"האם אני כאנתרופוסוף יכול לעמוד מנגד?"

"אין לנו זכות להרגיש כאינדיבידואלים

אם אנחנו לא חשים את עצמנו בו-זמנית כחלק מכל האנושות".[1]

ב-2008 ניגש אליי ברנד רוף, וביקש ממני ללוות אותו, יחד עם עוד כמה אנשי חינוך ורפואה, לסצ'ואן שבסין, היכן שהתרחשה זמן קצר קודם לכן רעידת אדמה קטלנית. המסע הפך לתהליך עבודה מובנה של משלחת ולדורף לאזור מוכה אסון. רעידת האדמה פגעה גם במבנים של גני ולדורף הראשונים בסין, שהוקמו בעיר צ'נגדו ששוכנת באותו חבל ארץ. כך יצא שאנשי ולדורף הסינים היו אלה שעזרו לברנד רוף לקבל מהרשויות אישור כניסה לאזורים הפגועים. כפרים נחרבו, כבישים נחסמו, בתי ספר התמוטטו על תלמידיהם.

עבדנו עם ילדים, מורים והורים בעזרת תנועה, ריקוד ואוריתמיה, משחק, שירה, ציור, מלאכה ולפעמים גם בתרפיה במסאז'. העבודה התקיימה תחת כיפת השמיים, באוהלים ולעיתים גם במבנים סדוקים שמייד צבענו את קירותיהם בצבעים נעימים. עסקנו גם בצביעת בדים בעזרת הידיים החרוצות של מתנדבים סינים, ובסידורי פרחים – כך שגם החלל העלוב ביותר קיבל צביון אנושי ואסתטי. החוויה במפגש עם המבוגרים והילדים, בתוך הסביבה ההרוסה, קשה לתיאור. לראות איך חוזרים נשימה רגועה, חיוך ולעיתים גם צחוק בתוך ריקוד ועשייה, הופך את רגע המפגש הבין-אישי (גם ללא שפה) ליקר ערך ומעורר חיים.[2]

בהמשך הייתה לי הזכות להשתתף במסעות למקומות נוספים כמו לצפון עיראק וכן למפגש עם ילדי פליטים בדרום תל-אביב. חשוב לזכור שקרוב מאוד אלינו יש ילדים במצבים מאוד לא פשוטים.

ולדורף חירום

בסוכות 2019 מתוכנן קורס ראשון בארץ לרכישת הבנה וכישורים לעבודה חינוכית ומרפאה במצבי חירום. שוחחתי לקראתו עם ברנד רוף (Bernd Ruf), מחנך ולדורף ומייסד של בית ספר לחינוך מיוחד בגרמניה, המוביל את הארגון לחינוך במצבי חרום, ועם לוקס מל (Lukas Mall) נגר, עובד סוציאלי ומחנך, שמרכֵז ומארגן פעילויות חינוך במצבי חירום בכל העולם.

 מה תשובתנו ותגובתנו כאנתרופוסופים לאוכלוסיות שמתמודדות עם רעידות אדמה, הצפות, מלחמות?

ברנד: בכל שעה כאן או במקומות שונים בעולם, יש ילדים שחווים מצבים קשים שנגרמים בשל מלחמה או אסונות אחרים. ילדים סובלים מאלימות, ניצול ועוד. וכתוצאה מכך החיים שלהם משתנים בבת אחת ולגמרי. ככל שהילדים צעירים יותר, תוצאות הטראומות שהם עוברים חמורות ומתמשכות יותר. התהליך ההדרגתי של אינקרנציית האינדיבידואליות של הילד נעצר בפתאומיות, וחווית הטראומה מאיימת לחסום את החיבור בין האני של הילד לבין הנפש והגוף שלו. הילד חווה חווית תהום, כך שהאני מאבד את יכולתו לקלוט ולחבר רשמים לעצמו (Integrate) והתוצאה היא פחד תהומי, ניתוק, התנהגות דיסוציאטיבית, דיפרסונליזציה והיעדר קשר רגשי. האני מאבד שליטה.

הקשר בין החלקים השונים ‒ בין האני לגוף, לרגשות, לכוחות החיים ולתפקודם ‒ נעצר. הביוגרפיה של הילד כולה בסכנת עצירה.

נוכח כל אלה "האם אני כאנתרופוסוף יכול לעמוד מנגד?" הייתה השאלה ששאלתי את עצמי. וגם, ובהמשך, "איך נוכל להפוך את חינוך ולדורף לחינוך במצבי חירום?"

במסע ללבנון בזמן המלחמה של 2006 נולד הרעיון בארגון "חברים של חינוך ולדורף" להתחיל לצאת לאזורי אסון ברחבי העולם, כדי לתמוך בילדים ובנוער.

מוזמביק. תמונות מאיזור האסון

 מה הוא חינוך במצבי חירום?

ברנד: חינוך חירום רואה את עצמו כעזרה ראשונה לנפש של הילדים. כך אפשר לעיתים להפחית את ההשפעות השליליות לטווח ארוך. חינוך החירום פועל במקומות של כאוס חיצוני ופנימי. זהו חינוך "על הסף". אם מצליחים להגיע אל הילד בשבועות הראשונים אחרי האירוע הטראומתי, יש אפשרות לפגוש אותו באמצעים חינוכיים ומרפאים פשוטים יחסית ולעזור לו לעשות אינטגרציה מחודשת של הגופים. הטראומה שהילד חווה יוצרת אצלו פעמים רבות מין אקסקרנציה, האני של הילד כמו נקרע מהגוף שלו ועלינו כמחנכים לעזור בהרמוניזציה ובחיבור מחודש.

לוקס: האמצעים במצבי חירום הם לרוב פשוטים: חום אנושי שמאפשר לבנות מחדש אמון וקשר, תשומת לב ליצירת ריתמוס, וסדר בארגון המרחב והזמן.

ברנד: אין חיים בלי ריתמוס. ריתמוס מביא איזון וכוח. ריתמוס מביא חיים.

לוקס: תנועה עוזרת לילד להמיס את הקיפאון ולהרגיש שוב את כוחות החיים. היא מאפשרת לו לחוות קלות, שמחה, יופי ושיווי-משקל, להחזיר לעצמו ביטחון, אמון ושליטה. בחינוך ולדורף, בהשקפה האנושית ובדרכים האומנותיות, גלומים כלים מופלאים לעזרת הילדים: יש הבנה לחשיבות הריתמוס, המוזיקליות; תפיסת התנועה כאמצעי להחזרת שמחה ואינטגרציה בין נפש וגוף; ציור ופיסול כשפות נוספות לביטוי עצמי; ידיעה שמלאכות יד יכולות לשמש ככלי מרפא; שירה, הצגות וסיפורים המאפשרים שינוי באווירה; ואמון בכוח המרפא והמאזן של משחק ועוד. כך בהרבה מקרים מצליחים למנוע תופעות של הפרעה פוסט-טראומתית על ידי חיזוק של כוחות ריפוי עצמיים בילדים. ואם יש כבר מצב של חולי – קיימות באנתרופוסופיה תרפיות כמו אוריתמיה מרפאה, מסאז'ים, תרפיה במוזיקה ועוד. הן עוזרות לילד בעיבוד של ההפרעות והקשיים שלו.

 האם אפשר להגיד שאנתרופוסופיה יכולה להעמיק את הבנתנו לגבי המשמעות של עבודה חברתית?

ברנד: כן. טראומה פוגשת לא רק את האינדיבידואל אלא יכולה להפריע ולהרוס מרקם של קהילה – ובהחלט אפשר להגיד שחינוך במצבי חירום שמבוסס על אנתרופוסופיה מנסה לחזק את הקשר החברתי ואת היכולת האמפתית.

אם אנחנו נזכרים בהיסטוריה של חינוך ולדורף, אנחנו רואים שבית הספר הראשון נוסד זמן קצר אחרי מלחמת העולם הראשונה. אפשר להניח שילדים והורים רבים חוו טראומה במלחמה, כך שהמשקל שרודולף שטיינר נתן לכל הפעילויות האומנותיות, למלאכות ולהתבוננות הרוחנית על כל ילד יכול להציע שבמידה מסוימת נעשתה כאן עבודת התגברות על טראומות. אנחנו מעיזים להגיד: עם החינוך הזה ניתן בסיס מאוד אנושי ומלא משמעות למה שאנחנו עושים.

 איפה אתם עובדים בימים אלה?

לוקס: המסעות האחרונים הובילו אותנו למוזמביק. חלק מתושביה איבדו את בתיהם ואת יקיריהם בעקבות הציקלונים שפקדו את האזור וגרמו להצפות. קיימת סכנה גדולה ביותר למגפות, ועוד לא הצליחו להחזיר מים נקיים והספקת מזון. הרבה אנשים גרים עדיין באוהלים פשוטים וקשה להם לעבד את החוויות הקשות. מלבד העבודה הישירה עם ילדים, אנחנו מארגנים גם קורסים למחנכים ולמחנכות. במחנה שנמצא 80 קילומטר מהעיר יצרנו מרחב מיוחד עבור הילדים – "Child Friendly Space". במקום המוגן הזה מתאפשרת עבודה רגועה ומסודרת, עם אפשרויות רבות לתנועה, לציור ועוד. הצוות שלנו כולל מחנכים מנוסים, תרפיסטים באומנות ובתנועה ושני רופאים. עכשיו (נכון לסוף מאי) אנחנו מחפשים עוד אנשים שיעבדו איתנו בזימבבווה, שסובלת מהרס דומה, וילדים רבים וגם מחנכיהם שם זקוקים לקשר אנושי, לתשומת לב ולעזרה.

פעילות אחרי האסון במוזמביק. תמונות ממרחב הילדים. הצילומים בכתבה באדיבות לוקס מל

לקלוע את החוטים לאמונה

בעבודה עם ילדים ומבוגרים בסין, בעיראק ובדרום אפריקה, גיליתי מחדש את כוח המרפא שבמלאכות: להתבונן בידיים אוספות סיבים מפוזרים ומתחילות אט-אט לחבר אותם לחוט אחד, והידיים נעות בזריזות יותר ויותר, ועל הפנים מתגלה ריכוז מלא, וכמו שמש שזורחת מופיע חיוך של שמחת חיים. והאדם מרגיש (אולי גם מבין?) שיש תקווה ‒ שאפשר בעזרת תנועה ויציאה מהקיפאון לחבר את החלקים והשברים של חייו שוב לאחד.

לעולם לא אשכח את מנהל בית הספר בסין שאיבד מורים ותלמידים ברעידת האדמה ולא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא היה במצב של חוסר אונים וסירב בתוקף להשתתף בפעילויות. לאחר זמן מה שקעו המבוגרים והילדים סביבו ברוגע שקט, מרוכזים במלאכת כפיהם, והוא הסכים לקחת חוטים בצבעים מגוונים והתחיל לשזור ולקלוע אותם ליצירה אחת. מרגע לרגע נרגעה נשימתו והמתח בפניו נעלם. ידעתי שגם אם המתח יחזור (והוא יחזור), החוויה שיש אפשרות להשתחרר מהמתח, יכולה להפוך לאורך זמן לאמונה ולוודאות שבכוחו לחזור לאיזון.

רוצים להיות מחנכים במצבי חירום? לפרטים לגבי הקורס שיתקיים בסוכות לעבודה חינוכית ומרפאה במצבי חירום: [email protected] הכשרה לחינוך במצבי חירום בגרמניה: [email protected] בארגון אליפלט מחפשים מתנדבים מחינוך ולדורף שמוכנים לתרום לילדים (בעיקר מאריתריאה) לחוויות טובות ומרפאות. למעוניינים/ות פנו לסילביה: [email protected]

[1] מתוך הרצאות של ר. שטיינר על אינדיבידואליות וקהילה 305 , תרגום חופשי

[2] עוד על המסע של סטפני לסין ניתן לקרוא בגיליון אדם עולם מספר 3, ספטמבר-אוקטובר 2008 .