דבר העורכת – כרך מדע הרוח 2019

דבר העורכת – כרך מדע הרוח 2019

בישיבת מערכת שהתקיימה לפני כשנתיים הועלו טענות כנגד ההחלטה להוציא פעם בשנה את כרך "מדע הרוח" (או בשמו הקודם "מחקרים"). לגבי כרכי הביוגרפיות היינו כולנו תמימי דעים — קל (יחסית) להפיק אותם וגם, מי לא אוהב ביוגרפיות? ואילו "מדע הרוח" — מה זה בכלל? נראה היה שרובנו מתקשים אפילו לשים את האצבע על ההבדל בין מאמר למחקר. לא רק זה, אנחנו לא תמיד רוצים לשים, כי ברגע שנגדיר את ההבדל בקשיחות, חששנו שנמצא את עצמנו כמעט בלי כלום. שכן, מהו מחקר רוחי? והאם גם כלֵי המחקר של הרוחני חייבים להיות רוחניים? — ואם כן, האם זה עדיין "מחקר"? האם יש מי שעורך היום בארץ מחקרים במדע הרוח? ואם לא — האם מאמרים מתורגמים רלוונטיים לקהל הישראלי? וזה בלי להגיד מילה (שוב) על ההגמוניה הגברית השלטת בתחום.

רגע לפני הדפסתו של גיליון "מדע הרוח" השלישי שלנו, אני לא יכולה להגיד שמצאנו תשובות ברורות לשאלות האלו. מחקר הרוח מגדיר את עצמו מתוך עצמו — לטוב ולפחות טוב — קשה למדוד, לכמת ולאמת אותו, ומאידך הוא מאפשר שדה רחב של חשיבה עצמאית חוקרת — אבל אולי לשם כך נועדו מחקרים — לא לתת תשובות אלא לעודד אותנו להמשיך ולשאול?

מרתק לראות כיצד בדיוק התפיסה הזאת מוליכה את עמיר פריימן במחקרו על סתירות ולבטים ביחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית. פריימן יוצר שביל מחקרי בו, כבתנועה מתמדת, שאלה גוררת שאלה גוררת שאלה — והקורא, שכה רגיל לחפש תשובות, מוצא עצמו עד מהרה מתמסר — כראוי במסע רוחני — לדרך.

ואם בשאלת שאלות אנחנו עוסקים, שניים מהמאמרים המתורגמים שלנו — האחד מלב לבו של הקונצנזוס הוולדורפי והשני מהצד השני של המתרס — מעלים שאלות מרתקות ומטרידות בנוגע לאנתרופוסופיה ולחינוך ולדורף. המאמר הראשון, של מחנך הוולדורף השוודי פרודֶה בַּארקוֶוד, שתרגמה תומר רוזן גרייס, יוצר רעידת אדמה קטנה ואולי אפילו שומט את הקרקע תחת האופן שבו מלמדים היסטוריה בבתי ספר ולדורף, והשני, של חוקר האנתרופוסופיה הלמוט צנדר, בתרגומו של אודי לוי, בודק מה מתוך משנתו של שטיינר נותר על עומדו כשדמותו הכריזמטית של יוצרה עברה את הסף והותירה אותנו לבד מול הכתבים.

קטע קצר של שטיינר על אנתרופוסופיה ומיסטיקה שפותח את הכרך מעלה שאלות דומות מעצם מהותו. שטיינר משרטט את ההבדלים בין חוקר הרוח האנתרופוסופי למיסטיקן, אך, אני לפחות, נותרתי עם התחושה שבלי תיווך של שטיינר אני לא מסוגלת לצלוח את הטקסט, לא כל שכן ליישם משהו מההבנות או דרכי החקר שהוא מרמז עליהן. המתרגם של הרצאה זו, פרופ' שמעון לוי, הצביע בפניי (בתשובה על מצוקתי לנוכח החומרים) על כך ששטיינר ביקש במוצהר להכריח את קוראיו להתאמץ. בדברי הפתיחה שלו למאמר כותב פרופ' לוי שבעידן זה שבו אנו חיים "המשתוקקים אל המְעֵבר מרווים את צימאונם ואת רעבונם לעתים קרובות מדי במזון קלוקל, מהיר ומזויף." אנחנו כמובן לא נעשה כמותם, ואם בסיומו של המאמר נישאר רק עם שאלות, מה טוב. פעמים רבות, כך גיליתי, הן עדיפות על תשובות נחרצות.

תהליך עבודה דומה, של שאלת שאלות, מאפיין את מחקרו רב-השנים של איל בלוך על דרכי הערכה אלטרנטיביות בחינוך. במאמרו "בין ערכים להערכה" הוא מספר על אופני יישום של הערכה עצמית בבית הספר היסודי, בקורסים של המכון לחינוך לקיימות ובסמינר לחינוך ולדורף. ובהמשך, כמעט בניגוד לתפיסה שלנו את מדע הרוח כישות שאינה ניתנת למדידה ולכימות, מביא לירון ישראלי, במאמרו המרתק "מדע הרוח בשירות הערכת האיכות של תוצרת חקלאית", מחקר שמתעד סט בדיקות פיזיות ואינטואיטיביות בשם כרומטוגרפיה שמצליח הלכה למעשה לבדוק את רמות החיוּת בתירוש.

חותם את הכרך מאמר שסוקר את מחקרם של גלעד גולדשמידט וגלעד אלון על הדומה והשונה בין חינוך ולדורף לחינוך הקיבוצי. המחקר המלא יופיע בספר החינוך הקיבוצי: עבר-הווה-עתיד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סמינר הקיבוצים, מכון מופ"ת ויד טבנקין.

ואם בכל זאת לענות על שאלה אחת, למה, לפני שנתיים, למרות התנגדות של רוב חברי המערכת החלטנו כן להתמיד עם "מדע הרוח"? זה היה ועודנו כדי לסמן לעצמנו כיוון. כדי להגיד שעם כל הקשיים, לשם אנחנו רוצים ללכת.

 

מאחלת לכולנו מסע מרתק

סימונה

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*