גם בעיר הגדולה הגשם מקיש בחלון

גם בעיר הגדולה הגשם מקיש בחלון

ילדינו מתעוררים לנהמת העיר, לצפצופי מכוניות, לדיבור בלתי פוסק שבוקע מהרדיו. בואו ננסה בבית, בגן ובמרחבי הטבע להזין את אוזניהם, ודרכן את נפשם, בקולות טבעיים שכה חסרים לכולנו

נחתּי בעיר זרה וניסיתי לישון במלון קרוב לשדה התעופה. לאורך כל הלילה חלפו מכוניות בכביש הסמוך, כאשר מדי פעם אחת מהן משחררת צפירת קוצר‒רוח, ומשאיות עם ברקסים שורקים משתלבות בתנועה. בזמן שניסיתי להתחפר בשמיכה ולהירדם, התבהר לאט לאט החלון והבוקר הגיע. בביתי, כאשר מאיר השחר, נשמע ציוץ של ציפורים, אבל לא כאן. להפך, עד מהרה הצטרפו למהומה גם סירנות של משטרה, אמבולנס מדי פעם ואפילו כבאית.

כשקמתי עם צוואר תפוס ונפש עייפה, שמעתי את חריקות המעלית. בחדר האוכל נפחה לקראתי נפיחות עזות מכונת הקפה, וצלילי מוזיקה אלקטרונית מרגיעה-כביכול טיפסו על עצביי המרוטים ממילא. ופתאום, מבעד לערפילי העייפות ראיתי תינוק בעגלה, ולא יכולתי שלא לתהות האם אלו הצלילים היחידים ששמע עד עתה בחייו הקצרים. אולי הוא גר בבית דירות בעיר? בבוקר הוא קם לצלילי הרדיו, הוריו מכניסים אותו למעלית ולאחר מכן מסיעים אותו במכונית או באוטובוס ‒ שם מלא המרחב השמיעתי בקולות מנועים נוהמים, חריקות בלמים וצפירת מכוניות.

כאשר הוא מגיע לגן הילדים, כדי להצהיל את האווירה משמיעה הגננת מוזיקה, בעזרתו האדיבה של יו-טיוב או  מתוך דיסקים צרובים. כן, אני יודעת שבגני ולדורף המצב שונה, אך יש לנו אחריות חברתית להכיר גם את המציאות ב"גני עירייה רגילים". ובכל מקרה, מתי והאם בכלל שומעים ילדינו שגדלים בעיר פכפוך מים בנחל, ציוץ ציפורים, רחש הרוח שנושבת בצמרות העצים?

את צריכה לראות איך הם שמחים!

שכנתי, שהיא כבר סבתא, חזרה מקניות עם שקית גדולה עמוסה במתנות לנכדיה הקטנים. היא השמיעה לי בשמחה את הצפצפה בבטנו של חד הקרן הססגוני שרכשה. הצפצפה פלטה קול גבוה וחד. גם בתוך הכדור המהבהב שקנתה לנכד הצעיר יותר טמונה צפצפה צווחנית. חושיהם של ילדים קטנים הם מאוד ערים ופתוחים לעולם. אין צורך בתאורה חזקה או בצליל חזק על מנת לחדור למרחב שלהם. מדוע, אם כן, כל תעשיית הצעצועים וכן תעשיית הבידור, המיועדות לילדים צעירים, מייצרות עבורם גירויים כל כך חזקים? האם ייתכן שהתעשייה הזו מיועדת דווקא למבוגרים שרוכשים את הצעצועים ואת הכרטיסים לאירועים הרעשניים והצבעוניים?

שוחחתי על כך עם הסבתא העליזה. היא כבר רגילה לדעות המשונות שלי ולא נעלבה מהשאלות בנוגע לעוצמת הצלילים של חד הקרן והכדור וגם של ה"אוטו מכבי-אש" עם הסירנה. "את צריכה לראות איך הם שמחים!" היא אמרה, "הם מייד ילחצו שוב ושוב על הבטן של החד-קרן. הם לא היו עושים את זה אם זה היה גורם להם סבל. הקטן ממש מפחד משואב האבק. אפשר לשאוב רק כשהוא לא בבית. הגדול מפחד ממפוח העלים של הגנן. אז כשיש גנן בשכונה אני מראה לו משהו בטלוויזיה כדי שלא ישמע. אבל הם ממש נהנים מהצעצועים שאני מביאה להם!"

ילדות ליד פסנתר פייר אוגוסט רנואר 1892

ילדות ליד פסנתר פייר אוגוסט רנואר 1892

וכאן, בתשובתי לסבתא, אני מגיעה לשני נושאים. קודם כול, לא כל מה שילדתנו מבקשת מתוך שלל האפשרויות שהסביבה מציעה לה, הוא אכן לטובתה. לדוגמא: סוכרייה מחליפה צבעים הייתה מאז ומתמיד מושא התשוקה של ילדיי. הם חשבו שהסוכרייה מתוקה וטעימה ושבוודאי משעשע להסתובב עם לשון ושפתיים בצבע כחול או אדום או ירוק. ואני, משונה שכמוני, לא קניתי להם אותה. כך גם הנאה מצליל שאינו מותאם ואינו תורם לשמיעה של הילד איננה אינדיקציה לכך שהוא אכן צריך להיות חשוף אליו. שלא לדבר על העוצמות שעלולות ממש לפגוע באיבר השמיעה.

צלילים חודרים את הנפש

הנושא השני הוא התפקיד העמוק של חוש השמיעה שלנו. אני משאירה לרופאים האנתרופוסופים את הכבוד להסביר בתבונה את ההיבט הגופני של השמיעה. אתמקד במסר החינוכי של האנתרופוסופיה: "פעילות החושים המתרחשת באוזן מלווה במידה רבה מאוד בפעילות רגש", אומר שטיינר.[1]הצליל שמגיע אל האוזן הוא גורם מוחשי אשר פועל בחלל העולם, ולנו יש מעט מאוד הגנה מפני הפלישה הזו אל תוך תוכנו. אנחנו מסוגלים לעצום את עינינו ולסתום את האף לרגעים, אך צריך אטמי אוזניים ממש מצוינים כדי לחסום קולות מכניים כגון קדיחה או מוזיקה עוצמתית. ילדים קטנים כמובן שאינם יכולים להתגונן מפני הרעש של מערכת הכריזה בקניון או במופע בידור.

"הצליל," אומר אלברט סוסמן בספרו הנפלא שנים עשר החושים, "אם הוא מותאם ונעים, יכול לעורר רגש רב עד כדי דמעות. מעטים האנשים אשר מזילים דמעה מול תמונה או רוקדים מרוב הנאה כשהיא יפה."[2]

לכן, צליל שמגיע ממקור חי מוצא לו הד בנפש האדם. כך רחש גלי הים, עלי השלכת הנרמסים ברגליים, פרי אשר צונח על הרצפה, וכמובן, נגינה ושירה חיה. הצלילים חודרים את נפש הילדה ומאפשרים לה לפתח את הרגש. "חשוב במיוחד," אומר שטיינר, "להיות ערים ולהיזהר שלא להמית מאומה באדם המתהווה אלא לחנך אותו כך שיישאר חי, שלא יתייבש ויתאבן".[3]

לא ניתן להשתיק את התרבות המערבית ולחזור לתקופה שבה חליל מזרחי הנעים זמירות בפתח האוהל, אולם ניתן לפתח מודעות לצורך העצום של הילדים לשמוע "קולות אמיתיים". קולות טבעיים מזכירים לכולנו, ובמיוחד לילדים, שאנו חלק מהוויית העולם. לכן נשיר לילדים בקולנו, נשתדל לכבות את הטלפון הנייד כשאנו מטיילים בטבע, נסב את תשומת ליבם של ילדינו לדפיקות הגשם, אשר גם בעיר הגדולה מקיש על החלון, נעצור ליד עץ בשדרה שציפורים מצייצות על ענפיו. נניח להם להקשיב איך אנחנו מתופפים על כרסו של האבטיח שקנינו (אם אינו חתוך ועטוף בצלופן). נאפשר לקולות העולם לחדור אל נפשם הרכה והרגישה, ונשתדל להפחית את העוצמה והכמות של קולות ממקור מכני.

[1] רודולף שטיינר, ידע האדם, עמ' 64.

[2] Soesman, A. Our Twelve Senses, Rudolph Steiner Pr. 1990, p. 114

[3] רודולף שטיינר, ידע האדם, עמ' 109.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך