האני המודע לעצמו בימי קורונה

אם מתוך פחד ואם מתוך ציות לחוקים – הבדידות שנכפתה עלינו יוצרת תחושת יחד שכמותה לא חוותה האנושות מעולם. האם נצליח לבחור בה מתוך האני האינדיבידואלי שלנו?

באחת מהרצאותיו[1] מצטט שטיינר את הרקליטוס, החכם היווני שפעל בסוף המאה ה-6 לפנה"ס, באמרו ״את גבולות הנפש לא תמצא לעולם, גם אם תנדוד לאורך כל הרחובות כולם; כה מקיפה היא״.

אני זוכרת הבנה חווייתית, לא אינטלקטואלית, שחוויתי אי שם בסוף שנות ה-20 שלי, דרכה חדרה בי ההכרה כי האדם הוא ישות מתפתחת, וכי ההתפתחות תתרחש בחיי כל אחד מאתנו, בין אם נהייה מודעים ושותפים לה, ובין אם לאו.

׳התפתחות׳ מהי?

הפסיכיאטר ההולנדי ברנרד ליווכוד מבחין בין "שינוי" - כל מה שנע, שאיננו סטטי; "צמיחה" - שינוי כמותי מדיד; ו"התפתחות". להבדיל מן השניים הראשונים, את המושג "התפתחות" הוא מביא באופן מהותי, ולא רק מושגי, כתהליך המבשיל לבגרות ולבגירות, תהליך שמודעות האדם עצמו מעורבת בו ושמביא להתמרה (טרנספורמציה בכללותה).

בספרו שלבים מתאר ליווכוד את הצמיחה וההתפתחות של האדם לכלל בגרות ובגירות (Maturity): "במידת מה, מתרחשת התפתחות זו באופן טבעי אלא שהשלמתה יכולה להתרחש רק אם נרצה במודע להביאה לידי גמר. אז מושלם החינוך מבחוץ באמצעות חינוך עצמי מבפנים, שלעיתים מכונה נתיב התפתחות פנימית. כך בלבד יכולה התפתחות החשיבה, ההרגשה והרצייה להגיע לכלל השלמתה ורק אז 'נפרש' אדם במלואו והופך להיות מה שביכולתו להיות. הפיקחות צומחת לשיעור קומה של חכמה, היכולת לתקשר הופכת לנדיבות, והביטחון העצמי נהפך לאמון."[2]
ליווכוד רואה במושג "התפתחות" תהליך הכולל אקטיביות מודעת. כשמתבוננים בבריאה הסובבת אותנו נראה כי אכן כך הוא, כלומר: מאחר שהישות האנושית מאופיינת ביכולת של ידיעה עצמית, כלומר, פיצול-מובנה בתודעתה המאפשר לה להסתכל על עצמה ולדעת את עצמה, אזי היא הברוא היחיד (לעת עתה…) שניתן להחיל לגביו את המושג ״התפתחות״.

המהות המחוללת

על מנת שמסע התפתחות זה אכן יקרה תוך אקטיביות מודעת של האדם,  נדרש מרכיב אשר יביא את האדם עצמו לידי ההכרה כי הוא ישות מתפתחת. למרכיב זה, למהות זו באדם, לאותו אני אנושי ייחודי, אני מבקשת לקרוא "המהות המחוללת", או ״המהות היוצרת״.

זוהי היכולת האנושית לעצור, לבדוק, לחקור את המניע לפעולה (בשונה מדחפים או אינסטינקטים, שכן ב"מניע" יש כוונה, חשיבה), להניח, להפריך, לשים לב, לשיים רגשות, לפעול או לא לפעול, לחוות את גבולות העצמי, להתפכח, ועוד.

מהות זו הינה חמקמקה, ולא אחת כאמור "מדלגים" עליה, או לפחות לא נותנים לה את ההכרה הראויה, כיאה למהות בוראת ומחוללת. אדם יכול לעבור תהליך עם עצמו, לעבוד על מגבלות או קשיים, לגלות בעצמו דברים, אך עיקר תשומת לבו תופנה אל הדבר/הנושא שעליו הוא מבקש לעבוד, ופחות אל המחולל המאפשר תהליך זה.

"הקיום האנושי הוא קיום אחראי, כי הוא קיום חופשי," כותב ויקטור פרנקל. "זהו קיום, כפי שיספרס אומר, המחליט עכשיו מיהו. [...] השולחן שעומד לפניי הוא כפי שהוא וכך גם יישאר, אלא אם כן האדם יחולל בו שינוי. לעומת זאת, האדם היושב מולי ליד השולחן מחליט ברגע זה מה יקרה בשנייה הבאה, מה יאמר לי או יימנע מלומר לי ברגע הבא. ריבוי האפשרויות, שמתוכן עליו להגשים רק אחת בהוויה שלו, הוא המאפיין את קיומו (אפשר להגדיר את הקיום האנושי כ'קיום שפירושו להיות אני'). אין רגע בחיי האדם שבו יוכל להימלט מהכורח לבחור בין האפשרויות. הוא יכול רק לעשות 'כאילו' אין לו בחירה וחופש החלטה. העשייה הזאת, ה'כאילו' הזה, הם חלק מן המהות הטרגי-קומית של האדם."[3]

האני והנפש

האני המודע-לעצמו הוא מהות שונה ומובחנת מן הרובד הנפשי-רגשי ודפוסיו, הקיים גם הוא באדם (והמשותף לאדם ולבעלי החיים). בכך מהווה אני זה משום נווט, רב-חובל, עבור הנפש, אשר כשלעצמה איננה יכולה להיות ״בעלת הבית״ של עצמה.

דחף האני הפעיל באדם מעצם היותו אדם, הוא התנאי ההיולי הראשוני, המקור של המקור, שממנו נובעת כל התפתחותו המודעת; והרי ללא דחף ראשוני זה, כל ספרי העזרה העצמית, כל תרגולי המודעות, כל חיפוש עצמי מכל סוג שהוא, כל הכלים המעשיים וכל חיפוש אחר אמת נשגבה - לא יכולים להיות מיושמים. זהו כוח הרצון ההתפתחותי הראשוני המודע של האדם.
קיומו של האני-המודע-לעצמו אין משמעו שאדם יכול "מחר בבוקר" לארגן את חייו כמושלמים. זו גם אינה המטרה, משום שמטרה כזו היא בדיוק ההפך מ"התפתחות". בגישה חומרית ישנן מטרות מוגדרות המבוססות על הישגים, במדדים הניתנים להשוואה וסופיות. ייחודיות האני האישי של האדם איננה מטרתית, איננה ניתנת להשוואה באמצעות מדדים כלשהם, היא מורכבת והיא אינסופית:

״… ובדרך זו יתפתח לקראת השלב, בו אין הוא מתנה את עשיית מעשיו בתוצאותיהם החיצוניות, אלא מוצא הוא את סיפוקו בעצם העשייה.״[4]

לחזק את האני

לא אחת נראה, כי אנו, בני האדם, נוטים לשכוח את קיומו של כוח האני בתוכנו. אנו מחפשים ופועלים על מנת להיטיב עם עצמנו, להקל על נפשנו המצפה, המאוכזבת, המיוסרת לעיתים בתחושת תקיעות, הדאובה, הכמהה; ובתוך הכמיהה הזו אנו שוכחים שניחנו בכוח אני רוחני פעיל. כך קורה לרוב במצבים של קושי עמוק, של כאב עמוק, של תחושת חוסר-אונים וחוסר-מוצא.

אלו המחפשים יגלו כי לאני-המודע-לעצמו זיקה ישירה אל החירות שניתנה לאדם, ומהותית חד-המה: אינני יכולה להיות חופשייה לולא מודעותי-לעצמי; אינני יכולה להיות מודעת-לעצמי ללא חירות החשיבה הטבועה בי:
"להיות חופשי פירושו להיות מסוגל לקבוע מתוך עצמו, באמצעות הדמיון המוסרי, את הדימויים (מניעי הפעולה), המונחים ביסוד הפעולה. חירות אינה אפשרית כאשר משהו מחוץ לעצמי [...] קובע את הדימויים המוסריים שלי. אני חופשי אפוא רק כשאני עצמי קובע את הדימויים המוסריים שלי."[5]

ימי הקורונה

אנו נמצאים בעיצומם של ימי הקורונה, ואנו עדים לתופעה שלא נראתה קודם לכן באנושות: אחדות. אמנם, אחדות שמקורה לרוב בפחד ו/או הכרח חוקי כזה או אחר, אך עדיין אחדות. במהות, אנו עדים לשינוי בזמן אמת של התודעה האנושית - וזאת אם נבחר בכך, כל אחד ואחת כאינדיבידואלים. בחירה שלא תתאפשר בלא האני האנושי המודע לעצמו, זה שעצם מהותו מאפשרת את המודעות לבחירה, ואת הבחירה עצמה.
האפשרות שקיימת בפני כל אינדיבידואל לבחירה - קודם כל לגבי ביסוס עמדתו הפנימית ביחס למציאות החיצונית - היא אפשרות שאליה ביקשתי להסב את תשומת הלב במאמר זה.

זהירות, אינטלקט!

להתייחס לכוח ה״אני המודע לעצמו״ של הישות האנושית מחייב עמדה של קדושה, צניעות ויראת כבוד. הכוח המחולל הזה, הבורא, הקיים באדם בהיותו ברוא בצלם, מבקש מאיתנו להיות ערניים למגבלות השפה והניתוח האינטלקטואלי. שכן בבואנו לפגוש בתוכנו ובאחר את כוח ה״אני המודע לעצמו״, עלינו לבקש את התרגול של הדרך הפנימית, הדרך שמעבר למילים ולהכרה השכלתנית הרגילה, ואת הנכונות ההדרגתית לבסס אותה צעד אחר צעד בחוויה ממשית של התהוות מתמדת.

״ונגלה אליו אדון הכול

והושיבו בחיקו

ונשקו על ראשו

וקראו אוהבו

וגילה לו הסוד

וכרת לו ברית

ולזרעו אחריו עד עולם״.[6]

***

הערות שוליים

[1] 21 באוקטובר 1909.

[2] הוצאת תלתן, עמ' 19.

[3] ויקטור פרנקל, הרופא והנפש, עמ' 111, הוצאת דביר, 2010.

[4] ר׳ שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, הוצאת מיכאל, עמ׳ 73.

 

[5] ר' שטיינר, הפילוסופיה של החירות, הוצאת תלתן, עמ' 142 ועמ' 154-5.

[6] מתוך ספר יצירה על ידי המהדירים א. לידר ות. זיסקינד, הוצאת אבן חושן, עמ׳ 82.

 

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך