את נפשי עד לאובדן חושים. הרעיון הציוני מתלווה אליי בכל מקום ובכל מחשבה. הוא מרחף מעל לשיחות החולין שלי ומציץ מעל לכתפיי בעבודתי העיתונאית. הוא מפריע למנוחתי. מה יצמח מכאן אין לדעת. אלא שניסיוני אומר לי שהדבר מופלא ואף אם חלום הוא, יש להעלותו על הנייר. אם לא כאנדרטה לבני אדם, אז להנאתי שלי או למען הספרות. אם הרומן לא יוליד את המעשה, אפשר שהמעשה יהיה לרומן.

משיח בן יוסף

הרומן "אלטנוילנד" הפך לסיפור הצלחה, היה לרב מכר והפך מסמך מכונן שהוביל לעלייה השנייה והשלישית. הרצל הצליח לסחוף את ההמונים בחזונו הציוני וההערצה אליו היתה עמוקה וסוחפת. הרב קוק כינה אותו "משיח בן יוסף", ואחרים כינו את פועלו "נס הרצל".

הרצל לא התהדר בכובע של נביא ואף טען שאין לשייך לו את זכות הראשוניות ברעיון הציוני שהגו רבנים מכובדים ממנו חמישים שנה לפניו. הוא מצטט את דברי גיתה על "פירושה של מקוריות", ומוסיף: "מה אני כי אזכה את עצמי בראשוניות – רק הכוח והרצייה עמדו לי."[3]

אישיותו של הרצל מוצגת לאורך השנים כאדם חילוני, אך לא כך הדבר אם קוראים את מכלול כתביו שנובעת מהן השראה ואמונה בכוחות גדולים ממנו: "לאחר הקונגרס הציוני הראשון," מספר הרצל, "הלכתי מתוך כבוד הדת בשבת לבית הכנסת בווינה, שם כיבדו אותי בעלייה לתורה. כאשר עליתי לבימה הייתי נרגש יותר מכל ימי הקונגרס. המילים המעטות של הברכה בעברית שאמרתי, חנקו אותי מהתרגשות יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה בקונגרס."[4]

הרצל נפטר בשנת 1904 מדלקת ריאות חריפה והוא בן 44 בלבד. הוא נקבר בווינה ועצמותיו הועברו לירושלים בשנת 1949. הוא הותיר את אשתו וילדיו כמעט חסרי כול, לאחר שהוציא את מיטב כספו בפעילותו הציונית. אשתו, יוליה, שסבלה ממחלת נפש, נפטרה בשנת 1907 במוסד לפגועי נפש. ילדיו ונכדו היחיד מתו כולם במיתות טראגיות.


[1] בריינין, ראובן, חיי הרצל, אסף: 1919.
[2] כתבי הרצל מתאריכים 5-12 ביוני 1895,
[3] הכט, ראובן, בתקוע השופר: הרצל – דמותו, פועלו ומבחר כתבים, מולדת: 1999.
[4] שם.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*