הוראת המדעים וחינוך וולדורף – לאן?

מאמר זה נולד משיחות רבות ששוחחנו, המחברים, על אודות הקשר בין מדע, חינוך, התפתחות הילד והצורך לחנך באורח נבואי, או במילותיו של שטיינר: "אנו חייבים להיות הנביאים של האנושות העתידית אם אנו חפצים לחנך בדרך הנכונה"[1]. לחנך באורח נבואי משמעו לנסות להבין את תקופתנו כיום לאור מה שזורם אלינו מן העתיד. בשיחותינו עלו שאלות לא מעטות הקשורות למהות חינוך וולדורף ולתפקיד אותו ממלאים המדעים בהתפתחותו השלמה של הילד. בקרבנו, המחברים, חיה הרגשה מוצקה שהוראת המדעים בבתי ספר וולדורף נותרה חובבנית, ורחוקה מלמלא את יעדיה בהתפתחותו השלמה והבריאה של הילד.

 התפתחות הוראת המדעים בשבעון השני

בהרצאה השמינית של עצות מעשיות למורים אומר שטיינר: "השיעורים בעתיד יצטרכו להיות קשורים לאורח שבו מתפתחים חיי התרבות של האנושות. יהיה עליהם לכלול לימוד נאות על האימפולסים בהיסטוריה, ויהיה צורך למצוא לאימפולסים אלו את מקומם הראוי להם במערכת השיעורים כך שהם יינתנו במועד הנכון". קביעה זו קשורה לעובדה שבין השנים השתים-עשרה והשלוש-עשרה, מתחיל הילד לפתח הבנה לאימפולסים הפועלים בעולם שמחוצה לו. רק עתה נעור בילד הצורך לתפוס את ההקשרים ההיסטוריים של כל מה שלמד עד עתה כמיתולוגיה, כסיפורים היסטוריים של מאורעות וכביוגרפיות של אישים הקשורים לתהליכים אלו. בהמשך ההרצאה מראה שטיינר כיצד עיקרון זה בא לידי ביטוי גם בהוראת המדעים.

"ההבנה המקיפה ביחס לאימפולסים שבתולדות האנושות, ותפיסת חוקי הטבע בפיזיקה הפועלים באורגניזם האנושי, קרובות זו לזו". אך אל לנו להקדים את המאוחר. בתחילת ההרצאה השמינית מתייחס שטיינר ללימוד מושגי הטבע בשנתו העשירית של הילד, לאחר שחצה את הרוביקון הראשון, סביב השנה התשיעית לחייו: "יש לקחת בחשבון את פעולת הגומלין שבין האדם לסביבתו ואת היות האדם סינתזה של כל יתר ממלכות הטבע, ועל כן אל לו להינתק כליל מממלכות הטבע האחרות. נזק רב נגרם לילד המתפתח, אלא אם כן הוא מופנה באופן קבוע, בשנתו העשירית והאחת-עשרה, דרך רגשותיו וחוויותיו, לאינטימיות השורה בין האדם לטבע החיצוני, ולאדם - כסינתזה של עולם הטבע שמחוצה לו". האם אין התודעה האקולוגית חיה במלוא עוזה במשפטים אלו?

תודעה אקולוגית ככלי לפיתוח חשיבה מוטת עתיד

בכיתות א' ו-ב' נמצא הילד במעין תודעה של צייד-לקט או תודעת גן עדן, שבה כל צרכיו מסופקים ללא דאגה יתרה מצדו. בשנים אלה עלינו לפתח בו את הפליאה, את יראת הכבוד ואת הכרת התודה לטבע ולמה שהוא מעניק לנו. האתגר בימינו הוא לפתח זאת כאשר תשעים אחוזים מהאוכלוסייה בארץ גרים בישובים עירוניים, כשהמשמעות היא שיש לחברם לטבע בכלל ולטבע עירוני בפרט, על כל המשתמע מכך. בכיתה ג' עובר הילד לתודעה אחרת, "תודעת איכר": בתהליך זה נעשה הילד מודע אט אט לעונות השנה ולצורך לחדור לאדמה ולחוות את המעגל מהזרע אל הפרי באמצעות עבודה. הילד מתעורר לגירוש מגן העדן ולציווי "בזיעת אפיך תאכל לחם". לאחר שהמחשנו את מהות המעבר של הרוביקון הראשון, עלינו לשאול האם עשינו את מה שעלינו לעשות למען התפתחותה השלמה והבריאה של ישות הילד לאחר חציית רוביקון זה? ברור לחלוטין שישנם דברים שאנו רחוקים מלחדור אותם בתחומים אלו. דוגמה לכך ניתן למצוא בתקופת מידות ומשקלות בכיתה ג', הנלמדת בעיצומו של חציית הרוביקון הראשון. הילדים בנו סרגלים ומדדו איתם אורכים ומרחקים שונים, וזה נפלא. אך האם הדבר אומר שעד כיתה ו' הם אינם אמורים להשתמש בסרגל? ברור שאנו רוצים שהילדים ילמדו וישרטטו את הצורות הגאומטריות הנלמדות בכיתות ד' ו-ה' ביד חופשית, אך האין תחומים נוספים בהם הם יכולים להשתמש בסרגל אותו בנו בזיעת אפם (במקרה הטוב, ובזיעת אפינו במקרה הפחות מוצלח)? אפשר לחשוב על אפשרויות רבות למדידה בעזרת סרגל, למשל, בניית רהיטים ממשטח עץ לכיתה: שולחן קטן לקבלת שבת וימי הולדת, מדפים, שרפרף בעל ארבע רגליים שיציבותו מהווה מדד לדיוק המדידה ועוד. באותו אופן, כל מה שנחווה בכיתה ג' חייב להתבסס ולהתפתח בכיתות ד' ו-ה'.

לימוד המדעים בין שני הרוביקונים

יש חשיבות רבה לכך שעד הרוביקון הראשון מה שאנו מכנים מדע, אמנות ודת יחיו בהרמוניה ובאחדות בישותו של הילד. אך לאחר חציית הרוביקון הראשון יש ללמד את הילדים נושאים ממדעי הטבע באופן התואם את התפתחותם הפנימית ואת העובדה שעולם הרגש מתחיל להיפרש בהדרגה בפני תודעתם. "נחוץ יהיה לסדר את מערכת השיעורים באופן שתכיל, עבור פרק הזמן שבין השנה התשיעית והשתים-עשרה, שיעורים על המושגים הפשוטים בפיזיקה, הדרושים להבנת האדם עצמו. וכך, נוסף לתולדות הטבע, יש להורות פיזיקה פשוטה, אם כי היישום של חוקי הפיזיקה לאדם ימתין עד לאחר השנה השתים-עשרה". ושטיינר ממשיך: "אתם תמצאו, לכן, שאתם חייבים לשוחח עם הילד בין שנתו התשיעית והשתים-עשרה, בהדרגה, על שבירת קרני האור וכיצד נוצרות בבואות במעבר האור דרך עדשות או על מכשירים אחרים, תוכלו, למשל, לשוחח עם הילד בגיל זה על האופן בו פועלת המשקפת. כן תוכלו לשוחח עמם על האופן בו פועל שעון, ולחקור את ההבדל שבין שעון מטוטלת לבין שעון הכיס וכיוצא באלה. אולם אל לכם להסביר לו, לפני הגיעו לגיל שתים-עשרה, כיצד מיושמות שבירת קרני האור ויצירת הבבואה בעין האנושית"[2].

הוראת המדעים וישותו השלמה של האדם

התמונה, לאור הנאמר לעיל, מתחילה להתבהר מעט. לדוגמה, יש ללמד את הילדים בכיתות ד' ו-ה', בתקופה שבין הרוביקונים, על תופעות פיזיקליות שונות, אך את ההקשר הרחב, את הסינתזה של תופעות אלו בגוף האנושי, עלינו להורות רק לאחר שנתם השתים-עשרה. במובן זה תקופת אנטומיה מהווה את שיאם של לימודי המדעים בכך שהיא מאחדת את כולם תחת הקשר רחב אחד – ישותו השלמה של האדם.

אך יש לשם לב לדבר חשוב נוסף: לא אחת ניתן לראות כיצד לאחר שנתו השלוש-עשרה של הילד אנו עדיין נרתעים מלחדור אל החומר, ובמקום זאת אנו שמים דגש על לימוד מה ששטיינר מכנה אידאליזם סנטימנטלי. לימוד זה יפתח בילד מאוחר יותר התנגדות לאידאליזם הבריא וייצור בו את הקוטב הנגדי – את המטריאליזם. אך אם נציג בפני הילד בין שנתו השלוש עשרה לחמש עשרה את צדם המעשי של החיים, הוא ישמור בנפשו יחס בריא לצרכיה האידאליסטיים של הנפש[3]. עתה יש לנו כבר מספר עקרונות חשובים שלפיהם נוכל לעצב את תוכנית הלימודים. חשוב ביותר שתוכנית זו תהיה קשורה לחיים עצמם. עלינו לפתח את מושגי הפיזיקה מתוך החיים עצמם: "התחילו במאזניים ומהם הגיעו אל המנוף. התחילו במשהו שבשימוש יומיומי וממנו אל כל מה שהמחשבה מגעת בפיזיקה". אך אין זה מספיק. עלינו להורות זאת באופן המתאים לילד. וכאן יש אינספור טעויות. אין אנו אמורים להציג לילד נושא מסוים על ידי כך שאנו הופכים אותו לילדותי, אלא בכך שאנו עצמנו, בלמדנו את הנושא, הופכים לילדים. אין אדם יכול ליצור באם אינו שומר על הילדי שבו ומתוכו הוא פועל. עלינו לחוות את נושא השיעור באותה התלהבות שמחה כפי שהילד חווה תופעה חדשה, או במילותיו של שטיינר: "אלו הן הנפש והרוח החייבות להעביר את עצמן חזרה אל הילדות ולא הגוף הפיזי". דבר זה חשוב ביותר לאווירה הלימודית הנוצרת בין מורה לתלמידיו. יחסינו האנושיים תלויים בכך שלא נקהה את רגשותינו בפגשנו תהליכים פיזיקליים ושנוכל שוב ושוב להתפעל מאותה תופעה עצמה.

התעוררות היסוד הרליגיוזי במפגש בין המדע לאמנות

ועתה נוכל לגשת לנושא האחרון של מאמר זה – הקשר בין מדע לאמנות. כאשר האדם מיישם היום את המדע הוא מגיע לידע נפלא של הטבע – אך זהו טבע משולל חיים. האדם הגיע לתשובות נפלאות לחידות הטבע אך לא לחידתו שלו! מדוע?

בהרצאה הראשונה מתוך חינוך וחיים רוחיים מודרניים שטיינר משיב: "ברגע שאנו מתקרבים לישות האנושית עם חוקי הטבע, אנו חייבים לעבור אל תחום האמנות... המדע עצמו חייב להפוך לאמנות כדי שנוכל להתקרב לסודות הוויתו של האדם". על מנת שכך יקרה, על האינטלקטואליות המדעית לעבור אל הספרה האימגינטיבית. אך במקום שיתאמנו בספרה האימגינטיבית, "אנשים רוצים שכל דבר יומחש לעיניהם, יודגם בעזרת מקרן שקופיות או משהו כזה, כך שלא יצטרכו לחשוב כלל"... דברים אלו נאמרו באוגוסט 1923! והיום אנו חסידים של מצגות ...

אך לא נסיים באקורד צורם זה, אלא נגלוש באינטרנט בכדי לפגוש את המורה סטיבן ריץ. סטיבן מלמד נוער בסיכון ברובע עוני בברונקס, ויחד עם תלמידיו הקים קיר ירוק בכיתה. קיר זה משלב בין גידול זרעים ותכנון בעזרת מחשב. גידול הירקות לא נשאר על כתלי הכיתה, אלא פרץ דרך לשינוי פניה האורבניים של השכונה כולה.

כאמור - מה שחשוב הוא שינוי התודעה והתפיסה של תלמידיו את עצמם ואת עוצמתם.

בחרנו בדוגמה מעוררת השראה ומחשבה זו בכדי לבדוק את עצמנו ואת מעשינו בחינוך וולדורף.

בכיתה ג' אנו מאפשרים לילדים לחוות את חווית האיכר ולהיפגש עם בעלי מלאכה, אך מדוע אין אנו מאפשרים להם לצמוח ולהצמיח קירות ירוקים בכיתתם? קירות אשר מסמנים את עתידו של האדם ההומו אורבנוס (כאמור, 90% מהישראלים חיים בערים). דברים אלה מתיישבים יפה עם דבריו של שטיינר על תפקיד המורה: "אנו חייבים להיות הנביאים של האנושות העתידית אם אנו חפצים לחנך בדרך הנכונה".

[1]      חינוך וחיים רוחיים מודרנים. הרצאה 3.

[2]      עצות מעשיות למורים. הרצאה 8.

[3]      עצות מעשיות למורים. הרצאה 12.