גיל (שמחת) המעבר

אחת השאלות שהפנתה אלי אם לילד שעומד להיכנס לכיתה א‘ הייתה השאלה הזאת: ”אילו פעולות הכנה עלי לעשות כדי להכין את בני כהלכה למעבר לסביבה החדשה הזו?“ בקולה ניתן היה לשמוע גם את השאלות הבאות: הוא יעמוד בזה? (אני אעמוד בזה?), איך אעזור לו בהתנסויות החדשות שלו? (שלי?), ועוד תהיות נוספות לקראת המעבר.

אבקש לעשות הבחנה בין שני סוגי מעברים שילדינו מתנסים בהם.

מעבר חיצוני – מעבר שנובע משינוי בסביבת החיים ובסביבה החינוכית. מבית לגן הילדים הראשון, מגן לגן, מגן לכיתה א‘, מבית הספר היסודי לחטיבה או לתיכון ומהתיכון לחיים בוגרים. שינוי זה מחייב את הילד, מעצם מאמץ ההסתגלות לסביבה החדשה, לפתח מיומנויות אנושיות חדשות וכוחות נוספים המצטרפים לכוחות הקיימים.

מעבר פנימי - התפתחות אנושית שנבנית על בסיס שינויים פנימיים שמתחוללים אצל הילד, ההולך ומתבגר. מינקות לילדות, מילדות להתבגרות וכן הלאה.

שני סוגי המעברים, החיצוני והפנימי, מזינים זה את זה וקשורים זה בזה. במילים אחרות, המעברים החיצוניים הללו, שילדינו עסוקים בהם בימים אלה, הינם ההזדמנות ההתפתחותית שלהם לאמץ מיומנויות נוספות וכוחות חדשים שיעצבו את דמותם המתפתחת. עלינו לזכור כהורים, כי הכוחות והמיומנויות שצמחו בהם במסגרת הקודמת נותרו, והמעבר למסגרת חדשה מעורר בילדינו את הצורך להרחיב ולהעצים את כוחותיהם בשל התנאים החדשים שנוצרו.

עוד עניין שעלינו ההורים להביא בחשבון במהלך הימים הללו הוא העובדה שחלק ניכר מהרגשות המתעוררים בנו במהלך תקופת המעבר אינם בהכרח קשורים לעצם חוויית המעבר של ילדינו. חובתנו ההורית היא להבטיח שאנחנו מפרידים בין החששות והדאגות שלנו, סגנון ההסתגלות שלנו, ובין אלה של ילדינו, הדמויות האנושיות הצעירות, שכבר אוחזות בסגנון הסתגלות ובדפוסי התמודדות משל עצמם. לא אחת אני פוגש הורים, שמסגירים את רגשותיהם באופן בלתי מודע, ומתארים את חוויית המעבר כ“מאוד קשה לנו“, או לחלופין כ“מאוד נינוח אצלנו“. אנחנו וילדינו איננו אותה ישות אנושית, ועלינו לזכור זאת.

לאור הבנות אלה, מהו בעצם תפקידנו ההורי במהלך הימים הללו? כיצד נוכל לאפשר לילדינו לחוות את גיל (שמחת) המעבר? כיצד נקדם את מיצוי הפוטנציאל ההתפתחותי הזה מתקופת מעבר זו?

נצליח לעזור לילדינו אם נוכל להיות שם ברוחנו, להתעניין, לגלות סקרנות, להקשיב לרחשי הלב שלו מההתנסויות החדשות להן הוא מזדמן; לא לחקור ולא להתערב באופן ישיר ומיידי. נטיית הגוננות ההורית שלנו היא לפעול בחטף כדי ”לארגן“ מחדש את מציאות חייו של הילד על מנת להקל עליו (למשל, להציע להעבירו מקום בכיתה, לנסות להשפיע על שיבוצו בכיתה כזו או אחרת). התערבויות מסוג זה מעבירות לו שלא במתכוון את המסר, ”בלעדי, לא תוכל להתמודד שם לבד“; והרי אין לנו כל כוונה להעביר מסר כזה. פעמים רבות, כשהורים הביעו את מצוקתם נוכח טענות של המתבגר על ששובץ לכיתה אליה לא ביקש להגיע, או שחברו הטוב ביותר שובץ בכיתה אחרת, המלצתי להם להציע לבנם תקופת התנסות קצרה, שבסיומה יכריע אם מצבו אכן מחייב מעבר, או שמא הכול כבר בסדר. הורים רבים סיפרו לי כי ”תקופת הניסיון“ שהציעו לילד נשכחה על ידו, והוא לא העלה שנית את בקשות החילוץ והסיוע.

עלינו להתפעל ממאמציו ומהישגיו של הילד בתהליכי המעבר שהוא עושה, להביע באופן נרגש ואותנטי את העובדה שאנו רואים איך הוא גדל, ומפתח כוחות חדשים בתקופה זו של חייו. ודאי שעלינו לגלות גם אמפתיה לקשיים המתעוררים שם. הנטייה של חלקנו להזכיר ש“כולם עוברים את זה“, ו“גם לי הימים הראשונים היו קשים מנשוא“, אינם ביטויים של אמפתיה. במידה רבה הם מבטאים הפחתת ערך לחוויה הסובייקטיבית של הילד. הקשבה שמהולה בהבנה, ולא בהזדהות טוטלית עם התכנים הביקורתיים שמעלה הילד על המסגרת החדשה, מהווים בסיס שבאמצעותו יוכל הילד לראות את התמונה הרחבה יותר. ביקורתו של הילד היא בעצם אחת הדרכים שלו לחפש את דרכו ולהסתגל למציאות החדשה. כמו כן, עלינו להביע את האמון שאנו כהורים רוחשים למסגרת החדשה ולאנשי הצוות שלה, כדי לבסס עמדות חיוביות של הילד לסביבה החדשה שעבר אליה. גם כאן, בדיון זה, תקופת המעבר מחייבת הצבת גבולות. הכאוס המאפיין את תמונת החיים החדשה של הילד, את התביעות החדשות מצד המערכת החדשה, יטופלו כהלכה, אם גם אנחנו כהורים נסייע בהתארגנות (הממשית והפנימית), ונגדיר באופן ברור את מסגרת המעבר מצד הבית.

ולסיום, מילות השיר שממצות בפשטות את המסע ההורי בזמן המעבר:

כל עוד / יוני רכטר ועלי מוהר
מילים: עלי מוהר
לחן: יוני רכטר

ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי,
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים,
גבר הולך אחריו,
משגיח, רואה – לא – נראה,
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה
איך עוד שנה פה נפתחת
כמו כל שנה, בסתיו,
איך בן הולך לו לבד
ואב בעקבותיו.
גבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה.
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ,
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכול מתחיל פה שוב מהתחלה –
שוב הם שרים על הגשם,
שוב הם שרים על סתיו,
ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב
(א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)
גבר באמצע הבוקר,
גבר בלב חייו,
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב,
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו.
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו.
אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה.
כל עוד עולה הבוקר,
כל עוד נכתב הלוח,
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו,
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה,
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה,
כל עוד הים מתעורר,
כל עוד הרוח עולה,
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה.