הטוב הרע והיפה – אמנות בזמן משבר

כולנו חווים תקופה קשה ומורכבת, מפגש עם חושך גדול וגם ניסיון להצית אור. התבוננות בתופעות של חום ואור יכולה לכוון את מבטנו למקור של ריפוי והתמרה.

כשאנו מביטים בנר דולק, מהו הדבר הראשון שמושך את תשומת לבנו? הלהבה. יופייה של הלהבה — חומה ואורה. אבל אם נתבונן באופן יסודי יותר, ישנו גם חומר בערה, שעווה, שמתכלה בזמן בערת הלהבה. או אם נדבר בצורה ישותית — יש שם מישהו ששם את עצמו — מעלה מעֵין קורבן — כדי שהיופי הזה, הלהבה, יוכל להתרחש. והפתיל? אם היינו מתבוננים על התהליך מנקודת המבט של הפתיל היינו רואים התפוררות, מוות.

בזמן שאנחנו נהנים מיופייה של הלהבה — מישהו שם נשרף ומתפורר. הנר יכול אולי ללמד אותנו איך מפגש עם חשכה, רוע ומוות, יכול להפוך ליופי. וזהו אחד התפקידים העמוקים של האמנות, בייחוד בימינו, במיוחד בתקופות משבר — לקחת את חומרי החיים — גם את חומרי המוות, הכיעור והרוע, ולהפוך אותם ליופי. כלומר לאמנות.

אמיר גלבוע כותב:

אני הולך ונעלם מעצמי ופתאום אני רואה את

עצמי הולך לפני עצמי. ולו לפחות דמעתי על לחיי.

לא שחוק לא בכי. זה עצוב כדי בכי. ואני לוחש אל

עצמי הוי אחי אחי. ואחי הולך לפני ונושא את

פני. ועיניו בעיני. ויֶשנַי באֵינַי. ואנה אנו בא. ואנו על

תהום רבה.

האני מצטמצם ונעלם לתוך עצמו, ולפתע הוא מגלה את עצמו כשניים, הוא רואה את עצמו בא אל עצמו מבחוץ. מתוארת כאן התנסות פנימית של מפגש נוקב עם הישות העצמית, מעין מפגש עם שומר הסף. לא מפורט כאן מעבר לכך, אבל זה "עצוב כדי בכי". ועם זאת, למרות ההתנסות הקשה, השיר הזה הוא גם מאוד יפה! המשורר יוצק את ההתנסות שלו במטמורפוזה לתוך ספירה צלילית ריתמית ותמונתית, וכן לשונית, במובן של התמרת השפה — "ויֶשנַיי — באֵינַיי".

יש כאן רמז מסוים. מה שהאמנות יכולה לעשות למציאות — לכל מציאות — הוא להתמיר אותה מ"מה" ל"איך". יש דבר-"מה" שברצוני לומר והוא הופך בתוכי ל"איך" — ומועבר לספֵירה אחרת לחלוטין, לספירה של איכויות. מופיע כאן מסתורין גדול של השפה. ה"מה" הוא מה-הות ו"האיך" הוא איכ-ות; אנחנו הופכים מהות לאיכות דרך האלכימיה של הפעילות האמנותית. לרוב אמנים לא עושים זאת בצורה לגמרי מודעת, אבל אפשר להתחיל לעבוד עם מסתורין זה באופן מודע. זהו תהליך שקשור מחד להעמקת ההתנסות, ומאידך ללימוד של מעבר דרך סִפּים של טרנספורמציה. בהקשר הזה אומר שטיינר: "באמנות אני יכול לעבוד רק עם מה שכבר שכחתי". אחרת ישנה סכנה של דידקטיות. בתהליך האמנותי, בין ה"מה" ל"איך" ישנו רגע של שִכחה, של היעלמות — רגע שיכול לקחת גם שנים.

האם מספיק השמן במנורה?

כפי שראינו, ישנה כאן התנסות של פיצול הישות, במונחים אנתרופוסופיים, היפרדות פנימית במפגש עם שומר הסף. ואז נכתב — וזה מאוד מדויק, מה שאמיר גלבוע אומר כאן — "ואנו על תהום רבה". משהו מהתהום הרבה הזאת כולנו חווים עכשיו. חווינו מפגש קשה עם מוות ועם רוע, וכעת אנחנו  ניצבים מעל תהום רבה. וברגע הזה אני רוצה שנתבונן עכשיו. שטיינר מתייחס אליו בספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים, בפרק על המפגש עם שומר הסף הקטן. בפגישה זו מועמד מולי האספקט הלא מותמר של ישותי העצמית. ואז, כאשר הציווי הראשון של שומר הסף, והוא לקחת אחריות על התמרתי העצמית, נענה — מתרחש דבר מה ששטיינר מתאר כך:

הוא מביט לאחור, אל תוצאות כל חינוכו עד כה, כעל בית שהתמוטט, לבנה אחר לבנה, אשר מעתה חייב הוא לבנותו בצורה חדשה [...] ושוב, זה יותר מסמלי, כלומר — לאחר ששומר הסף השמיע את דרישותיו הראשונות, מתחוללת סופה מהמקום בו זה עומד, המכבה את כל אותם האורות הרוחיים אשר האירו עד כה את שביל החיים. חשכה גמורה יורדת מסביב לתלמיד מדע הרוח [...] ומתוך החשכה הזאת משמיע הוא את אזהרותיו: אל תעבור את הסף שלי בטרם ידעת בבירור כי אתה עצמך תאיר את החשכה מסביבך. אל תצעד צעד אחד קדימה, בטרם בטוח אתה כי הספיק השמן במנורתך שלך.^[1]

דבר זה מתרחש לאחר הפגישה עם שומר הסף הקטן, ולאחר שהאדם, דרך אותו מפגש, לקח על עצמו אחריות מלאה. כעת נשמטת הקרקע מתחת לכפות רגליו, והאדם מוצא את עצמו בעלטה מוחלטת, מעל תהום רבה. עליו להאיר את החשכה מתוך עצמו. להצית את הלהבה מתוך חומרי הבערה של עצמיותו. ומהו אותו חומר בערה של עצמיותי? זהו אני עצמי כשעווה וכפתיל. עליי להיות נכון להקריב דבר מה מעצמיותי. ניצוץ האני נקרא להפוך ללהבה. וכשניצוץ האני הופך ללהבה יש ביכולתו להאיר את הדרך לעולמות הרוח, לתודעה החדשה הנפתחת בעבורו עכשיו.

כעת, ממשיך שטיינר ומתאר, יבוא שלב שבו תופיע מולו ישות נוספת, ישות אור עליונה, לתאר את יופייה — קשה במילים אנושיות.^[2] והאדם ישמע אותה מדברת ואומרת לו: אתה עצמך הגעת אמנם לדרגת התפתחות גבוהה, חווית כבר את הספירות הגבוהות של ההוויה, אבל כעת עליך לחזור אל העולם ממנו באת ולקחת אחריות, לא רק על ההתפתחות שלך, כי אם גם על אחֶיךָ למסע. זהו דברו של שומר הסף הגדול. אפשר לתאר ישות זו כלהבה שחיה כבר את כל ישותה כבערה. יש ביכולתה לחיות את עצמה מתוך פעילות הבּעֵרה העצמית שלה. בעבור האדם היא מהווה את ישות העתיד שלו.

ולמעשה מוצא את עצמו כעת האדם, בהמשך מסע התפתחותו, באופן מתמיד בין שני שומרי הסף, הגדול והקטן. מצדו האחד שומר הסף הקטן — שהבטיח לו עוד קודם לכן, "לא אעזבך לעולם ואפילו לא לרגע קט, כדמות המופיעה תמיד לנגד עיניך" — כדמות המהווה בעבורו אינדיקציה מתמדת לאופי חייו ופעולתו בעולם. ומצדו השני שומר הסף הגדול, הלהבה הגדולה, כדמותו העתידית כלילת השלמות, עמה הוא שואף יותר ויותר לאחד את ישותו העצמית, כלומר, להפוך את עצמו מלהבה קטנה ללהבה גדולה. שומר הסף הקטן מכיל את העבר הלא גאול של האדם, ומפנה אותו לעבודה על עצמו. שומר הסף הגדול, הלהבה הגדולה, מכיל את כל מה שהאדם יוכל להיות בעתיד ומפנה אותו לעבודה בעולם. במובן זה שטיינר מדבר עליו גם כישות עמנואל, כישות האהבה,^[3] שבברית החדשה מכונה גם "בן האדם". כעת אנו בני אדם בהתהוות, נעים לקראת היהפכות לאדם.

מי יצר את הצל?

בתוך התהליך ההתפתחותי של האנושות, כתנאי הכרחי, ישות האני, הלהבה הזעירה הזו, שהוצתה בנו בשלב התפתחותי מסוים, סוגרת על עצמה והופכת לאני ארצי. זהו למעשה תהליך של הצטמצמות הדרגתית מההיקף אל המרכז, כשישות האני הופכת לעצמאית יותר, מדויקת יותר, הזוהר שלה הופך להיות חזק יותר, אבל גם מצומצם יותר.

וכך, בתהליך הסגירה העצמית הזו, היא גם הופכת פחות ופחות שקופה לרוח, כלומר לאורה של הלהבה הגדולה. עליה להפריד את עצמה תחילה ממקורה, ודרך ההפרדה הזאת היא מטילה בהדרגה צל. זוהי אם כן התמונה: מצד אחד הלהבה הגדולה, "להבת האהבה", במרכז "להבונֶת האני", ומצדה האחר "צל הלהבה".

מי יצר את הצל הזה? אני עצמי; אבל בתהליך התפתחותי הכרחי. אין שום אדם שלא יצר צל בתוך תהליך ההתפתחות שלו — גם הטובים ביותר שבינינו.

בעצם העובדה שסגרתי על עצמי, אני מתחיל להטיל צל. והצל הזה מקבל אופי ישותי, יש לו מעֵין חיים עצמיים. בממשות, מנקודת מבט מוניסטית דינמית, עלינו לראות את הלהבה הקטנה נולדת בתוך הלהבה הגדולה, וגם ההפרדה מתרחשת בתוכה — גם הצל בתוכה. אחרת אנחנו עלולים להיכנס לחשיבה דואליסטית, שתמיד יש לה גם אופי מוסרני. הכול מוכל בתוך ישות האינסוף. ואפשר לומר עכשיו, שכאשר להבת האני פוגשת את שומר הסף הקטן, דרך הזעזוע של הפגישה עם הצל של עצמה — היא לוקחת על עצמה למרֵק את ישותה העצמית, ולהפוך את עצמה שקופה לאור הרוח. זהו השלב הראשון. השלב השני, שנובע באופן אורגני מתוך השלב הראשון, הוא שהלהבה לוקחת על עצמה להתמיר, בדרך של התגברות עצמית, של מעבר חוזר ונשנה דרך מרכז ישותה העצמית, את הצל שהיא עצמה יצרה. ישנם כאן שני שלבים — האחד מכונה בדרך האזוטרית "היטהרות", והשני "התמרה".

כעת, מהיכן אני מוצא את הכוח להתמיר את שומר הסף הקטן, את צל הלהבה? רק מתוך התחברות אל הלהבה הגדולה, זהו הקשר שביניהם. רק כשאני מחבר את עצמי, מתוך ההתכוונות אל העתיד, אל הלהבה הגדולה, ביכולתי לקחת אחריות על העבר. רק מתוך התכוונות למה שאוכל להיות בעתיד — כלומר לישות האהבה — ביכולתי לקחת אחריות על כל מה שחי בתוכי כהיפוכה.

מה שחווינו עכשיו מאוד חזק, דרך המפגש עם הצל, הוא התעוררות. אנחנו מתעוררים קודם כול במפגש עם הצל, במפגש עם הרוע. זהו תפקידו המרכזי — לעורר אותנו לעשות את העבודה, למרק את ישותנו, כדי שנוכל להחדיר את עצמנו באור הלהבה הגדולה ולחזור אל הצל כדי לקחת עליו אחריות ולהתמירו.

פעימת הלהבה

אם נתבונן לתוך ישות הלהבה הגדולה, לתוך ישות האני-הנני, נשים לב שהיא מהווה למעשה פעימה. זוהי ישות פועמת; והתבוננות יותר מדויקת לתוך הפעימה הזו תראה לנו, שהיא מכילה בתוכה שתי איכויות הופכיות. איכות אחת של אור קורן — ואיכות שנייה של כוח מתעצם ומתעבּה. ובתווך נמצאת אותה הוויית פעימה, שבמשמעותה העמוקה היא למעשה התמרה. כשאנו מסתכלים לתוך הלהבה הזו, לתוך הוויית האני-הנני — אנחנו יכולים להתנסות בה כפעימה בין חשיבה קורנת הנעה לקראת האוניברסלי, לבין רצון בורא מתעבּה — שמגיע מההיקף ורוצה לחצות דרך המרכז האינדיווידואלי.^[4]

כשמסתכלים לאן מובילה הפעילות החשיבתית — אנו יכולים להשתמש במילה אחת שאינה כה פופולרית היום: אמת. מה אני מחפש דרך החשיבה? אני רוצה להגיע לאמת! למה היא לא פופולרית? כי אם יש אמת, אז כביכול איננו חופשיים, כביכול תתקיים דיקטטורה של אמת. אך כשבודקים זאת קצת יותר לעומק, מתגלה בדיוק הדבר ההפוך; למעשה, רק על בסיס של מחשבות אמת אפשר ליצור חירות, המתקיימת בכלל בקוטב ההופכי, בקוטב הרצון. הצד השני, שקשור לרצון, הוא השאיפה אל הטוב. אני רוצה שהמעשה שלי יהיה טוב, שהוא יפעל נכון בעולם. הטוב הוא תמיד ספציפי, והוא נע לקראת האינדיווידואלי. מצד אחד, למשל, קיים מושג העץ — אבל מצד שני, אין ביכולתי לשתול עץ כללי. כך גם בחינוך. אפשר לדבר על התפתחות הילד במושגים כלליים, אבל אי אפשר ללמד "ילד כללי".

ובאמצע בין האמת לטוב נמצא את היפה. אותו, למעשה, הכי קשה לתפוס באופן חשיבתי. ביפה אנחנו מתנסים בדבר מה שהוא בה בעת גם אוניברסלי וגם ספציפי. זהו היפה. וכשמסתכלים על כך במבט רחב, אפשר לומר שהישות השלמה של האדם כישות האהבה מגלה את עצמה כאמת, כטוב וכיופי. אך כישות האמצע היא עומדת בזיקה מיוחדת דווקא ליפה. היא אמנם מגלה את עצמה בפעילות הקורנת כאמת; ובפעילות הרצונית, הבוראת-יוצרת, כטוב; אבל בעצם הווייתה, היא קרובה באופן מיוחד למרכז שנושא בתוכו את הקטבים כיופי. אפשר לומר שוב, היפה במובנו השלם, האמיתי והטוב, נושא תמיד את שני הקטבים, הוא יהיה תמיד גם אוניברסלי וגם ספציפי, אבל לא עד הסוף אף אחד מהם, והוא קשור לכן, באופן מיוחד, לישות האהבה. כמעט אפשר לומר, היפה הוא ההֵירָאוּת של ישות האהבה. זוהי הצורה שבה ישות האהבה מראה את עצמה, מופיעה. היפה קשור להיראוּת.

הגיוני ולא נכון

הלהבה הקטנה של האני רוצה להידמות יותר ויותר ללהבה הגדולה, אותה היא מוצאת בתוכה, והיא רוצה ללמוד לפעום כמוה. אך כשהיא מתחילה לנסות לפעום, היא מגלה שיש לה כאן מכשול שסוגר עליה. וכל עוד לא נחקור את הגבולות הללו, לא נצליח להתגבר עליהם. לכן הצעד הבא שלנו יהיה לחקור מה קורה בלהבה הקטנה, אבל קודם כול — ביחסים שבין אמת, יפה וטוב.

פעילות החשיבה מחפשת אחר האמת. למה היא הופכת בתוך הספירה של הלהבה הקטנה המופיעה כפרסונה? היא הופכת — וזה מעניין בצורה בלתי רגילה — היא הופכת לחשיבה שאינה מחויבת לַשָלֵֵם. היא הופכת לחשיבה לוגית, שבתוך עצמה יכולה להיות נכונה, אבל לאו דווקא אמיתית. הטוב, מצד שני — בתוך גבולות הפרסונה — יהפוך לפעילות עשייה פרקטית תועלתנית, שקרעה, אפשר לומר, משהו מהאפשרויות של הטוב — אבל היא משתמשת בהן כעת למען עצמה בלבד. אל לנו לשפוט זאת, כי האדם באמת היה צריך להגיע למצב שבו הוא יכול לחשוב משהו בצורה הגיונית, אך עם זאת, הדבר הזה אינו נכון. נוצר כאן תהליך של השתחררות: האדם יכול לעשות משהו שעובד בעולם, ועם זאת, הוא מזיק לו! אנחנו עדים לכך כיום בתחום של האקולוגיה. לאורך מאתיים ומשהו שנים, פחות או יותר מן המהפכה התעשייתית, האנושות הפכה להיות מאוד פרקטית. ואחרי כמאתיים שנה, היא פתאום מגלה שהפעולות שלה, במובן עמוק יותר, לא היו כל כך פרקטיות. כלומר, המצב הנוכחי נוצר מתוך חשיבה מאוד צרה, שלקחה את פעילות הרצון והשתמשה במונחים של טוב "למען האנושות". יצרנו מפעלים וייצרנו — ותוך כדי זה יצרנו נזק עצום. למה? כי לא לקחנו בחשבון הֶקשרים רחבים יותר, אקולוגיים, אנושיים, חברתיים, קהילתיים.

ומה קורה לספירת האמצע החווה-מתמירה כשהיא מתנתקת מהשלם ומובלת אל הספירה הפרסונלית? היא מופיעה כרגש, שבסגירה שלו על עצמו הוא הופך לסנטימנטלי. היופי מופיע כאן כיופי-לכאורה, כלומר כקיטש. מה זה קיטש? זהו יפה שניתק את עצמו מהשלם.

אחד הדברים שאנו רואים היום בצורה מאוד חזקה הוא שהחשיבה הופכת להיות לוגית רציונלית. מכנים זאת גם "אינטלקטואלית"; הרגש הופך להיות סנטימנטלי, מציף; והרצון הופך לפרקטי-תועלתני, אבל מנותק מהשלם.

רואים את זה עכשיו למשל בשמאל הפרוגרסיבי. חוויה רגשית, ובמובן מסוים נכונה, של חוסר צדק, מתחברת עם חשיבה שהפכה לאינטלקטואלית. הרגש, שהופך להיות חזות הכול, משתלט על החשיבה הזאת, שמאבדת כל קשר למציאות. וכך קורה שכשהחשיבה האינטלקטואלית עומדת מול תופעות של רוע, שהוא רוע מובהק, היא אינה יכולה לומר עליו שזה רוע. למה? כי לכאורה, לכל דבר יש את הזכות להתקיים, אנחנו ברב-תרבותיות. ומי יקבע שזה רוע? זו "עוד צורה של ביטוי" — להרוג, לאנוס, לשחוט, זו "עוד צורה של ביטוי בעולם"...

זוהי התמונה: החשיבה ניתקה את עצמה ממקורה בשלם, והרגש שהפך לסנטימנטלי השתלט עליה במובן מסוים, ובדרך כלל, במצבים האלה הרצון מאוד חלש.

שטיינר מדבר על כך באחת הכיתות — עלינו ללמוד להפריד באופן מודע את החשיבה מהרגש, ולחבר אותה אל הרוח. אם איני מחבר את החשיבה אל הרוח, כלומר אל השלם, הרגש שהפך לסנטימנטלי משתלט עליה וקובע את מסלולה. רוב מה שאנחנו קוראים חשיבה כיום, הוא למעשה רגש מנוּסַח. דעות.

אמנות בספירת הצל

הצעד הבא יהיה לשאול איך מופיע השילוש הזה — יופי, טוב ואמת — בספירת הצל. נתחיל מספירת החשיבה. מה תהיה האמת שהפכה ללוגיקה בספירת הצל? היא תופיע כשקר. מהו אם כן שקר? שקר הוא שימוש בחשיבה לוגית כנגד האמת. שקר חייב להיות בנוי היטב, אחרת הוא לא יעבוד. לכן אנחנו בונים אותו בצורה הכי לוגית שאפשר, ומשתמשים בפעילות הלוגית כנגד האמת.

ובספירת הרצון, מי עומד אל מול הטוב בספירת הצל? זהו הרוע. ופה שוב, אפשר להשתמש במשפט המפורסם של שטיינר — מהו רוע? טוב שאינו במקומו. אבל גם פה, אם הרוע הזה צריך להיות אפקטיבי, עליו לפעול בצורה פרקטית. לכן אפשר לראות לעתים קרובות תופעות של רוע שהן מאוד מאורגנות, מאוד מסודרות, מאוד לוגיות. הרוע פועל בספירת הרצון בכלים הפרקטיים ביותר, כנגד הטוב. כך הוא יוצר מציאות.

וספירת המרכז, ספירת היופי, מתגלה בתצורת הצל שלה ככיעור. השקר, הכיעור והרוע הם היבטי הצל המשתקפים אלינו דרך שומר הסף הקטן כקריאה להתעוררות, ללקיחת אחריות. בעמידה הזאת של האני מול שומר הסף הקטן, מול תופעות של צל גם בתוכי וגם בעולם, אני יכול להגיע למקום שבו אשמע את הקריאה שעולה מתוך הצל, שהיא קריאה הפוכה מצורת הפעולה שלו בעולם. זוהי למעשה קריאה לגאולה.

בהקשר זה מתאר אלברט שטפן, משורר שוויצרי, אנתרופוסוף, התנסות שהייתה לו כמשורר צעיר בגיל 22, עת הגיע לברלין ב-1906 בעודו עובד על ספרו הראשון: "זה היה בשנת 1906, שנסעתי לברלין עם כתב היד של הרומן הראשון שלי, אוט, אלואיז וּוֶרלשֶה (Ott, Alois und Werelsche ). בספר זה תיארתי את הניצחונות והכישלונות של שלושה בני אדם במישור של הטוב, האמיתי והיפה. ואומנם, תיאור מנקודת המבט של התחושה. רציתי להעמיק את שתיארתי שם, כדי לחדור את החיים בכל תהומותיהם. השתכנתי בסמטה, שבה שררו אומללות והזנחה. החדר שלי פנה לעבר חצר אחורית, שאליה הובילו דלתות של מסבאה אפלולית. בלילה עלו אליי וחדרו ללא הפסקה היללות והצרחות של יושבי המקום. לא ראיתי את מה ששמעתי, שכן מעולם לא נכנסתי למסבאה. אך דווקא משום כך, יכולה הייתה ספירה זו לפעול עליי."^[5]

מה שטפן מתאר פה? הוא מגיע לברלין, עובד על הרומן הראשון שלו, והשאלה של הרוע מעסיקה אותו מתחילת דרכו, מגיל מאוד צעיר. בשביל להכיר טוב יותר את המרחבים האלה, את הספירות הנפשיות ואת ההוויות האלה, הוא בוחר בברלין את אחד המקומות הזנוחים ביותר, ומתברר לו, בדיעבד, שהחדר שלו ממוקם ממש מעל מסבאה הנמצאת בחצר האחורית. הוא שומע את היללות והצרחות העולות משם בלילה. ודווקא משום שהוא לא יורד ולא נכנס לשם, יש ביכולתו לחוות, במובן מסוים, את האספקט הפנימי של מה שקורה שם. ואז הוא מתאר את הדבר הבא:

"בערב נובמבר אחד — בשבועות אלה יהיה זה 18 שנה מאז^[6] — עיבתה את עצמה ההשפעה שעלתה משם לכדי תמונה ישותית מזעזעת. ראיתי בתודעה מלאה, מתוך יכולת שיפוט חופשית, כיצד מתוך החצר שהייתה צרה ושחורה התרוממה דמות רוחית העשויה מתשוקה, דחף הכחדה וייסורים עצמיים שאין קשים מהם, ונעה לקראתי בנהמת מוות. יכולתי לקלוט מתוך הצליל הפנימי הזה את שקיעת הנפש. הוא היה כמו קריאת עזרה, כמו היצמדות ורצון לחנוק, כמו אזהרה נחרצת למצוא את מילת הגאולה."

עולים פה כמה דברים. קודם כול עולה הצל, שהוא תמיד קשור גם לצל העצמי, אבל גם לישות אסטרלית אובייקטיבית שמופיעה, ובו-בזמן שטפן יכול לחוות גם את הייסורים העצמיים וגם את רצון ההכחדה. ומתוך הישות הזאת הוא שומע, מבעד ל"היצמדות ורצון לחנוק" — "קריאת עזרה". אלה הן שתי שכבות של הרוע, גם עוצמה של הרס וגם, כקול נסתר, קבור, קריאה לעזרה; ולבסוף, "כמו אזהרה נחרצת למצוא את מילת הגאולה". והוא ממשיך:

התנסות זו שתיארתי, גם אם באופן מרומז, חזרה על עצמה בצורות מגוונות ביותר. נוצרה בעבורי שאלת גורל כבדת משקל, שבמענה עליה היה תלוי ההיות-או-לא-היות של המשורר. היכן מוצא אני את האפשרות לעמוד אל מול עוצמת הבראשית הזאת [הרוע], הפועלת בתוך האנושות, לא רק באותה מסבאה? היכן מוצא אני את הכוח להילחם בה? היכן מוצא אני את הכלים להתמירהּ?

~~

וזה מחזיר אותנו עכשיו לשאלה של האמנות. איך באמצעות אמנות אפשר להפוך רוע ליופי? מהי הפעילות הנדרשת מאיתנו כדי להפוך — כמובן, לא רק את הרוע, אבל גם את הרוע — ליופי? דיברנו בהקשר זה על תהליך של התמרה, בין ה"מה" ל"איך". קאנט, אגב, אמר שיש דברים שאי אפשר להכניס לאמנות; אבל הגבולות האלה נחצו. היום אפשר להגיד — אין דבר בעולם, שאי אפשר להפוך לחלק מיצירת אמנות. ועם זאת, השאלה היא איך ה"מה" הופך ל"איך"? מהי כאן הפעילות הטרנספורמטיבית? אמיר גלבוע מרמז לכך בשירו — "אני הולך ונעלם מעצמי". בשביל שה"מה" יהפוך ל"איך", עלינו לעבור דרך נקודות סף, דרך נקודות "אין", דרך היעלמות. מי שמכיר את התהליכים הפנימיים הקשורים בעבודה אמנותית, מכיר את הנקודות האלה. תחושת כישלון, אובדן דרך, פער בין מה שאני יוצר לבין מה שאני רואה בתוכי. משהו שלא מצליח להתממש. ואז ברגע מסוים משהו נחצה ופתאום הדבר מופיע. כלומר, יש פה היעלמות והופעה מחדש, מעין "מות והתהווה" בתוך התהליך האמנותי עצמו, שמאפשר ל"מה" להפוך ל"איך".

אבל יש כאן שאלה נוספת שמועמדת עבורנו היום בצורה מאוד חזקה, בעבור כל מי שרוצה לעסוק באמנות לתוך העתיד, והיא: האם יכולה להיות אמנות טובה שתפעל בצורה רעה? זוהי שאלה חדשה. אפשר לומר שמרגע חציית הסף של האנושות — מדובר במעבר מהמאה ה-19 למאה ה-20 — נכנסה שאלה שלא הייתה ביוון ולא בימי הביניים, וגם לא ברנסנס ולאחריו. והשאלה היא האם האמנות משרתת את הטוב? או במילים אחרות, האם האמנות משרתת את ישות האהבה?

בהרצאות על הקארמה של התנועה האנתרופוסופית, כרך ג', שטיינר מדבר על משהו שיתחיל להופיע בתקופתנו. הוא אומר שיופיעו פה גאונים על האדמה, שישויות אהרימניות יפעלו דרכם. אנחנו נתחיל לראות, וכבר רואים — שטיינר מדבר על זה באופן מאוד ספציפי בתחום הספרות והתיאטרון ואחר כך בכל תחומי החיים — "גאונות של רוע". אלה אנשים, בני אדם, בעלי כישורים גאוניים, ועם זאת — דרך מצבים מסוימים של עמעום תודעה, יפעלו דרכם מלאכים אהרימניים, כפי שהוא קורא לזה. הם יִיצרו יצירות מדהימות, וייצרו בלבול תרבותי נרחב, משום שלברק הזה יש כוח פיתוי עצום.

ולכן אנחנו צריכים להוסיף לשני המושגים האלה של ה"מה" וה"איך", גם מושג נוסף, שהוא ה"מי". זוהי נקודת המוצא:

מי הוא זה שפועל? למה הוא מכוון? זה לא רק מה אני עושה, אלא גם מהיכן אני עושה ולאן. ה"מי" קשור לנקודת המוצא של היוצר, להתכוונות. זוהי שאלה מוסרית בעיקרה והיא קשורה לתהליכי ההתמרה שהיוצר עצמו נקרא לעבור. היוצר, הלהבה הקטנה, נקרא ליצור לאורה של להבת האהבה.

 

1. ר. שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, תרגום נחמן בר שלום, הוצאת מיכאל, עמ' 144.

2. שם, עמ' 149.

3. ר. שטיינר, מדע הנסתר בקוויו העיקריים, תרגום אלישע אבשלום, הוצאת תלתן, עמ' 141.

4. ראו בהקשר זה: גאורג גלצר, הזרם הקריסטלי, תרגום צבי מדר, ניצת השחר, 2012.

5. אלברט שטפן, "מילים מלוות למחזה ארבע החיות" מתוך שבועון הגתאנום 30.11.192. תרגום יפתח ב.א.

6. את האנתרופוסופיה פגש שטפן שנה לאחר ההתנסות המתוארת. בהמשך כתב מחזה בשם ארבע החיות, מטמורפוזה אמנותית של ההתנסות הזו.

 תמונה בראש: יערה עשת, תיקון עולם, דיו וצבעי מים על נייר, 25/25 ס"מ

מתוך תערוכה על ערכי היהדות. צוירה באביב-קיץ 2023.