אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
המאמר פורסם לראשונה בגיליון 65, ב27 בינואר 2020.
במשך שנים רבות קראתי סיפורי אגדה ופנטזיה, בילדותי ולילדיי, אך רק בשנים האחרונות הבנתי שהסיפורים האלה כתובים בשפה עתיקה של תמונות רוחניות. שפה שאני מבינה באופן טבעי. כשאני קוראת בהם נפתח בפניי עולם חדש של ידע וחוויות. בסיפורים אלה אין חשיבות לזמן ולמקום והם מתרחשים "אי פעם", "לפני הרבה שנים” ו"הרחק הרחק”.
"היית רוצה לראות מאין בא הזמן?"
"כן," לחשה מומו.
"אני אוביל אותך לשם," אמר המאסטרו. "אבל באותו מקום צריך להחריש. אסור לשאול ואסור לומר דבר. את מבטיחה לי זאת?" מומו הנהנה בראשה בלי אומר.[1]
פרחי השעות
בסיפור מומו, מספר מיכאל אֶנְדֶה[2] על גנבי הזמן האפורים שגונבים את זמן החיים מבני האדם. מומו, ילדה מיוחדת במינה שלא נרדמת לתוך השגרה האפורה, יוצאת להציל את חבריה בעזרת כוח דמיונה. הצבה קסיופאה[3] מובילה את מומו בין האויבים המסוכנים, שודדי הזמן, אל מאסטרו הורה (או בשמו המלא: מאסטרו סקונדוס מינוטיוס הורה – אדון השניות, הדקות והשעות), מבלי שתפגוש אף אחד מהאפורים שמחפשים אחריה.
מעט-מעט הבחינה מומו כי עומדת היא מתחת לכיפה עצומה, עגולה לגמרי, שגודלה ככל כיפת השמיים. וכיפה זו הייתה של זהב טהור.
למעלה באמצע היה פתח עגול, ודרכו ירד עמוד-אור במאונך על בריכה, עגולה אף היא, וחלקת מימיה השחורים של הבריכה מונחת הייתה ללא זיע כראי אפל. סמוך מעל המים נצנץ משהו בעמוד האור; משהו שהיה ככוכב זוהר. הוא נע באיטיות רבת הוד, ומומו זיהתה מטוטלת ענקית, שנעה הלוך ושוב מעל לראי השחור. אבל מטוטלת זו לא הייתה תלויה בשום מקום. היא ריחפה ונראתה כחסרת כובד.
כאשר התקרבה המטוטלת אט-אט אל שפת הבריכה, עלה שם מן המים האפלים ניצן גדול של פרח. ככול שהתקרבה המטוטלת, כן הלך הניצן ונפתח, עד שנמצא מונח על חלקת המים במלוא פריחתו.
היה זה פרח כל כך נהדר ביופיו, שכמוהו לא ראתה מומו מעולם. דומה היה שכולו עשוי צבעים מאירים. מומו לא שיערה מעולם שיש בכלל צבעים כאלה. מטוטלת הכוכבים עצרה רגע מעל לפרח, ומומו נשתקעה כולה במראה ושכחה את כל אשר מסביב. [...] אולם אז נעה המטוטלת אט-אט בחזרה. ובעודה הולכת ומתרחקת, נתחוור למומו, להוותה, כי הפרח הנהדר מתחיל לנבול. עלה אחר עלה מעלי הכותרת ניתק ושקע במצולה האפלה. בהרגשתה של מומו היה הדבר מכאיב, כאילו הולך ממנה לתמיד משהו שאין להשיבו.[4]
אביו של אנדה היה אנתרופוסוף ומיכאל הספיק ללמוד שנתיים בבית הספר ולדורף בשטוטגרט, עד שנסגר על-ידי הנאצים. גם הציורים הסוריאליסטים (בהשפעה אנתרופוסופית) של אביו היו אסורים והוא צייר בסתר. גילוי פרחי השעות נותן לנו הצצה לידע עתיק וחדש כאחד, על מהותו של הזמן, מהות אותה תפס אנדה בהשראת כתביו של שטיינר.
הצמח, לפי שטיינר, עובר שבעה שלבים בזמן.[5] השלב הראשון הוא הזרע – נשימה. ("בזרע הנח חיה הנשימה הגדולה של ההיקף הקוסמי הרחוק," כותב גאורג גלצר.[6]); השלב השני הוא הנבט – התחממות; השלישי: שורש ופסיג – תזונה: השורש ניזון מהאדמה והפסיג ניזון מהשמש; השלב הרביעי הוא עלה וגבעול – ברירה מאזנת; החמישי, ניצן ופריחה – שימור ועיצוב; השישי, פרח – צמיחה והתמרה (התהליך שבממלכת החי הוא בקיעת הפרפר מהגולם, מתבטא בממלכת הצומח בפתיחת הפרח; אין עוד תופעה שפלא ההתמרה מן היסוד מתגלה בה באבטיפוסיות כה פשוטה […] הפרח מדבר אלינו על אודות הרמוניית העולם. אנו עשויים לחוש, כי אנו מביטים בהשתקפות פני ישות כוכבית-שמשית."[7]); השלב השביעי הוא פרי – פרייה ורבייה, והתחדשות.
שלושה מלכים בממלכה אחת
מאסטרו הורה מציג למומו חידה:
"שלושה אחים ואחד הוא ביתם,
באמת במראֵה שונים הם שלושתם;
אך אם להבדיל ביניהם תאבה,
כל אחד לשני אחיו ישווה.
הראשון איננו, רק עומד הוא לבוא,
השני איננו, כבר יצא בנתיבו.
ורק השלישי, בשלושתם הקטן,
רק הוא שישנו; הוא ללא ספק כאן,
שכן בלעדיו –
לא היו בנמצא שני אחיו.
ובכל-זאת קיים הוא, האח השלישי,
רק משום שהראשון נהפך לשני;
ואם תנסה להביט בפניו,
תראה שוב אך אחד משני אחיו.
נא-אמור לי: אולי השלושה הם אחד?
או שמא הם שניים? או בכלל אף אחד?
ואם אתה, ילדי הטוב,
בשמותיהם תדע לנקוב,
שלושה מלכים תכיר עכשיו.
במדינה אדירה הם מושלים במשותף –
ואותה הם עצמם מהווים!
ובה זה לזה הם שווים".[8]
והרי פתרונה: האחים המלכים הם כמובן עבר, הווה ועתיד בממלכת הזמן, ותמונת המטוטלת שנחשפת בפני מומו מגלה את מחזוריותו: כשהמטוטלת נעה מעל לבריכה השחורה, המשמשת כמראה, זהו זמן עבר. "בדיוק כפי שתמונות משתקפות במראה באופן מרחבי," אומר שטיינר, "כך החיים בין מוות ללידה חדשה משתקפים בחייך הנוכחיים."[9]
הפרח בשיא תפארתו הוא זמן הווה ואילו הפרח הנובל הוא העתיד. שכן ללא העתיד – כמישה ומוות, לא תוכל להגיע לידה חדשה. תנועתה הגדולה של המטוטלת מאפשרת לנו לפרוח במלוא תפארתנו הארצית באמצע החיים ואז מתחילה הנבילה שמכינה זרעי רוח להתגשמויות הבאות שלנו. כאשר הפרח נובל אנו נפרדים מכל מה ששייך לעבר וחווים את עצב הפרידה, אך יחד איתו, גם את לידת התודעה.
בממלכת הנפש שלנו שלושה מלכים: חשיבה, רגש ורצון. כוחות אלה הם בעלי תכונות של זמן. החשיבה מייצגת את העבר, הרצון את העתיד. הרגש מתרחש בהווה – הוא הפרח הפורח בשיא תפארתו לרגע קצר ונדיר במיוחד. קל מאוד להחמיץ אותו בחיינו, ועל כך מתבססת מלאכת גניבת הזמן של האדונים האפורים – הם לוכדים אותנו כשאנו מחמיצים את ההווה. שכן כל התעלמות שלנו מרגש שעולה בנפש הוא רגע מוחמץ.
תכונת הזמן יוצרת בדמיוננו דימוי של קו ישר מתמשך, כאילו החשיבה, הרגש והרצון מגיעים בזה אחר זה, אך לא כך הוא. כמו בכתב החידה של מאסטרו הורה, ניתן בכל רגע נתון להבחין רק באחד מהם והם מתחלפים ביניהם ללא הפסקה: הווה הופך לעבר ועתיד להווה. ובכוחות הנפש: רגש לחשיבה ורצון לרגש.
שעון החול
בספר הארי פוטר והאסיר מאזקבאן, מגלמים הסוהרסנים את הרוע בהתגלמותו. הסוהרסנים הם הסוהרים בכלא אזקבאן, שממנו אי אפשר לברוח.
בעוד האדונים האפורים בספר מומו מסוכנים ורעים, אך גם רגילים למראה (אנשים אפורים עם כובעים עגולים, תיקים אפורים וסיגרים מגולגלים), הסוהרסנים הם דמויות איומות, מטילות אימת מוות.
"מה יש מתחת לברדס של סוהרסן?"
הפרופסור לופין הניח את הבקבוק שלו וחשב.
"המממ... האמת היא שהאנשים היחידים שיודעים בוודאות אינם במצב שמאפשר להם לספר לנו על זה. [...] נשיקת סוהרסן – זה מה שסוהרסנים עושים לאלה שהם רוצים להשמיד כליל. אני מניח לפיכך שצריך להיות להם איזשהו פה, כי הם מהדקים את הלסתות שלהם אל הפה של הקורבן ומוצצים מתוכו את הנשמה."
"מה, הם הורגים?"
"הו לא," אמר לופין. "הרבה יותר גרוע. אתה יכול להמשיך להתקיים ללא הנשמה שלך, אתה יודע, כל עוד המוח והלב שלך מתפקדים. אבל אתה מאבד את ה'אני' שלך, את הזיכרונות שלך... כל דבר. אין סיכוי להחלמה. אתה פשוט – קיים. כמו קליפה ריקה. והנשמה שלך אובדת לעד."[10]
יש הרבה מן המשותף בין האדונים האפורים לסוהרסנים: תחושת הקור כשהם מתקרבים, השבתת השמחה וגניבה של כוחות החיים השייכים לממלכת הזמן. הארי פוטר עובר מסע חניכה מפרך אצל פרופסור לופין (המורה להתגוננות מפני כוחות האופל), כדי שיוכל בעזרת השמחה שבלבו ליצור קסם "פטרונום" – חית מגן כסופה – מפני הסוהרסנים.
בשיא הדרמטי של הסיפור מגיעים הסוהרסנים לבית הספר הוגוורטס ומאיימים לשאוב את נשמתו של הארי. בשנייה האחרונה, לפני שהארי מאבד את הכרתו, הוא רואה כיצד אביו (שנרצח בהיות הארי בן שנה) עומד בגדה השנייה של האגם ומוציא ממטהו חיה כסופה – פטרונום, שמצילה את הארי ומסלקת את כל הסוהרסנים באחת.
למרבה הצער, למרות שזה עולם של קסמים, חזרה מן המתים לא אפשרית בו, ותעלומת הופעתו המסתורית של האב המת מתבהרת במפגש עם שעון החול של הרמיוני.
הרמיוני גיששה בצווארון שלה, ולבסוף שלפה מתוכו שרשרת זהב ארוכה ודקיקה. "הארי, בוא לכאן," היא אמרה בדחיפות. "מהר!"
הארי ניגש אליה, מבולבל לגמרי. היא הושיטה כלפיו את השרשרת. שעון-חול זעיר, מבריק, השתלשל ממנה. [...] הרמיוני הפכה את שעון החול שלוש פעמים.[11]
הארי והרמיוני חוזרים שלוש שעות לאחור, וצופים מהצד בכל אותם אירועים קשים שעברו על הארי:
הארי הביט לכיוון האגם, וליבו הולם כמו תוף בחזהו. מי ששלח את הפטרונום ודאי יופיע בכל רגע. [...] "קדימה!" הוא מלמל, מביט סביבו. "איפה אתה? אבא, נו – " אך איש לא בא. הארי הרים את ראשו והביט במעגל הסוהרסנים שעל גדת האגם הרחוקה. אחד מהם הסיר את הברדס שלו. הגיע הזמן שהמושיע יופיע אך הפעם איש לא בא לעזור – ואז זה היכה בו – הוא הבין. לא את אביו הוא ראה – הוא ראה את עצמו – הארי יצא בזינוק מאחורי השיח ושלף את שרביטו. "אקספקטו פטרונום!" הוא צעק.[12]
לא אביו המת של הארי הציל אותו אלא הוא עצמו – הארי מהעתיד.
פעמים רבות בחיינו שליחים מהעתיד מגיעים אלינו, מבלי שנהיה מודעים לכך. אלה הם למעשה שליחים של התודעה הגבוהה שלנו. את חלקם אנו מכירים היטב וחלקם זרים לנו לחלוטין. למשל, זה יכול להיות מישהו שמאלץ אותנו להתמודד עם משימה, שבאותו הרגע נראית לנו מורכבת או קשה מדי, ולאחר ביצועה מתגלה לנו שהיא הוסיפה לארגז הכלים שלנו עוד ידע וביטחון שישמשו אותנו בעתיד.
כשעליתי לכיתה ג’, בבית ספר חדש, ביקשה ממני המורה (שהייתה עבורי מורה רוחנית) לחלק את המבחנים חזרה לתלמידים. זה היה כחודש לאחר תחילת השנה, ואמרתי, כולי רועדת באימה, שעדיין אינני מכירה אותם בשמותיהם. היא ענתה בחיוך שהיא סומכת עליי ושאני כבר מכירה אותם. התחלתי לחלק, ואלה שהכרתי עזרו לי למצוא את אלה שלא. לאחר החלוקה, כבר הכרתי את כולם. לולא אותו אירוע, קרוב לוודאי שעוד חודשים רבים הייתי נותרת שם ילדה זרה.
אחד האימונים שנותן לנו רודולף שטיינר לגילוי שליחי הזמן ולהבנת האירועים, הוא מעבר על אירועי היום בהילוך לאחור. באימונים אלה מתגלה לנו שתוצאת המעשה היא בעצם הסיבה לו, משום שבעולם הרוח הסיבה והתוצאה הפוכות לאלה שבעולם הפיזי. התרגול הזה יכול לעזור לנו לפקוח את העיניים הרוחניות שלנו ולהבין טוב יותר את האירוע ואת שליחי הזמן.
הנה, לדוגמה, לפני שנה, בליל סערה חורפי רצתי מפני הגשם הדוקר ונפלתי על פניי. לבית החולים הגיע בני כדי ללוות אותי ושוחחנו שעות. פגישה זו הייתה למעשה הראשונה לאחר שנים של נתק.
בהילוך לאחור: בני מלווה אותי בבית החולים ומשוחח איתי כאילו אנו ידידים ותיקים. אני פצועה וחבולה בפניי, לא מעזה אפילו להביט במראה, חשופה ועלובה. סערה, רוחות, גשמים וברקים טלטלו אותי ונפלתי משתרעת על המדרכה.
הרצון הגלוי היה לפגוש את בני וכדי לממש אותו, הרצון הנסתר היה לנשל אותי מגאוותי. הרצון הנסתר היה, למעשה, הסיבה לנפילה שלי, ולא דרמת הסערה והגשם.
***
"מה שראית ושמעת, מומו," ענה מאסטרו, "לא היה זמנם של כל האנשים. היה זה רק זמנך שלך. בכל אדם ישנו אותו מקום שהיית בו זה עתה. אבל לבוא לשם יכול רק זה שמניח לי לשאתו. ובעיניים רגילות אי אפשר לראותו."[13]
מקום זה שעליו מדבר מאסטרו הורה הוא מקום של תודעה – ראייה רוחית, ותהליך תנועת המטוטלת שמומו זוכה לחזות בו מתרחש בעדינות בחיינו כמו פעימות הלב. מיכאל אנדה מתאר אותו באופן אומנותי ומיסטי, אך גם אם נתבונן בחיינו בעיניים קשובות נוכל לגלותו.
בתמונה: קו ראיה 7, 2014 שמן על בד 120x160 ס״מ (חלק מהיצירה). מאיה כהן לוי. צילום: אבי חי
[1] מיכאל אנדה, מומו, הוצאת כנרת זמורה דביר 2001, עמ' 131.
[2] Michael Ende 1929 -1995
[3] קסיופאה במיתולוגיה היוונית היא בתו של קרונוס – אל הזמן
[4] מומו, עמ' 132
[5] על פי גאורג גלצר, הזרם הקריסטלי ידע אדם-עולם דינמי, הוצאת ניצת השחר 2012.
[6] שם, עמ' 107
[7] שם
[8] מומו, עמ' 126
[9] Study of man – General education course, Rudolf Steiner, Rudolf Steiner Press 2004, pp 28, תרגום: מיכל הולר
[10] הארי פוטר והאסיר מאזקבאן, ג'. ק. רולינג, הוצאת ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג 2001, עמ' 254
[11] שם, עמ' 402
[12] שם, עמ' 471.
[13] מומו, עמ' 134
