בראשית, הגרסה המצרית

בראשית, הגרסה המצרית

בחלקת מדבר, 70 קילומטר מקהיר, הוקמה לפני 40 שנה חווה חקלאית עם חזון ותפיסת עולם מהפכנית הדוגלת ב"כלכלה של אהבה". הגישה הזאת הפכה את החווה לקונצרן כלכלי ענק, שמטרתו המוצהרת היא לחולל במצרים מהפכה תודעתית

גיל 40 וסביבותיו מציין לעיתים קרובות משבר או שינוי גדול בחייו של אדם. כמי שעבר לאחרונה את הגיל הזה, אני יכול להעיד שהתחושה היא שמה שלא יקרה עכשיו כבר לא יקרה לעולם. יש כאלה שבשבילם זה הרגע לקנות ג'יפ או אופנוע, לעשות קעקוע או לנהל רומן; יש כאלה שמתגרשים, מחליפים מקום עבודה, מקצוע או פותחים עסק; ויש את איברהים אבו-לייש, רוקח מצרי שעד גיל 40 כבר הספיק לחיות יותר מ-20 שנה באוסטריה ולבסס את עצמו שם מבחינה אישית ומקצועית, ואז מכר את ביתו ואת שאר נכסיו וחזר יחד עם משפחתו למצרים מולדתו. שם, במרחק 70 ק"מ מקהיר, רכש אדמת מדבר כדי להקים עליה חווה חקלאית אורגנית וביודינמית. השנה הייתה 1977. כולם סביבו חשבו שהשתגע. אבל הוא האמין שזוהי חובתו כלפי ארצו, ובחזונו הוא ראה איך החווה תציע מענה אפשרי לבעיותיה הסביבתיות, הכלכליות, התרבותיות והחברתיות. לחווה הוא קרא סֶקֶם (Sekem), מילה שבמצרית קדומה פרושה "כוח חיים מהשמש". מטרת העל של אבו-לייש לא הייתה להפוך לחקלאי מצליח, אלא לעזור לבני העם המצרי לגלות את הפוטנציאל האנושי הטמון בהם. הוא הבין שבמדינה חקלאית כמו מצרים הדרך להגיע אל העם היא החקלאות, בבחינת "דומה בדומה ירפא".

הילוך מהיר, 40 שנים קדימה: איברהים אבו-לייש חצה את סף המוות. החווה שהקים הפכה לקונצרן כלכלי ענק בקנה מידה מצרי, עם מחזור מכירות שנתי העומד על 445 מיליון לירות מצריות – כ-100 מיליון ש"ח. מותג המזון האורגני שבבעלותה, Isis (הקרוי על שם אלת השמש המצרית), מחזיק 77% משוק תה הצמחים במצרים. החווה מעבדת, בכוחות עצמה או באמצעות חקלאים אחרים, 14,000 דונם של אדמה חקלאית אורגנית. היא מעסיקה 1,300 עובדים, מתוכם 350 נשים. לצד הפעילות החקלאית, הכוללת גם גידולים ביודינמיים הנמכרים באירופה, בבעלות החווה חברת תרופות טבעיות (Atos), חברת טקסטיל המייצרת בגדי ילדים ובובות מכותנה אורגנית (NatureTex) וחברה לתבלינים ולצמחי מרפא (Lotus). לצד הפעילות הכלכלית מחזיקה החווה קרן ללא מטרות רווח המופקדת על פעילויותיה החברתיות: בית ספר יסודי ותיכון לילדי העובדים ולתושבי הסביבה, גני ילדים, פעוטון, בית ספר לחינוך מיוחד, בית ספר מקצועי (שבו לומדים מלאכות מסורתיות, כגון נגרות, רתכות, מכונאות, פקידות, תפירה ועוד) ומרכז רפואי המשרת את תושבי הסביבה. גולת הכותרת של פעילות החווה למען גילוי הפוטנציאל האנושי היא הקמת אוניברסיטת הליופוליס (Heliopolis University), שבה לומדים היום 1,700 סטודנטים בחמש פקולטות: עסקים וכלכלה, הנדסה, רוקחות וטכנולוגיית תרופות, פיזיותרפיה וחקלאות אורגנית וביודינמית. הלימודים באוניברסיטה מתנהלים באנגלית, וכל סטודנט חייב ללמוד ארבעה קורסים באמנות: מוזיקה, תיאטרון, ריקוד ואמנות פלסטית.

בשנת 2003 זכו אבו-לייש והחווה בפרס הנובל האלטרנטיבי (פרס הקיום הנכון, Right Livelihood Award). גם אחרי לכתו, החווה מושכת אליה אנשים מכל העולם, שמגיעים לבקר, ללמוד, להתנדב ולעבוד. אני הגעתי לשם בחודש דצמבר האחרון, כדי להתארח בכנס בינלאומי שארגנה החווה ושנערך באוניברסיטת הליופוליס. מנהל החווה היום הוא בנו של איברהים, חילמי. בריאיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי מספר חילמי על דרכו המשותפת עם אביו למען מימוש החזון הגדול שלקחו על עצמם ואיך החל הכול.

"כל הסיפור התחיל בשנת 1975. הייתי בן 14, אחותי הייתה בת 12, ואבא ואמא שלי באו לכאן רק כדי לראות מה המצב בארץ הזאת, אחרי שנים של מלחמות – 67' ו-73'. אבא שלי עזב את מצרים בשנות ה-50 לאוסטריה, חי שם והתחתן עם אמא שלי. הוא רק רצה לראות בעצמו את ארץ המולדת שלו ולהראות לנו אותה, וכאן התחיל הכול. באופן בסיסי התרשמנו מאוד מהארץ היפה, מהמדבר והפירמידות ומהתרבות. אבל אבא גם נלחץ מכל האתגרים שהיא עומדת לפניהם – האקולוגי, החברתי והפוליטי, התרבותי, הכלכלי... אבל האתגר הגדול ביותר כמובן היה האוכלוסייה. כשהוא עזב את מצרים, היו 18 מיליון מצרים. כשבאנו ב-75' היו 42 מיליון; והיום אנחנו 104 מיליון. אז אתה יכול לתאר לעצמך את התפוצצות האוכלוסין הזאת, שהיא באמת האתגר הכי גדול לכל ממשלה. בהשראת המקורות שהוא ינק מהם – האיסלאם כמובן, אבל גם הנצרות והפילוסופיה, ומאוחר יותר גם האנתרופוסופיה – הוא ביקש להבין מה הגורם העמוק של כל האתגרים האלה, והגיע לתובנה שהכול הוא שאלה של פיתוח תודעה, של איך לנוע מתרבות של "נפש התחושה" לתרבות של ״הנפש השכלית״ ולאחר מכן ״נפש התודעה״. הוא התמלא התלהבות ולהט ורצה להקדיש את עצמו למשימה הזאת ולפיתוח מודל של מה ניתן לעשות.

איברהים אבו-לייש ובנו חילמי העבירו את כל מניותיהם לקרן צדקה, ובאופן בסיסי סֶקֶם שייך לעצמו: "מעולם לא תפסנו את היוזמה הזאת כשלנו. היא שייכת למי שרוצה לגרום לה לשגשג. יש לנו מועצה שנקראת מועצת העתיד, והיא מחליטה את ההחלטות שקשורות להמשך״

"באותן שנים מצרים הייתה המדינה הכי מזוהמת בעולם בחומרי הדברה. הייתה בעיה עם הנילוס בעקבות הקמת סכר אסואן, מערכת החינוך לגמרי לא תפקדה, וכמו בכל המדינות הערביות היו בעיות ממשל, שהיו קשורות גם הן לרמת התודעה של האנשים. הכלכלה המצרית עברה אז מקומוניזם-סוציאליזם בהשראה סובייטית, לקפיטליזם בהשראה אמריקאית. האנשים חשבו שסוף סוף הקפיטליזם ייתן לנו את כל מה שאנחנו צריכים. כל הדברים האלה הדאיגו אותו מאוד. וככה, אחרי שחזרנו לאוסטריה מביקור המולדת, אבא רקם חלום לבוא למצרים ולייסד קהילה במדבר, שאנשים יחיו וילמדו בה ביחד. כשהוא שיתף בחלום שלו אנשים אחרים, כולם אמרו לו שהוא מטורף, שאף אחד לא יכול לשנות את מצרים ושזה התפקיד של הממשלות ולא של יזמים חברתיים. והוא בכלל היה רוקח, חוקר של חומרים כימיים. הוא לא באמת היה קשור לכל הדברים האלה."

כשהגעתם למצרים היית נער אוסטרי בן 16. איך היה המעבר הזה בשבילך?

"אמא שלי אוסטרית, ושפת האם שלי היא גרמנית. אהבתי לעשות סקי ולשחק כדורגל, הייתי בנבחרת אוסטריה לנערים מתחת לגיל 14. כשהגענו למצרים, הדבר היחיד שידעתי לומר בערבית זה 'סלאם עלייכום'. אבל זה היה פנטסטי; אהבתי את זה. זאת הייתה הרפתקה. נהניתי להסתובב על אופנוע ולחקור את הארץ. הכרתי בני משפחה וחידשתי כל מיני קשרים שהיו לנו כאן. אחותי הצעירה מונה גם אהבה את השינוי, ואמא שלי אהבה את המעבר הזה אפילו יותר. היא אוסטרית, אבל היא יותר מצרית מכל המשפחה. המזל שלנו היה שהייתה לי ולאחותי מורה לפסנתר, שהכירה לאבי, ואחר כך לי, את האנתרופוסופיה. בגיל 14 קראתי את הפילוסופיה של החירות, ומאז הספר הזה לא עוזב אותי. קיבלתי השראה ממנו, ומעולם לא היה לי ספק שזה הדבר הנכון, לבוא בעקבות אבא שלי לכאן ולעשות משהו מטורף כמו הרעיונות שהיו לו. מעולם לא הרגשתי צער על ההחלטה הזו. הייתי מחויב אליה מהיום הראשון."

אז למעשה אתה שותף כמו אביך להקמת סקם.

"כן. אנשים לעיתים קרובות חושבים שאני דור שני, ושאני מנהל היום את סקם, כי אני בנו של אבי. אבל אני לא דור שני; אני דור ראשון. לי ולאבי היו יחסים רבי-פנים: הוא היה אבא שלי, הוא היה כמו אח שלי, הוא היה מורה שלי, וגם היינו שותפים בכל ההרפתקה הזאת. כשהייתי בן 24, אבי נסע לשנה של טיפולים באירופה, ואני מוניתי למנכ"ל. כשהוא חזר נשארתי בתפקידי עד היום. הוא עבר להיות ממונה על התחום החברתי והתרבותי. לפני שהוא נפטר ב-2017, היו לנו שיחות על העתיד. הוא מעולם לא דאג להמשך שלו; הוא דאג מי ימשיך אותי. השאלה עכשיו היא איך להמשיך את היוזמה שלנו לתוך העתיד. כי זה לא יכול להמשיך להתקיים על בסיס משפחה. יש לי ארבע בנות שכולן נשואות, אבל עדיין אני לא רוצה, והן לא רוצות, שהן יהיו אחראיות כמשפחה ליוזמה מעין זו, שהיא גדולה יותר מעסק משפחתי. לכן העברנו את כל המניות שלנו לקרן צדקה, ובאופן בסיסי סֶקֶם שייך לעצמו. עשינו את זה בשנתיים האחרונות, אחרי מותו של אבי."

לא הייתה לכם שום בעיה לוותר על זה? בכל זאת יש פה עסק עצום.

"לא. מעולם לא תפסנו את היוזמה הזאת כשלנו. היא שייכת למי שרוצה לגרום לה לשגשג. יש לנו מועצה שנקראת מועצת העתיד, והיא מחליטה את ההחלטות שקשורות להמשך."

במבט מהצד זה כמעט בלתי נתפס.

"בתרבות של הנפש השכלית, בה שולטת החשיבה האגואיסטית, שבה העניין המרכזי הוא רווח מקסימלי, המחשבה שמישהו עשוי לעבוד מתוך ההפך מזה, זה משהו שבאמת קשה להבין. שטיינר דיבר על זה שהערך המרכזי בכלכלה צריך להיות אחווה, והוא דגל בכלכלה משתפת. אבי טבע את המושג 'כלכלת אהבה', וזה מה שמוביל אותנו. סקם מוכיחה שכלכלת אהבה יכולה להיות תחרותית וגם להוביל את השוק שלה."

בקהילה, אחד ועוד אחד ועוד אחד שווה אלף! מה שיצר את סקם זאת הסינרגיה שנוצרת בין אנשים.

במהלך השנים הקמתם חוות בנות במקומות שונים במצרים, אבל לא קמה יוזמה נוספת כמו סקם, אולי בכל העולם. האם סקם היא מקרה חד פעמי?

"הגיעו אלינו חוקרים מהאוניברסיטאות החשובות בעולם, ניסו לנתח מה קרה כאן מבחינה עסקית וארגונית, אבל בסופו של דבר הם הגיעו למסקנה שהם לא מבינים מה קרה פה. מבחינתם זה נוגד כל היגיון. גם בכירי השלטון המצרי אוהבים להגיע לפה, ומציעים שנשכפל את המודל של סקם, אבל אני כבר מבין שלא ניתן לשכפל אותו. יש כל כך הרבה סיבות טובות למה זה לא יכול לעבוד. פה זה עבד בזכות הרבה גורמים, שאחד מהם הוא החזון רב-העוצמה שהיה לאבא שלי בהתחלה, וגורם אחר הוא הקהילה שנוצרה סביב היוזמה. בקהילה, המשוואה היא לא 2=1+1. בקהילה, אחד ועוד אחד ועוד אחד שווה אלף! מה שיצר את סקם זאת הסינרגיה שנוצרת בין אנשים, כשהם עובדים ביחד למען
מטרה טובה. בין אנשים יכולים לקרות ניסים. אבי הצליח ליצור כאן ארגון לומד וחי, שמקבל תוצאות הרבה יותר טובות ממה שכל אחד לבדו היה יכול להגיע אליהן.

"ואחרי שאמרתי את זה, חשוב לי לומר שניתן בהחלט ליצור עוד סקם, ואפילו טובה יותר, בסביבה שונה, בהקשר שונה, בישראל, בגרמניה, במצרים; כן, כמובן! כן, אנחנו עשינו את זה כיזמים חברתיים, אבל אין סיבה שאחרים לא יעשו זה גם כן."

קהילת סקם מבוססת במידה רבה על קבוצה של גרמנים שלמעשה היגרה למצרים כדי לעבוד איתכם. גם התרבות הארגונית שלכם היא הרבה יותר גרמנית מאשר מצרית. ובכלל, אני חושב שהצלחתם, בין היתר, כי הייתם כל כך זרים לתרבות המקומית, שהתושבים והשלטונות פשוט לא הבינו מה אתם עושים, ולא הפריעו לכם.

"אני מבין מה אתה אומר, ויש בזה מן האמת. אבי תמיד האמין שבמפגש בין התרבויות יש משהו מאוד מפרה ביחס לעתיד. הוא יצר את זה בכוונה. אין ספק שלא היינו מצליחים ללא העזרה הגרמנית, הן מבחינת כוח האדם שהגיע לפה והן מבחינת התמיכה הכספית שהגיעה מגרמניה לאורך השנים. ועם זאת, בשנים האחרונות מגיעים לפה אנשים מעוד מקומות בעולם. השפה בקבוצת הלימוד היומית שלנו התחלפה מגרמנית לאנגלית. גם המצרים שצמחו איתנו מעורבים יותר היום בניהול החווה.

כשהקים איברהים אבו-לייש את חוות סֶקֶם Sekem( (, מילה שבמצרית קדומה פרושה "כוח חיים מהשמש". מטרת העל שלו הייתה לעזור לבני העם המצרי לגלות את הפוטנציאל האנושי הטמון בהם

ומה התכניות שלכם לעתיד?

"כשאבי הלך לעולמו, כינסתי את מועצת העתיד לדון בשאלה איך נוכל לפתח את החזון שלנו ל-40 השנים הבאות. התחלנו תהליך שארך כשנה, והשתתפו בו כל אלה שיש להם חלק בקהילת סקם. מהתהליך נולד מסמך החזון ״סקם 2057״ (ניתן למצאו באתר
sekem.com). המטרה שלנו הייתה להכין את עצמנו ולהיות קשובים לעתיד הטוב שרוצה להתממש."

קראתי את החזון המרשים שלכם. בשורה אחת: אתם רוצים להפוך את כל מצרים לאורגנית.

"כן. למעשה החזון שיצרנו הוא הרבה יותר למצרים מאשר לסקם. הוא מאוד מהפכני, הוא מטורף, ואנחנו צריכים חזון שהוא מטורף לא פחות ממה שסקם הייתה מטורפת לפני 40 שנה. ועדיין, הוא רק התפתחות של מה שעשינו כאן ב-40 השנה האחרונות."

לנוכח התחזיות על משבר האקלים, הפתרון הקיצוני שלכם הוא למעשה האפשרות הריאלית היחידה. כי אם לא זה, לא יישאר לנו עולם לחיות בו.

"כן, אתה צודק. אני חושב שהעולם יצטרך להשתנות. אבל אני מאמין שהשינוי מגיע. השינוי מגיע או מתוך המחירים שניאלץ לשלם או מתוך החכמה. העולם לא יאפשר למשהו אחר לקרות. העולם הוא אורגניזם חי, והוא יגן על עצמו. דורות העתיד יאלצו אותנו לעשות שינוי. אם לא נעשה את השינוי בעזרת כוונותינו שלנו, הוא ייכפה עלינו מבחוץ. לכן, בין שזה יגיע בדרך האחת או האחרת, בכל מקרה השינוי יקרה. אנחנו בשום אופן לא נסיט את העולם ממסלולו. אנחנו רק יכולים בטפשות שלנו להציב בפניו אתגרים כבדים, אבל בסוף הדברים יסתדרו. המציאות שעומדת בבסיס המשבר היא רמת התודעה של האנושות. כל עוד האנושות תמשיך להאמין בדת הקפיטליזם, כל עוד כל אחד באמת יאמין שהאינטרס שלי חשוב מהאינטרס שלך, המשבר האקולוגי יחריף. לכן, כדי לפתור אותו, לא מספיק לעבוד בנפרד על צמצום הפליטות או על הגברת קליטת הפחמן באדמה. צריך לעזור לאנשים לעשות את הצעד התודעתי הבא שלהם."

 וזאת בעצם מטרת העל של סקם.

"כן. החקלאות הביודינמית שאנחנו עושים משפרת את מאזן הפחמן באטמוספירה, ולמעשה יש לנו פתרון לבעיית האקלים. אבל הפתרון הוא לא שאנחנו נקיים חקלאות ביודינמית, אלא שהרבה מאוד אנשים יקיימו אותה, ויבינו שליצור אדמות חיות פירושו ליצור את הקרקע החיה של קהילה. הקהילה שלנו כאן היא הראי של האדמות שלנו, ולהפך. כדי שתובנה מהסוג הזה תגיע, צריך לעשות צעד בתודעה שלנו. זו הסיבה שבגללה אני אומר שסקם היא בית ספר גדול לגילוי הפוטנציאל, לפיתוח התודעה. ועדיין אני לא יכול לעשות שום דבר לגבי ההתפתחות של אף אחד מהאנשים שלי. אני רק עוזר להם, מציע להם הזדמנות, ומתפלל שהם ישתמשו בה. המציאות שאנחנו צריכים להכיר בה היא שאתה לא יכול לבנות יכולת, אתה לא יכול לשנות את התודעה של אנשים. כן? כל מה שאתה יכול לעשות הוא להציע להם הזדמנות לשאול את השאלות ולעשות את הצעדים בעצמם. בעצמך אתה לא יכול לעשות כלום. אני לא יכול לשנות אותך, ואתה לא יכול לשנות אותי."

חילמי אבו-לייש: "דורות העתיד יאלצו אותנו לעשות שינוי. אם לא נעשה את השינוי בעזרת כוונותינו שלנו, הוא ייכפה עלינו מבחוץ

השינוי שאתה מדבר עליו הוא השינוי האמיתי, אבל הוא איטי מאוד. דרך העולם הפוליטי אפשר למנף הרבה יותר מהר את הכוח שלך. ובמצב שבו העולם נמצא, האם זה לא הכרחי?

"היו שנים שחשבתי ככה, והייתי פעיל מאוד בעולם הפוליטי. ניהלתי את קרן הפיתוח הכי גדולה במצרים. אני מכיר את השרים, את האנשים שמקבלים החלטות פוליטיות או כלכליות. הם באים לכאן, הם צורכים את המוצרים שלנו, והם אוהבים אותם מאוד. הם באים ומתמלאים בהשראה, ומדברים על לעשות את אותו הדבר, ואז הם הולכים הביתה, ושום דבר לא קורה. הם עבדים של המערכת; הם שוכחים הכול תוך זמן קצר מאוד. לכן השינוי לא יגיע מהם, ולא מהפוליטיקאים בישראל או בגרמניה או בשום מקום אחר. כולם עבדים של המערכת, כולל אנגלה מרקל. כשאתה מסתכל עליהם, אתה מצפה מהם לשנות את העולם או להציל את כדור הארץ?

"שר החקלאות הקודם של מצרים היה כאן, אכל את המוצרים שלנו ואהב אותם מאוד. שאלתי אותו למה הוא לא תומך בהפיכת כל החקלאות במצרים לאורגנית? 'אה, זה יקר,' הוא ענה לי, 'והחקלאים לא יודעים...' הוא חשש למשרה שלו. ואז אני אומר לו: 'תראה, יש לי כאן מחקר שמראה שהעלות האמיתית של מוצרים מרוססים גבוהה בהרבה מהעלות של מוצרים אורגניים או ביודינמיים, כשאתה כולל את העלות של זיהום האדמה והמים, הפגיעה בבריאות האנשים וההתחממות הגלובלית. בשביל מצרים כמדינה, אורגני זה הרבה יותר זול! כרגע אנחנו רק מעבירים את העלויות לדור הבא. הנכדים שלי ושלך ישלמו את המחיר של מה שאתה לא לוקח בחשבון כרגע.' ואני חושב שאפילו אם הוא מבין את מה שאני אומר, הוא פשוט לא רואה את האפשרות לשמור על המשרה שלו, אם הוא יפעל בדרך הזאת."

 הרתיעה שלך מפוליטיקה אולי קשורה גם לחוויה שלך בכלא המצרי? אשמח אם תספר לנו עליה.

"זה סיפור ארוך, ואני לא רוצה להיכנס לכל הפרטים. אבל באופן בסיסי, בתקופת ההפיכה אלה שנמצאו בשלטון ניסו לשחק משחקים בשביל לא לאבד אותו. מובארכּ עצר הרבה מאוד מנהיגים חברתיים, כלכליים ופוליטיים, כדי לנסות "להלביש" את האחריות למצב על אנשים אחרים. הוא עצר גם אותי, כי בעבר ניהלתי את קרן הפיתוח הגדולה ביותר במצרים. זה היה כלא חמישה כוכבים. איתי ישבו שני ראשי ממשלה לשעבר של מצרים ו-22 שרים, שופטים וחברי פרלמנט. כולם שוחררו כעבור שנתיים. אני הייתי הראשון ששוחרר, כעבור 100 ימים, אז כנראה שאני לא כל כך חשוב [צוחק]."

ואיך הייתה החוויה?

"המשפחה שלי לא ישנה בלילות, אבל לי זה היה נפלא, ממש הזמן הכי טוב שהיה לי בחיים. אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה קיבלתי הזדמנות לעצור ולחשוב. הרגשתי חופשי הרבה יותר ממה שהייתי מחוץ לכלא, כיוון שזמני היה בידי. היה לי זמן לקרוא, לעשות מדיטציה, להרהר. התבוננתי על הביוגרפיה שלי מאז גיל 14. כשניהלתי את קרן הפיתוח הסתובבתי בעולם, נפגשתי עם אובמה ומרקל, וחשבתי שככה אני עושה שינוי ענק. הבנתי שהפכתי להיות עבד של המערכת. התבוננתי על עצמי מהפרספקטיבה של אנשים מבחוץ שמבקרים אותי, למשל הבנות שלי, שאמרו לי כמה הן שמחות, כי הן יכולות עכשיו לשבת איתי שעתיים-שלוש ביום ולשוחח איתי. כלומר: באופן בסיסי הבנות שלי אמרו לי שהן שמחות שאני בבית סוהר, כי אחרת הן לא היו יכולות לדבר איתי. כן? כל הדברים האלה גרמו לי לטרנספורמציה עצומה."

כשהייתי היום באוניברסיטת הליופוליס, קלטתי שאיתה עשיתם צעד עצום בקידום התודעה במצרים.

"כן, הליופוליס היא הקטליזטור שלנו להפצת רעיונות בעולם. זה היה החזון של אבי כמעט מההתחלה. אני מרגיש בר מזל שאנחנו יכולים להיות בקשר כזה עם המקומיים. לאורך השנים פגשתי אלפי סטודנטים, ואני יכול להגיד לך שכל שנה יותר מהם מגיעים עם שאלות טובות יותר. העולם משתנה, ואפשר לראות את זה אצל הצעירים."

למה אתם שמים דגש גדול כל כך על לימודי אמנות?

"משום שלפי מה שהבנו, אמנות היא הדרך הטובה ביותר להעביר את האדם מחשיבה שממוקדת בעצמו לחשיבה שלוקחת בחשבון את האחרים. תחשוב מה לומד נגן בתזמורת על שיתוף פעולה והרמוניה. וגם אמנות שעושים לבד – היא פותחת לבבות סגורים."

בשיחה איתך אני שומע הרבה את המילה חזון. נראה שזה מה שמנחה אותך, והנחה את אביך. מהו חזון בעיניך?

"חזון הוא מה שמוביל את האדם והעולם קדימה, הוא תמונה של איך שאתה רוצה שהעולם ייראה, איך אתה רוצה שהעתיד ייראה. אבל כאן צריך להיזהר מאוד, כי אם זה עתיד שאתה רק חושב שצריך לקרות, הוא לא בהכרח יתגשם, כי אולי זה לא העתיד הנכון. זה צריך באמת להיות העתיד שרוצה לבוא, שאותו אתה צריך לראות בחזונך. אבל כשתראה אותו, איש מסביבך לא יאמין שזה העתיד הנכון. זה מה שקרה לאבא שלי; כשהוא אמר 'אני רואה את סקם', כולם חשבו שהוא מטורף. העתיד הנוכחי שלנו נראה בהחלט כמשימה בלתי אפשרית לכולם. וזה משמח אותנו מאוד, כי זה אומר שאנחנו מצויים בדרך הנכונה. אז לא מדובר בכל חזון שהוא, אלא זה חזון שדורש הרבה תרגול, הרבה מאמץ כדי להביא אותו לתוך לבבותיהם ומוחותיהם של אנשים. אבל כן, אנחנו מאמינים שבחזון יש עוצמה כבירה."

בתמונה מעלה: חקלאות ביודינמית בסקם. פתרון לבעיית האקלים.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך