הורים מוסחים

הורים מוסחים

רבות נכתב על הנזק שסמארטפונים מסבים לילדים, ולאחרונה אנחנו רואים גם את הנזקים החמורים של התמכרות ההורים למסכים - שמסיחים את דעתם מילדיהם

בעת שאני כותבת את הטור הזה, הטלפון שלי מונח לידי. הוא מושתק, רק אור ירוק קטן מהבהב בפינה השמאלית בכל פעם שמגיעה הודעת "וואטסאפ". ההבהוב חוזר על עצמו בממוצע אחת לשתי דקות, ובכל פעם כזו, אני מלכסנת מבט אל המכשיר הסורר, מבטיחה לעצמי שלא קרה דבר שאינו סובל דיחוי, וממשיכה לכתוב. לאחרונה, כתיבת הטור לוקחת לי הרבה יותר זמן מבעבר. האם ייתכן שיש קשר בין השימוש שלי בסמארטפון לבין יעילות הכתיבה?

פירורים של קשב

לינדה סטון, מומחית טכנולוגיה ובלוגרית אמריקאית, מכנה את המצב הזה "קשב חלקי רציף" (CPA).[1] משמעו: מתן תשומת לב חלקית ושטחית למספר מקורות מידע או משימות. סטון מבדילה בין מולטי-טאסקינג, כלומר היכולת לעשות מספר משימות בו-זמנית, כמו לשוחח בטלפון, לאכול ארוחת צהריים ולסרוק מסמכים, לבין קשב חלקי רציף. לדעתה, כאשר אנחנו בוחרים לעשות מספר משימות - בדרך כלל חלקן כאלו שאנחנו מסוגלים לבצע באופן אוטומטי - מטרתנו היא התייעלות וזריזות, כדי להספיק יותר ואולי אף לפנות זמן איכות עבור עצמנו. מצד שני, כשהקשב שלנו מתפורר לפירורים בגלל ריבוי הגורמים אשר מסיחים את דעתנו, איננו נמצאים במצב הזה מתוך בחירה. כך, למשל, לאחר שערכנו קניות בסופרמרקט תוך שיחת טלפון אינטנסיבית, ניאלץ פעמים רבות לשוב על עקבותינו כדי להביא את המוצר שעבורו הגענו לשם מלכתחילה, אך שכחנו לקחת מהמדף.

התוצאות של מצב תודעתי זה של "קשב חלקי רציף" כוללות הגדלה של תחושת מתח (סטרס), הפחתה ביעילות, ירידה בתוצאות המושגות, תחושה של הצפה והרגשת תסכול מתמשך. אנחנו כל כך טורחים להיות מושגים-תמיד, עד שאנו הופכים לבלתי מושגים.[2]

פעמים רבות אני רואה בגנים קוביית עץ שהופכת להיות סמארטפון. הילד המשחק מחזיק אותה בין הכתף לאוזן בזמן שהוא בוחש ב"סיר" אשר מונח על ה"כיריים" שהכין עם חבריו

 מחקרים על השפעת CPA על מורים

מחקר ראשון מסוגו נערך ב-2013 על 109 מורי תיכון, מרביתם מארה"ב ומטורקיה (אוניברסיטה טורקית יזמה את המחקר), והוא מגלה שמורים, ובעיקר "אלה שתפקידם להקנות טכנולוגיות מתקדמות בבתי הספר" (דהיינו מורים למחשבים וכדומה), מצהירים שהם לוקים בקשב חלקי רציף. לא נמצא מכנה משותף של גיל, יכולות טכנולוגיות או ארץ המוצא. נראה שברגע שבו אנשים מקבלים לידיהם את האפשרות הטכנולוגית, הדבר הטבעי ביותר עבורם הוא לענות בחיוב על ההצהרה אשר הופיעה במחקר: "אני רוצה להיות בקשר מתמיד עם הטכנולוגיה ולא להפסיד שום מידע".[3]

עיניים מוסחות לרווחה

באחד הגנים שאני מלווה התבקשתי להתבונן באיתי, שמדי פעם מתנהג באופן מאד פרובוקטיבי. הגננות אמרו שנראה שהוא "פעמים רבות דורש תשומת לב 'עכשיו ברגע זה', ואינו מוכן לדחות סיפוקים או להמתין אפילו רגע עד שנתפנה אליו". בסוף של אותו היום שבו צפיתי בו, הגיעה גלית, אמו, כדי לאסוף את איתי. התבוננתי בה צועדת כשגופה דרוך ונמרץ והטלפון בידה. הדים של שיחת עבודה נשמעים כשהיא עוברת בשביל שמוליך אל הגן. משני צידי השביל חסות מפוארות, שתילי כרוב אדום ופטרוזיליה מבריקה מגשם. אבל גלית אינה רואה את פרי עמל כפיהם של ילדי הגן. היא צריכה לסגור עוד כמה עניינים לפני שהיא נכנסת.

בנה כבר רואה אותה, אבל מחכה שהיא תסיים. "יאללה, ביי, כן... אני צריכה לסגור... לוקחת את הבן שלי מהגן... כן... בערב... נדבר... אחרי תשע". בינתיים גלית מאותתת בעיניה לאיתי שייקח את המעיל והתיק. היא מצליחה לסיים את השיחה, אבל לפני שמכניסה את הטלפון לתיק שלה, עוברת במהירות על עוד כמה וואטסאפים שהגיעו כרגע. אני תוהה האם קיים קשר בין תשומת הלב החלקית לה זוכה איתי, לבין התנהגותו המאתגרת בגן.

רבות נכתב על האופן שבו משפיעים הסמארטפונים על התפתחות הילדים: הקרינה המשוערת, ירידה ביכולת לתקשורת חברתית, התמכרות לסרטונים ולמשחקים בטלפון, העלאת סף הגירוי כתוצאה מכך ועוד. אך כמעט לא נכתב על ההורים שדעתם מוסחת כתוצאה מהשימוש במסכים.

ביולי בשנה שעברה, למשל, ילד טבע בבריכה בעת שאביו עמד על שפתה ושוחח בטלפון.[4] בסרטון מצלמות האבטחה רואים בבירור שפניו של האב מופנות בכיוון בנו, שטובע במרחק מטרים ספורים ממנו, אך הוא כה שקוע בשיחה שהוא פשוט לא רואה אותו. לשמחתנו הילד ניצל. בניתוח מעמיק של הסיטואציה נגלה שהאב לא עסק בניהול משימות רבות בו-זמנית, אלא לקה בתסמונת הקשב החלקי הרציף, אשר אחד ממאפייניה הוא שכלל איננו מודעים לה! האם יהיה זה קיצוני מדי לדמות את התסמונת הזו למחלה קשה שמקננת בגופנו מבלי שנחוש בכאב, עד שהיא מכריעה אותנו פתאום?

זמן נוטף בין האצבעות אל מקשי הסלולרי

בפרספקטיבה היסטורית, ייתכן שלהורים כיום יש יותר זמן עם ילדיהם. כבר פחות מקובל להשאיר ילדים לבדם בבית, ובדרך כלל אחד ההורים נמצא פיזית בשעות אחר הצהריים עם הילדים, במיוחד עם הצעירים שבהם. החוק אוסר על השארת ילדים מתחת לגיל שש לבדם, ואילו ארגון "בטרם" ממליץ שלא להשאיר ילדים מתחת לגיל עשר ללא השגחת מבוגר. אך הנוכחות הפיזית איננה מספיקה.

חינוך ולדורף מדבר על תכונת החיקוי אצל ילדים. פעמים רבות אני רואה בגנים קוביית עץ שהופכת להיות סמארטפון. הילד המשחק מחזיק אותה בין הכתף לאוזן בזמן שהוא בוחש ב"סיר" אשר מונח על ה"כיריים" שהכין עם חבריו. בפעוטון ראיתי ילדה שכל הזמן מסתובבת עם קובייה וגם הולכת איתה לישון. היא עדיין לא מדברת בצורה רהוטה, אבל חוזרת על המילה "אבא" תוך כדי השמעת מלל נמרץ בשיחותיה עם הקובייה. מתברר שאביה בנסיעה ארוכה לחו"ל. האם ייתכן שהילדים מחקים את ההורים, שצמודים כל העת אל הטלפון שלהם?

במצב של קשב חלקי רציף, קשה לאני של ילדים להתגשם. כביכול הילד מושיט את ידו כדי להיאחז בסלע, ולפתע הסלע מתפורר לערימת חול ואבנים. האני אמור לפעול במערכת העצבים ולהעביר מידע והוראות לגפיים שמבטאים את הרצון של הילד. כאשר הנוכחות שלנו איננה קשובה, הילד מחקה בכל הווייתו את הנוכחות המפוזרת הזו וגם אינו מסוגל לפתח אני חזק אשר יגיב בצורה מותאמת לאתגרי החיים.[5]

היא מקפידה להקריא סיפור לילדיה, כי קלינאית התקשורת אמרה לה שהדבר חשוב, אך לילדים אין סבלנות להקשיב והם מבקשים סרטון ב-יו-טיוב

טיפלתי באמא צעירה שבנה נמצא ב"גן תקשורת". לפני המעבר לכיתה א', המליץ לה הצוות לבדוק את האפשרות שהילד ייקח ריטלין. היא בעלת תפקיד בכיר למדי בעבודתה ובכל זאת הקפידה תמיד להגיע בזמן לאסוף את ילדיה מהגן והמעון ולהיות איתם עד זמן השינה. היא סיפרה לי שגם בנה הצעיר יותר מתעכב בדיבורו ונוטה לבטא את רגשותיו בעיקר בהתנהגות פיזית בלתי מותאמת - כלומר הוא אינו אומר שהוא רוצה צעצוע אלא חוטף אותו מידי חברו, ואם ליבו מלא רחשי אהבה הוא עלול למחוץ את החברה האהובה בחיבוק חזק מדי. שוחחנו על סדר היום שלהם לאחר איסוף הילדים. התברר שבימי הקיץ הם הולכים לגן השעשועים הקרוב ושם היא יושבת על הספסל ועונה על הודעות ומיילים עד שמגיע הזמן לשוב הביתה. בחורף כשהם מגיעים הביתה, הילדים יושבים מול הטלוויזיה בזמן שהיא מסיימת את עבודתה. הם יושבים באמבטיה לבדם ומשחקים בזמן שהיא מכינה את ארוחת הערב. מדי פעם היא עונה לשאלות או מפרידה ביניהם כשהם רבים.

במשך ארוחת הערב היא משתדלת שלא להדליק את הטלוויזיה, כי "אם הטלוויזיה דולקת אז הבנים מתפרעים וזורקים אוכל אחד על השני". היא "מתקתקת" את הארוחה ואז הם הולכים לישון. היא מקפידה להקריא סיפור לילדיה, כי קלינאית התקשורת אמרה לה שהדבר חשוב, אך לילדים אין סבלנות להקשיב והם מבקשים סרטון ב-יו-טיוב. לעיתים, כשהיא עייפה, היא מוותרת ונותנת להם רק לצפות בסרטונים בסמארטפון שלה ואז משכיבה אותם לישון. בן זוגה, אבי הילדים, שב הביתה בדרך כלל כשהם כבר ישנים.

בשיחות שלנו שילבתי תרגילים של מיקוד קשב בעזרת מיינדפולנס וכלים לניהול זמן בבית ועם הילדים. בדקנו את האפשרות שאבי הילדים יהיה נוכח לפחות פעמיים בשבוע בבית בשעות הערב וייקח חלק במיקוד כל המשפחה אל ה"כאן ועכשיו" של שיחה משותפת, משחק משותף, אכילה משותפת וקריאת סיפור לפני השינה.

במפגשים האחרונים סיפרה האמא בשמחה שהיא הודיעה לכל מכריה שמהשעה שש ועד שמונה בערב "אין עם מי לדבר! היא לא תסתכל בטלפון ולא תענה לו!!" וארוחת הערב נהיתה "פשוט כיף". הילדים לוקחים לפעמים חלק בהכנת הארוחה, במהלכה הם שמים לב מה וכמה הם אוכלים וגם משוחחים קצת. מה שהכי הפתיע אותה היה המשוב החיובי שהיא התחילה לקבל על התנהגות הבנים בגן ובמעון.


[1]               במאמרה Continuous Partial Attention, באתר lindastone.net.

[2]               שם.

[3]              Mehmet Firat, CONTINUOUS PARTIAL ATTENTION AS A PROBLEMATIC TECHNOLOGY. USE: A CASE OF EDUCATORS, Anadolu University.

[4]              "וואלה", 9.7.2018.

[5]                Walter Pohl, Attention Deficit Disorder from an Anthroposophical Point of View .anthromed.org

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

בדיקה בדיקה!

הירשמו וקבלו מיד גישה ל-14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!