הזמן הנכון

נתנאל (שם בדוי), בן 24, אסיר המרצה את עונשו על ניסיון לשוד תחנת דלק, יושב מולי. זה הפשע הראשון שביצע. שיחות הפסיכותרפיה עמי הן במסגרת "פרויקט מאסר ראשון" שמיועד לצעירים. 

נתנאל הגיע מבית תקין, ללא פשיעה או התמכרויות, ולאחר שירותו הצבאי ניסה לפלס את דרכו בעבודות מזדמנות. בשיחותינו השבועיות כבר נבנה בינינו אמון, וכשאני שואלת אותו למה, בעצם, ניסה לשדוד, נתנאל מתפרץ בהתרגשות: "רציתי שיהיה לי מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה!" 

אהא! אם כך, זה העניין: לקבל את הדבר הנכון בזמן הנכון.

"עוד מעט"

קרה לכם שעמדתם עם כמה מוצרים ביד, בתור אינסופי בסופרמרקט, עד שוויתרתם על הקנייה ויצאתם בתסכול? דמיינו את התסכול הזה חוזר על עצמו כמה פעמים ביום, מדי יום, מאז שאתם זוכרים את עצמכם. ועכשיו דמיינו שאתם ילד/ה ושזאת המציאות היחידה שאתם מכירים.

בשנות החמישים היה מקובל לטפל בילדים על פי השעון: זמני האכלה, משחק, היגיינה ושינה קבועים. לכאורה זהו ה"ריתמוס" אשר נחשב כה משמעותי בחינוך ולדורף – אך חשוב להבחין בין שמירה על ריתמוס לבין הזנחה רגשית. במשפחתי מוכר הסיפור אודות דודתי שצרחה בעריסתה, כחולה מרוב בכי ורעב, בעוד אמה מתבוננת בה ובשעון בעיניים דומעות, כי הייתה סבורה שזמן ההאכלה טרם הגיע. קיים הבדל משמעותי בין הקשבה עמוקה לריתמוס הטבעי, האנושי-קוסמי, לבין אימוץ טוטאלי ועיוור של מערכת זמנים המוכתבת מבחוץ. 

הריתמוס, שמווסת את המערכות הריתמית, המטבולית והעצבית אצל ילדים ומבוגרים, מיועד להיות קבוע, אך בו זמנית מותאם לצורך האינדיבידואלי. נכון שבמערכות חינוך משותפות, הפעוטות, ברובם, יהיו רעבים, צמאים ועייפים באותו הזמן (מעצם העובדה שהמערכת פועלת לפי שעות קבועות), אך הפעוט היחיד הרעב (זה שבדיוק חווה "קפיצת גדילה", או שהמטבוליזם שלו שונה) ייפגע מאוד אם ייאלץ להמתין שעתיים לארוחתו. המבנה הנפשי של ילד שחווה חוסר התאמה קבוע בין צרכיו לבין זמן מילואם, עלול להיפגע אנושות. תחושת חוסר מתמידה תלווה אותו, גם אם לבסוף יקבל את מבוקשו.

נתנאל, האסיר שבו טיפלתי, תיאר את משפחתו מרובת הילדים, בה האב עובד מבוקר עד ליל והאם כמעט תמיד בהיריון. נתנאל, מהצעירים בבית, סיפר שהוא ממש זוכר את עצמו כשמכנסיו רטובים, הרצפה קרה, ואמא עסוקה ואינה יכולה להחליף את בגדיו. בסופו של דבר היא הגיעה גם אליו, ומכנסיו הוחלפו כשאפו כבר דולף, ישבנו קפוא והוא מלוכלך ועצוב. וכן, הוא תמיד קיבל ארוחת ערב. אבל מכיוון שהייתה עדיפות לגדולים שתבעו את שלהם בקול, הוא המתין לארוחה המזינה כשבידו שקית במבה ולידו בקבוק שוקו שהחמיץ מזמן.

האִם בביתנו אנו מצליחים להיענות לצורכי ילדינו? כמובן שאין מדובר ב"פינוק" אלא במתן מענה לצרכים הפיזיים והנפשיים המיידיים. האם נוכל לגשת אליהם ברגע שהם זקוקים לחיבוק או רק לאחר שנסיים שיחת טלפון ארוכה? "עוד מעט" הוא מושג זמן שעמו ילדים מתקשים להתמודד. ציפייה, שלנו נראית קצרה כי אנו מצוידים בשעון, עלולה להיראות להם ארוכה מנשוא. גם עבורנו זמן ההמתנה אצל רופא השיניים נראה ארוך מאוד, בעוד שאותה רבע שעה חולפת כהרף עין בבילוי מהנה.

הנבואה ניתנה למסופקים

רופאת הילדים הידועה ד"ר אמי פיקלר הדגישה שילדים זקוקים לריתמוס קבוע מצד אחד, ולהיענוּת גמישה של המבוגר מן הצד השני. ממשיכת דרכה, מגדה גרבר, טבעה את המושג: "טיפול נענה, לפי דרישה, וניתן לניבוי". כלומר, על המטפל להגיב מיידית לדרישה של הילד, גם אם רק במבט, או בהנחת יד על כתפו. לאחר מכן עליו להיענות לדרישה (אם היא מוצדקת) או לומר מתי תיענה. לדוגמא: "אני כבר מביאה לך מים". החלק ה"ניתן לניבוי" מתייחס לביטחון של הילד שצרכיו ייענו. לאחר שהילד יבסס מערכת יחסים של ביטחון, אמון והיכרות עם הריתמוס של הבית או המערכת האחרת, תתבסס אצלו הידיעה שאפשר לנבא את מילוי הצורך שלו, ושהנבואה במקרה הזה ניתנה לא לשוטים אלא למי שמכיר היטב את המערכת ההדדית שבה הוא חי.

באופן פרדוקסלי, אולי, נראה לי שדווקא ילדים שקיבלו מענה מותאם לבקשותיהם, יהיו מסוגלים להמתין ברוגע למבוגר שיתפנה ויעזור להם, ואילו ילדים שנדרשים כל הזמן לחכות, יהיו הרבה יותר קצרי רוח. בגנים רבים חווים הילדים רגעי ציפייה ארוכים: עליהם לעמוד בשורה לרחיצת ידיים בכיור אחד, לחכות עד שכל הגננים ישבו כדי לברך לפני הארוחה, לחכות עד שאחרון הילדים יסיים לאכול וכיו"ב. כאשר אני משוחחת עם הגננות, הן אומרות שחשוב שהילדים יחכו, כדי ש"ילמדו לדחות סיפוקים". כמו כן הן מסמנות את הילדים חסרי הסבלנות ככאלה שצריך לתת להם אחרונים את מנת המזון, כדי לטפח את השליטה העצמית שלהם.

לדעתי הדבר הפוך. קוצר הרוח נובע מחוסר יכולת להבין את ממד הזמן לאשורו – ("אוף! מתי כבר יבוא תורי?!" התלונן באזניי בן ארבע שהמתין דקות ספורות לפרוסת לחם עם אבוקדו). 

וכן, ייתכן שקוצר הרוח קשור לחוויות ינקות שבהן נדרש התינוק להמתין בחוסר נוחות גופנית או נפשית למבוגר שיטפל בו. 

לכן אני נוהגת להנחות את הגננים שיציינו: "אני יודע שקשה לךְ לחכות, ולכן אני נותן לך ראשונה את המרק!" כשהיחסים בין הגננת לילדה המסוימת התבססו, אפשר לשאול את הילדה קצרת הרוח: "היום יונתן מאוד רעב. תסכימי להמתין עד שהוא יקבל את המנה שלו ואז את?"

אין ספות בכלא

במערכת היחסים שנרקמת במהלך טיפול נפשי, עולות שאלות רבות מתקופת הינקות. אחת הדרכים להעניק חוויה חיובית היא להראות היענות של המטפל לצורכי המטופל. לשם כך יש בחדר הטיפולים ספה שעליה יכול המטופל להשתרע לרגע, אולי לאפשר למטפלת לכסות אותו או להביא לו כוס מים ולקבל תחושה שהנה, הצורך שלו בתמיכה ובהגנה מסופק. 

כמובן שבבית הכלא אין ספות, אבל לאחר שיחות רבות ועבודה טיפולית, התבהר לנתנאל מדוע כל כך בוער בו הצורך לקבל "מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה", והוא למד לשלוט בהתנהגותו האימפולסיבית. ועדת השחרורים הורידה לו שליש על התנהגותו הטובה, וכל שניתן לי הוא לקוות שהוא עלה על דרך המלך.