חינוך גן | גלגל החיים כולל מוות

שנה האחרונה מכריחה אותנו להסתכל למלאך המוות בלבן של העיניים ולהתחיל לתווך את קיומו לעצמנו ולילדים קטנים מאוד. זה מזעזע, קשה ועצוב, אבל אין לנו ברירה. הנטייה הטבעית בתרבות שלנו היא להאמין שבמאמץ הנכון אפשר לדחות את המוות לזמן רב מאוד, וגם שבעזרת ניהול נכון נוכל להיות בשליטה על רוב האירועים שבחיינו. שתי האקסיומות האלו התנפצו במלחמה האחרונה. 

מוות יומיומי

המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, אך לעתים קרובות קשה לנו לקבל את העובדה הזאת ועוד יותר קשה לדבר עליו, במיוחד עם ילדים צעירים. 

בגילאי שלוש עד חמש, ילדים תופסים את המוות באופן מעורפל. הם עשויים לחשוב שהמוות הוא זמני או הפיך. הם מצפים שהחתול שמת יחזור מחר הביתה וכו'.בגילאי שש עד תשע הילדים מתחילים להבין את אי־ההפיכות של המוות, ואפילו חשים את העצב הגדול של האובדן, אך עדיין מתקשים לתפוס את העובדה שכל מי שחי עתיד למות. בגיל תשע מבצבצת ההבנה של סופיות החיים, יחד עם אימה גדולה מכך.

איך ניתן לחנך ילדים לקבלה של עובדת המוות באופן כללי? חינוך ולדורף תומך בגישה רכה, מקיפה, שלא פונה ישירות אל האינטלקט של הילד. בעזרת התנסות בגידול צמחים ובעלי חיים, והקשבה לסיפורים שכוללים התבוננות על מחזוריות החיים בטבע, חווים הילדים את ההתחלה והסופיות כתהליך אורגני.

שמעתי מאחת האמהות בגנים: "כשנאלצתי להסביר לבתי בת ה־4 על מות סבתה, השתמשתי בדימוי הפרפר: סבתא היא כמו פרפר שיצא מהגולם. הגוף שלה נשאר כאן, אבל הרוח שלה, כמו פרפר יפהפה, עפה למקום חדש ונפלא." בגן ולדורף שאת צוותו הדרכתי, נפטר הארנב האהוב של הגן. הגננת יצרה טקס קבורה קטן, בו כל ילד צייר זיכרון מהארנב. הילדים שתלו פרחים על הקבר, והגננת סיפרה סיפור על חיי הארנב שהיו טובים ומאושרים.

כיצד נשוחח עם ילדים על מוות?

נשתמש בשפה פשוטה וישירה.

ניתן מקום לרגשות הילד, גם אם הם מבלבלים או סותרים.

ניצור טקסים או פעילויות לזכר הנפטר, כמו ציור או שתילת פרח.

ילדים עשויים לשאול שאלות מאתגרות כמו "האם גם אני אמות?" או "למה אנשים מתים?" חשוב לענות בכנות, תוך שמירה על אופטימיות. למשל: "כן, כולנו נמות יום אחד, אבל זה בדרך כלל קורה אחרי חיים ארוכים ומלאים", או "המוות הוא חלק ממעגל החיים, כמו שהחורף מגיע אחרי הסתיו".

נתאים את הגישה לגיל הילדה ולרמת ההבנה שלה, ונהיה פתוחים לשאלות ולדיון מתמשך. באמצעות גישה אופטימית וריאליסטית, שימוש בדימויים מהטבע, יצירת טקסים משמעותיים ומתן מקום לרגשות, נוכל לעזור לילדינו לפתח הבנה עמוקה ובריאה של החיים והמוות.

מוות בימי מלחמה

כאשר ילד צעיר מתמודד עם מוות בלתי צפוי של הורה, הוא עלול לחוות מגוון רחב של רגשות מורכבים ומבלבלים. חשוב להכיר בהם ולתת להם מקום.

צער עמוק. הילד עלול לחוות כאב רגשי עז, שיהיה לו קשה להבין או לבטא במילים. לעתים הצער יתבטא בהתנהגויות כמו בכי פתאומי, התכנסות או שינויים בדפוסי שינה ואכילה.

כאב פיזי. לעתים קרובות, ילדים צעירים מבטאים כאב רגשי דרך תחושות גופניות. הם עלולים להתלונן על כאב בטן, כאב ראש או עייפות כרונית.

תחושות אשמה. ילדים צעירים נוטים לחשיבה אגוצנטרית ולכן הם עלולים לפתח תחושת אשמה, במחשבה שאולי הם גרמו למוות בדרך כלשהי. למשל, ילד עלול לחשוב: "אם הייתי ילד טוב יותר, אבא לא היה מת".

חרדה וחשש מפרידה. אובדן הורה עלול לגרום לילדה לפתח חרדת נטישה ופחד מאובדן ההורה הנותר או אנשים קרובים אחרים.

כעס. ילדים עלולים לחוש כעס על ההורה שמת ו"עזב אותם", או על העולם בכלל ואפילו על ההורה שנשאר.

בלבול. המושג של מוות עדיין אינו מובן לחלוטין, מה שעלול לגרום לבלבול רב. לדוגמה: "אני מבין שאמא מתה, אבל מתי היא תחזור?"

כיצד נעזור?

מרחב בטוח: אפשרו לילדה לבטא את כל רגשותיה ללא שיפוטיות.

סיפורים: לסיפורים יש כוח להבהיר תהליכים ואירועים בצורה שאינה "פונה לראש" אלא ללב. ספרו סיפורים המותאמים לגיל הילד על התמודדות עם אובדן.1  

פעילויות יצירתיות: עודדו את הילדים לצייר, לפסל או ליצור "ספר זיכרונות" על ההורה שנפטר.

שמירה על רוטינה: המשכיות ושגרה יכולות לספק תחושת ביטחון בתקופה של שינוי דרמטי.

חיבור לטבע: טיולים בטבע והתבוננות במחזורי הטבע יכולים לעזור להמחיש את רעיון המחזוריות והמשכיות החיים.

ליווי מקצועי: במקרים של אובדן הורה, מומלץ לשקול מטפלת המתמחה בילדים ובגישה האנתרופוסופית.

חבריו של ילד גן שאיבד הורה במהלך השנה הזאת, עלולים לחרוד שגם הוריהם שלהם ימותו. חששות כאלה עלולים להביא לשאלות כמו: "ומה אם אבא ימות"? או להתנהגות תלותית כאשר ההורים יוצאים מהבית – מבלי לבטא את הפחד העומד בבסיס השינוי ההתנהגותי. כמו כן, ייתכן שהם יתרחקו מהחבר הטוב שהתייתם, מתוך תחושה עמומה שהיתמות היא מעין "מחלה מידבקת". 

תיתכן גם התנהגות פוגעת. למשל, כשהגננת תשאל אם יש אבות שיכולים לבוא לתקן את גדר הגן, יהיה ילד שיצביע על היתום ויגיד: "אין לו אבא, אז אבא שלו לא יכול לבוא". זה המקום שלנו כקהילה לעדן את התגובות של ילדינו, לתכנן פעילויות שאינן ממוקדות במשפחה הגרעינית, ולספק תמיכה של משחק וחברוּת לילדים שהתייתמו. לדוגמה, באחד הגנים שליוויתי, ביום ההולדת של האב שנהרג במלחמה, הביאה בתו הקטנה לגן עוגיות שהוא אהב לאכול, וסיפרה לילדי הגן על אביה. 

כל ילד וילדה מתמודדים עם אובדן באופן שונה, וחשוב להיות קשובים לצרכיהם הייחודיים, תוך מתן כלים רוחניים ויצירתיים להתמודדות עם הכאב.

 

1 למשל, בתגובה לאירועי השנה האחרונה כתבתי ספר בשם סלסלת האוצרות של טורי, שמתאר באופן שמתאים לרוח ולדורף את ההתמודדות של משפחת אלבטרוסים עם מות האב במלחמה.