אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
הידיים הובילו. צילום: עדי רפפורט
לפני כמה שנים עברתי חוויה חזקה במפגש עם ילדי פליטים בכורדיסטן. סיפרתי עליה בהרחבה בגיליון חינוך הקודם:[1] כשהגעתי למחנה הפליטים גיליתי שהמזוודה שלי עם כל חומרי ההפעלות נותרה אי שם באיסטנבול. במצב הקיצוני הזה פגשתי את עצמי מול הילדים ללא מסגרת וללא אמצעים. רק הילדים ואני. ברגע הראשון זה היה מבהיל, אבל אז שאלתי את עצמי: מה כן יש לי? ועניתי: יש לי את הפנים שלי, הקול, התנועה, הדמיון והיצירתיות, יש לי קצת אומץ וחיוביות שמאפשרים לי ליצור קשר גם בלי שפה – ויש לי אמון בילדים ובעזרה מלמעלה. התחלתי לנוע, תנועות באצבעות, בידיים, ברגליים, עם כל הגוף... מתחילות לזרום מתוכי מנגינות, מצטרפים קצבים, תנועות — והילדים עונים ומשתתפים. האווירה מתחממת ויותר ויותר ילדים מצטרפים בתנועה, בשירה, במשחק. שמחת יצירה נוכחת. רגעים של אושר.
רוקדים בחצר בטבריה
מה שחוויתי בארץ הרחוקה אני חווה עכשיו שוב כמתנדבת חינוכית בטבריה עם ילדי מפונים: יש ילדים שזקוקים לתמיכה, יש מסגרת של זמן, אין חלל ברור לעבודה, אין חומרים — זה שוב הילדים ואני. שוב אני פוגשת את עצמי עם היכולות וגם עם החולשות שלי ומולי הילדים עם הצרכים שלהם. העובדה שאין תוכנית מוגדרת משאירה לי חופש ואפשרות ליצור מפגשים שמותאמים למצב. כך גם נפתח מרחב עבור הילדים להיות שותפים ליצירת המפגש. ילדים שעברו טראומה זקוקים לאפשרות לפתח שוב אקטיביות וביטחון עצמי.
מה אנחנו עושים? שרים ורוקדים, קולעים עם חוטים, תופרים וסורגים במבואה או בחצר בית הספר. זהו בית ספר רגיל בטבריה, שהמחנכות בו קיבלו אותי בזרועות פתוחות, והילדים מגיבים באופן חיובי לפעילויות שאני מביאה. למשל, הילד שיושב תמיד בפינה המרוחקת ולרוב מסרב להשתתף בשיעורים, מוכן במפתיע ובשמחה לגלגל חוטים, לתפור ולקשור.
אם הצלחנו לעזור לילדים וליצור פעילות עם משמעות, להנחיל מיומנות חדשה שדורשת ידיים ערניות ונותנת מענה לרגשות, אם אפשרנו אווירה של יצירה משותפת — אז הצלחנו לחוות רגעים של עולם טוב. אלה רגעים הומאופתיים קטנים ומשמחים שבונים חוזק פנימי ומאפשרים, לפחות לזמן קצר, לשכוח את המתח של הסביבה החברתית והפוליטית שמקשה על הילדים ועל כולנו.
במצב החירום הנוכחי מתעורר אצל רבים הרצון לצאת ולהפוך מחשבות ורגשות לעשייה. הנה כמה מהן.
קרקע לחלומות
מספרת אורנה שם טוב ממרכז "סול": המלחמה ואירועי השבת השחורה טלטלו את עולמנו. כל חוויית הקיום שלנו השתנתה — החרדה, הדאגה, האִיוּם, המגע המתמיד עם המוות והמפגש הישיר עם סכנות — אנחנו חיים במצב של חירום מַתמיד כבר מעל 100 ימים.
כאנשי חינוך עלינו לצאת מנקודת הנחה שכולנו פגועים, גם אם אין זה גלוי לעין. הילדוּת — ומה שמובטח בה לילדים — נפגעו. התמונה שהילדים מחזיקים בנפשם — שהעולם הוא טוב ויפה, ושהמבוגרים מבטיחים להם הגנה וביטחון — כל אלה נרמסו באחת.
הפעילות שלנו עם ילדים למשפחות מבקשות מקלט, שנתלשו ממדינות האם שלהם בבריחה, סיטואציה קשה שלוותה בפגיעות בגוף ובנפש — מציבה אותנו בהכרה מתמדת לאפשרות של פוסט טראומה אצל ילדים.
למרות שגם בשגרה אנחנו פועלים בהתאמה למצב הייחודי, הרגשנו שחייבים להיפרד מהתוכניות שהכנו מראש ולהתבונן מחדש על הילדים וגם על עצמנו.
בשבועות הראשונים של המלחמה השתדלנו לעבוד בעיקר במרחב הפתוח — בחוץ. התרכזנו בעבודה עם הגוף דרך מעגלי תנועה והרבה הרבה משחקים, שנועדו לפרוק מתחים, לחזק את המעגל החברתי ולהביא קלילות ושמחה סוחפת.
בהמשך פיתחנו תקופת לימוד שצמחה מתוך הרצון לגעת בחרדות המלחמה בדרכים נוספות. השתמשנו בסיפור מרפא שיצר קרקע לעסוק בחלומות, כמבטאים חרדות אך גם משאלות, והכנו לוכדי חלומות. בימים אלה הילדים מכינים לוכדי חלומות נוספים, הפעם לילדי משפחות מפונות. האפשרות להעניק מתנה מעשה ידיהם לילדים ישראלים שנתלשו מבתיהם, היא רובד נוסף בתהליך החיזוק ובניית החוסן שלהם.
אריגת קסמים
מספרת תמי רפפורט, מטפלת באומנות: את הימים הראשונים של המלחמה העברתי בהכנת נולים עגולים מנצרים וחוטי כותנה. לא ידעתי מה אעשה איתם, אבל הידיים הובילו את העשייה. תוך זמן קצר הבנתי. עשרות נולים מצאו את דרכם לידיים של ילדים ומבוגרים, נשים וגברים, ניצולים ממסיבת הנובה, תושבים מפונים, וכל מי שחיפש אמצעי להשקטת המחשבות. מבוגרים וילדים ישבו יחד וארגו, בשקט. אמא שהבת שלה ניצלה מהמסיבה הנוראה ההיא הודתה לי ואמרה שזו הפעם הראשונה שהיא מוצאת שקט בנפשה מזה שבועות, היא ביקשה עוד נול, לקחת הביתה. מטפלות מהסטודיו הבטוח של ארגון יה״ת התיישבו בסוף יום ארוך וביקשו להצטרף לאריגה.
נולים נשלחו גם דרומה לבת שלי, מחנכת כיתה א', בקיבוץ נאות סמדר שקלט לתוכו את קהילת צבעון מהצפון. אחרי כמה ימים היא התקשרה: "אימא, הנולים שלך הצילו אותי, הם עובדים כמו קסם על הילדים, יש לי איך להרגיע אותם".
נוכחתי שוב כמה עוצמה טמונה במעשה הפשוט לכאורה של מלאכת כפיים שקטה, וכמה חשוב לצאת עם הכלים שלנו מחינוך ולדורף לעשייה בתוך הקהילה ומחוצה לה.
מספרת מיריה רון: ההתנדבות שלי עם הילדים המפונים, בשבועיים הראשונים למלחמה, התחילה באופן די אימפולסיבי. הרגשתי דחף חזק לצאת ו"לעשות משהו מועיל". מצאתי שתי קהילות מפונים במרחק לא רב מביתי. ברכב כבר היו סלים מלאים בגרביים מלאות בחול ים, חבל קפיצה, גומי למשחק, גירי מדרכה ועוד. ה"ציוד" החשוב ביותר שלי היה הידיעה וההכרה בכך שברגעי אמת של חירום ומשבר אפשר לעשות הרבה מאוד בעזרת מעט מאוד. החלטתי פשוט להיכנס לרכב ולהגיע. עברתי מחדר לחדר ומקבוצה לקבוצה והצגתי את עצמי כגננת ויועצת. מצאנו דשא פנוי והתחלנו. עבדתי עם מה שהתנסינו בו בקורס חינוך חירום, והבאתי גם דקלומים שנותרו בלבי מתקופת עבודתי כגננת. היו גם הורים שהצטרפו לפעילות, ופעם אפילו מצאתי את עצמי קופצת על חבל בחדווה רבה.
