דרושים: אנשי צוות לגני השמש של עמותת אדם בירושלים >>> לפרטים: מיכל- 054-3191125
האם החקלאות בישראל צריכה חזון?!

האם החקלאות בישראל צריכה חזון?!

לירון ישראלי מתבונן על האתגרים של החקלאות הישראלית ומציע מודלים ברי קיימא לפתרון הקשיים עמם מתמודדים כולנו, חקלאים וצרכנים כאחד

במסגרתו נציגי יישובים כפריים, מתכננים, נציגי משרד החקלאות, מועצות אזוריות ועוד, נפגשים מדי שבוע ליום שלם של שיחות ודיונים. המסגרת הזו  נולדה מתוך צורך אמיתי: ישראל, כאחת המדינות הצפופות והבנויות ביותר במערב, חייבת שיהיה לה גוף חי שמקדם את כל מה שנמצא מחוץ לערים.

ברשימה זאת אנסה לרכז כמה מהסוגיות הבולטות של אזור הכפר ושל החקלאות בישראל ולהעלות כמה שאלות לגבי החזון והעתיד.

מפגש למידה על חקלאות ביודינמית. צילום: נלי גלוזמן

מפגש למידה על חקלאות ביודינמית. צילום: נלי גלוזמן

שלמת בטון ומלט

מאז ראשית ימי המדינה, מרחב כפרי היה שווה למרחב חקלאי. דפוס ההקמה היה בעיקר של יישובים חקלאיים (קיבוצים ומושבים) ואילו עיירות הפיתוח נחשבו כגוף שתפקידו לתת שירותים למרחב הכפרי. לאור זאת, ירידת ערך החקלאות בעולם, ובישראל בפרט, מהווה אתגר מרכזי לדפוס המיישב בישראל.

הירידה בערך החקלאות ופיתוח הניידות בישראל הובילו, ועדיין מובילים, לשינויי אוכלוסייה במרחב הכפרי. אם פעם לגור במושב או בקיבוץ פירושו היה שאתם חקלאים או עוסקים במקצוע תומך חקלאות, היום, אנשים רבים עוברים לגור באזורים חקלאיים בעודם עוסקים במקצועות אחרים.

במקביל, בגלל שיותר ויותר קשה להתקיים מחקלאות בישראל, גם משפחות חקלאיות כבר לא עוסקות רק בחקלאות אלא מוסיפות "גיוון תעסוקה".

מרכיב נוסף שמשנה את המרחב הכפרי בישראל הם לחצי פיתוח מתמידים. נתן אלתרמן כתב בהתלהבות "נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים", אך תחזית זאת מתבהרת כקודרת במיוחד. המרחב הכפרי בישראל נחשב כעתודת הבנייה לערי ישראל ושטחים טבעיים וחקלאיים רבים מוסבים לשטחי בנייה ללא תכנון מרכזי או חשיבה לטווח ארוך.

למה לא לסגור את הבסטה

על רקע השינוי במרחב הכפרי, מעניין להסתכל ממבט ציפור מה קורה עם החקלאות בישראל.

הנתון החשוב והאופטימי ביותר הוא שהפריון החקלאי עלה בשיעור הגבוה ביותר ביחס לכל ענפי המשק האחרים, כלומר פחות אנשים מייצרים יותר תוצרת בכל שנה לאורך 50 השנים האחרונות.

לעומת ההצלחה הפנומנלית בפריון, החקלאות הישראלית חווה אתגר מורכב של הרעה בתנאי הסחר, כלומר ערך קבוע או נמוך לתוצרת חקלאית (מתי מחיר העגבנייה עלה לאחרונה?), לעומת עלייה מתמדת במחיר תשומות חקלאיות - כלומר מיכון, חומרי הדברה ודשן, שמחירם עולה כל הזמן. המשמעות הפשוטה של כל זה היא ירידה בהכנסות החקלאים.

לאור זאת חשוב להעלות על הכתב את השאלה: "למה לא לסגור את הבסטה?" - כלומר, אם אין עתיד לחקלאות בישראל, למה שלא רק נייבא מזון? למה חקלאות חשובה?

קודם כול, חקלאות מייצרת מזון, ומדינה שרוצה להבטיח את עצמאותה בכל משבר, חייבת לייצר חלק עיקרי ממזונה.

החקלאות גם מאפשרת סביבה טבעית ומרחב - הנוף הפתוח של ישראל הוא נוף חקלאי. בעלי חיים רבים נעזרים בשטחים חקלאיים למחייה ושטחים חקלאיים משחקים תפקיד חשוב בהשפעות סביבתיות (לטוב או לרע). בעזרת חקלאות מיטבית ניתן למחזר פסולת, להשפיע על מחזור המים, לווסת מזיקים ועוד. ולבסוף, החקלאות מהווה בסיס למורשת שלנו, מקום מפגש לקהילה בחגים ובאירועים אחרים ובסיס לחינוך ולהתחנכות.

כלומר חקלאות היא ערך והיא חשובה לכל החברה.

קהילת הישוב עוזרת בבציר. צילומים: יקב חרשים

קהילת הישוב עוזרת בבציר. צילומים: יקב חרשים

אתגרים בחקלאות

חוסר התכנון ארוך הטווח לחקלאות בישראל - מרמת המדיניות הלאומית ועד לרמת התכנון הענפי יצרני - יוצר מצב של חוסר ודאות עבור כל מי שעוסקים בתחום.

המדיניות הקרקעית בישראל מבוססת על עיקרון שמחייב את בעל השטח החקלאי לעבד אותו, ולא - הוא יאבד את השטח. מצד אחד יש בגישה זו היגיון אשר נועד למנוע מבנה חברתי פיאודלי שבו בעל האדמות חי בעיר או במקום אחר בישראל והשטח מעובד על ידי תושבים מקומיים. מצד שני, הקשר המחייב הזה אינו רלוונטי לאופי החקלאות כיום ומאתגר רבות הן את הפיתוח הפיזי של יישובים כפריים והן את היכולת לפתח את החקלאות.

אתגר נוסף נובע מהעובדה שהגיל הממוצע של חקלאים בישראל כיום הוא 65. הצורך בכניסה של דור חדש לחקלאות דוחק, ונשאלת השאלה מה יאפשר לדור חדש של חקלאים להיכנס למקצוע הכל כך חשוב ומאתגר הזה.

התקנים הבינלאומיים והמודעות להשפעות הסביבתיות של החקלאות, יוצרים עוד ועוד לחצים ואתגרים עבור חקלאים. מעבר לקושי לייצר מספיק תוצרת, עליהם לוודא שהיא עומדת בסטנדרטים הנדרשים.

מעבר לכל אלו אפשר למנות עוד כמה אתגרים מהותיים, כגון פערי תיווך בין המחיר בו החקלאי מוכר את תוצרתו לבין המחיר הסופי על מדף החנות; עלות המים בישראל - היות שאנחנו כבר בשנת הבצורת החמישית ומספר רב של פרויקטים להתפלת מים ביחד עם מערכת השבת ומחזור מים יוצרים אי יציבות לטווח ארוך במחיר המים לחקלאי; ואחרון חביב לרשימה זו היא שבישראל הלקוח מכתיב את דפוסי הייצור וכבר אין תכנון מרכזי של מכסות ייצור, כך שהגידולים נעים לפי אופנות. תנועה בביקושים לכיוון אחד - וחקלאים מסוימים מתעשרים, ותנועה לכיוון השני - וחקלאים אחרים פושטים את הרגל.

המרחב הכפרי בישראל נחשב כעתודת הבנייה לערי ישראל ושטחים טבעיים וחקלאיים רבים מוסבים לשטחי בנייה ללא תכנון מרכזי או חשיבה לטווח ארוך

שינוי המודל הכלכלי-חברתי של החקלאות

כדי להבין כיצד ניתן לשנות את התסבוכת הכלכלית-חברתית במרחב הכפרי ובחקלאות, כדאי ללמוד מהניסיון המצטבר בעולם לגבי שינוי מערכת היחסים הכלכלית-חברתית עם החקלאות.

קרנות אדמה

בר קהילתי

בר קהילתי. רוב היין מיוצר ביקב עצמו

קרנות אדמה קהילתיות (Community land trust) התחילו את דרכן בסוף שנות השישים של המאה הקודמת כחלק מתנועת זכויות האדם בארצות הברית. הן היו הראשונות לבחון מודלים של שינוי היחס לבעלות על הקרקע, בעיקר סביב הסוגיה של דיור בר השגה.

השינויים המהותיים אליהם שואפות קרנות האדמה הם:

  1. האדמה מקבלת יחס של משאב משותף ולא רכוש פרטי. לאור זאת היא מנוהלת על ידי עמותה ללא מטרות רווח.
  2. האדמה לא ניתנת למכירה, אך אפשר להשכירה לבעלי אמצעים לפעילויות שתורמות לקהילה.
  3. כל שינוי או תוספת פיזית בשטח שייכים לחקלאים שגרים במקום, אך האדמות שייכות לקרן, כלומר לקהילה
  4. השכירות היא לטווח ארוך וכוללת מגורים וקרקע, זאת כדי לאפשר תכנון לטווח ארוך ויציבות.

על בסיס עיקרון זה החלו בשנות האלפיים לפעול קרנות אדמה ביודינמיות באנגליה ולאחרונה גם בניו זילנד. קרן האדמה הביודינמית שואפת להתמודד עם האתגרים של קיום ושגשוג משקים ביודינמיים.

הראשון שבהם הוא רכישת אדמות והפקדתן בקרן ללא מטרות רווח, שמבטיחה שהשימוש באדמות יהיה אך ורק לחקלאות אורגנית ביודינמית.

מרכיב שני, דיור בר השגה לחקלאים, היות שזהו אחד האתגרים הכלכליים העיקריים של חקלאים.

הופעה ביקב חרשים

הכרם כמרכז קהילתי מארח הופעות

מרכיב שלישי, הורשה ופנסיה: אתגר גדול בכל פרויקט חקלאי הוא חילופי הדורות ופנסיה למי שעבד את האדמה. הקרנות מסייעות לחוות ביודינמיות בהן הצוות/בעלים על סף פרישה לאתֵר ממשיכי דרך תוך כדי תמיכה פנסיונית בחקלאים הפורשים.

מרכיב רביעי הוא תמיכה בחקלאים צעירים וסיוע בתחילת העבודה החקלאית, הן ברובד הכלכלי והן ברובד החקלאי.

ומרכיב אחרון וחשוב הוא  גיוס הקהילה - דרך שותפות ארוכת טווח, חברוּת ותרומות לקרן.

חוות המחר

מודל נוסף, המשלים את קרנות האדמה בתהליך לשינוי מערכת היחסים בין כלכלה, חקלאות וחברה, הוא המודל של "חקלאות תומכת קהילה - קהילה תומכת חקלאות".

תהליך בניית המודל הזה כלל מספר ניסויים חקלאיים-קהילתיים באירופה וביפן בשנות ה-70, במטרה למצוא מודלים קואופרטיביים חדשים לחקלאות. הפריצה הגדולה היתה בתחילת שנות ה-80, כאשר חקלאי ביודינמי גרמני בשם טרגור גראו (Trauger Groh), ביחד עם סטיבן מקפאדן (Steven McFadden) הקימו בארה"ב את חוות טמפל ווילטון (Temple Wilton Community Farm) וניסחו יחד את המניפסט "החוות של המחר", בו הם מתארים מדוע נדרשת התחדשות אקולוגית, קהילתית וכלכלית בדרך שבה אנו עושים חקלאות.

גראו ומקפאדן כתבו שבכדי ליצור את חוות המחר צריכות להתקיים שלוש שאיפות משולבות:

  • שאיפה רוחנית, שרואה שהחיים על פני האדמה נוצרים כל שנה מחדש, כך שבני האדם יוכלו להיוולד בבטחה ויהיו בעלי גוף בריא שיאפשר להם לחיות את הייעוד הרוחני האישי והקולקטיבי.
  • שאיפה חברתית, לפיה השימוש שלנו באדמה ינבע מתוך המטרה המשותפת שלכל איש ואישה תהיה גישה למזון בריא, עצים, וסיבים (לתעשיות שונות כמו טקסטיל) בכמות הנדרשת, ללא קשר למצבם בחיים.
  • שאיפה כלכלית, שמאפשרת את כל שאר השאיפות, לפיה החוות של המחר צריכות לחדש ולגוון את עצמן כלכלית כך שהן תוכלנה לתמוך ככל הניתן בקהילה שסביבן. כוחות ההתחדשות והמגוון צריכים לנבוע מתוך היכולות הפנימיות של האורגניזם החקלאי, כך שלאורך זמן אותו אורגניזם הופך ליותר ויותר עצמאי ובלתי תלוי בחומרים מן החוץ כמו דלק, זבלים ומזון לבעלי החיים. הדרך לאפשר את השאיפה הזו היא טיפוח חיוניות ופריון האדמה כבסיס שנותן חיים לכול.

מאז ניסוח מניפסט "החוות של המחר" קמו ברחבי העולם חוות שמיישמות מודלים של שותפות, קואופרטיזציה ואחריות משותפת בין קהילות צרכנים לבין חקלאים. בסיס הקשר הוא בניית מחויבות רכישה ארוכת טווח מצד הקהילה, שמאפשרת יציבות כלכלית עבור החקלאים ופיתוח בר קיימא של החקלאות.

אם אנחנו, הציבור, הננו הבעלים המשותפים של האדמות החקלאיות בישראל ואנחנו רואים ערך ביצרנות חקלאית בת קיימא, האם לא נוכל מראש לחייב שכל תהליך פיתוח של החקלאות יהיה מקיים?

האם חזון חדש אפשרי בישראל?

כאשר מסתכלים על מצב הכפר והחקלאות בישראל אל מול הפרקטיקות של קרנות אדמה וחקלאות תומכת קהילה, נראה שאנחנו בחצי הדרך ליישום שלהם בקנה מידה לאומי:

עיקר הבעלות על האדמות בישראל היא לאומית ומנוהלת על ידי רשות ציבורית, הייצור החקלאי מאורגן ברובו בארגונים חקלאיים קואופרטיביים והחקלאות נתפסת כמעשה ערכי ולא רק כמערכת יצרנית.

אך עדיין החקלאות הישראלית במשבר, ולהבנתי, המרכיב המרכזי החסר הוא חזון.

אם אנחנו, הציבור, הננו הבעלים המשותפים של האדמות החקלאיות בישראל ואנחנו רואים ערך ביצרנות חקלאית בת קיימא, האם לא נוכל מראש לחייב שכל תהליך פיתוח של החקלאות יהיה מקיים?

אם אנחנו רואים ערך בחקלאות, ולא רק של יצרנות, האם לא נוכל לעודד יישום של אחריות ציבורית כלפי אלו שמגדלים את מזוננו? האם לא נוכל לייצר שוויון בתנאי פנסיה לאנשים שעבדו בחקלאות מול עובדים בארגונים אחרים?

אם החקלאות בישראל מאוגדת ברובה בקואופרטיבים חקלאיים, האם לא ניתן ליצור שינוי בשיטת השיווק של תוצרת חקלאית, כך שהיא תתגבר על פערי התיווך?

לסיכום נשאלת השאלה: "האם החקלאות בישראל צריכה חזון חדש?"

אני רואה זאת כך: הצורך בחזון חדש הוא שלנו, כחברה. רק אם נעשה מעשה ונחליט שאנחנו לוקחים אחריות על המזון שלנו ועל מי שמספק לנו אותו, נוכל לאפשר שינוי אמיתי בחקלאות בישראל.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

תגובה אחת

  1. מעניין מאוד ומעורר השראה. תודה!
    האם אתה רואה מצב בו ישובים, מושבים, קהילות וקיבוצים מתאגדים בארץ כדי ליצור מציאות כזו ברמה מקומית? ברמה הפרקטית – כמה שדות וכמה חקלאים פעילים צריך יישוב קטן כדי להזין את עצמו במידה ראויה, תוך שמירה על קיימות סביבתית ועל פרנסה נאה לחקלאים?