האולימפיאדה של חינוך ולדורף: שיר הלל ליפי התנועה של הגוף האנושי [איגרת 215]

נועם שרון | צילום יפתח נשרי, בית ספר רימון, קריית אונו

פעם בארבע שנים, תקופת זמן שקרויה ביוונית "אולימפיאדה", מתקיימים המשחקים האולימפיים ועיני כל העולם מרותקות למסכים. אך בעוד שלרוב האנשים החיבור לאולימפיאדה הוא בתיווך מרקע הטלוויזיה, ישנם ילדים שעבורם למלה "אולימפיאדה" יש משמעות ישירה וקונקרטית.

בגיליון אוגוסט של עיתון הילדים אדם צעיר (המוקדש לאולימפיאדה), במדור "חברים לעט", שבמסגרתו ילדים כותבים על עצמם ומזמינים ילדים אחרים להתכתב עימם, כתבה מנוייה בשם טל:

"...בכל כיתה ה' בבית הספר שלי יוצאים לאולימפיאדה כזאת של שלושה ימים [...] אך לא רק אנחנו היינו שמה, אלא גם בתי ספר אחרים. האולימפיאדה התקיימה בסחנה (מי שלא יודע הסחנה הוא נחל מאוד יפה!) והיו האבקות, קפיצה לגובה, זריקת דיסקוס, הטלת כידון וריצה".

האולימפיאדה של חינוך ולדורף היא אירוע שנתי לילדי כיתות ה', ובמסגרתה נאספים תלמידי בתי הספר האנתרופוסופיים מכל הארץ (בשנים האחרונות, בגלל ריבוי המשתתפים, האירוע מפוצל לשני מחזורים). מדובר במסורת עולמית, והיא מתרחשת בכיתה ה', שבחינוך ולדורף נחשבת "התקופה היוונית". אחת התפיסות באנתרופוסופיה, הבאה לידי ביטוי בחינוך ולדורף, היא שיש הקבלה בין התפתחות האנושות להתפתחות האדם. כיתה ה' היא אפוא מקבילה לתקופת התרבות היוונית-רומית, ובאותה שנה לומדים הילדים על תרבות יוון ורומא, שומעים את המיתולוגיות הקדומות ומתאמנים, כהכנה לאולימפיאדה, במקצועות הקלאסיים של האולימפיאדה העתיקה. באולימפיאדה הם מציגים את המיומנויות שרכשו, כשהדגש אינו על התחרותיות אלא על שלמות התנועה ויופיה. לא חשוב כמה רחוק נזרק הכידון, אלא כמה יפה הייתה ההטלה; לא מבקשים שתכריע את היריב בהאבקות, אלא שתתמודד עמו באצילות. אין עידוד של תחרות, אלא חיפוש אחר המכנה המשותף הכי גבוה, שהוא תנועה אסתטית ביחד ולחוד. כל הארוע הוגדר בעבר (אדם עולם, גיליון 6) על ידי המחנך עדי חמו כ"שיר הלל ליפי התנועה של הגוף האנושי".

לצד הספורט, מחייה האולימפיאדה של חינוך ולדורף את הרוח המקורית של האולימפיאדה העתיקה. בטקס הפתיחה לוקחים על עצמם הילדים את ה"אקחרייה" – שבועה לאמת, לאחווה, להגינות ולשלום. כדי להשלים את התמונה, לובשים הילדים טוגות, כפי שלבשו היוונים. אך הרעיון באולימפיאדה של חינוך ולדורף הוא לא רק לחיות את העבר, אלא גם להסתכל אל העתיד, ולחנך את הילד לחיות בשלום.