"הם נכנסו לנו ללב"

"הם נכנסו לנו ללב"

כבר 38 שנים הקהילה השיקומית כפר רפאל היא בית למשפחות, מתנדבים וחברים – אנשים בעלי צרכים מיוחדים. שופעת משם עשייה מדהימה, רגש אנושי חם ומעל הכול תפיסה מעוררת מחשבה: המטופלים הם שותפים מלאים להקמת המקום

פרולוג שהוא גם קצת אפילוג

כבר בשיחת הטלפון הראשונה שלי עם ניצן שפילמן, אב בית וגנן ב"כפר רפאל", שסיפר לי כבדרך אגב שאותה קבוצה של משפחות, לא רק מקיימת קהילה שיקומית וארבעים שנים של חקלאות ביודינמית במדבר, אלא גם יזמה ויצרה את מערכת חינוך ולדורף "נטע ארז" בבאר שבע, עלה בליבי החשד המתוק שאני מוזמנת אל לב ליבו של "המוסד" האסימובי, אל אותה קהילת מלומדים נחבאת אל הכלים שלמעשה שולטת באימפריה הגלקטית. במהלך ביקורי הלך החשד והתפתח לתחושה שלא למוסד הגעתי, אלא דווקא ל"גאיה", כוכב לכת בו מבקרים גיבורי הסדרה של אסימוב, ושמתפקד כאורגניזם אחד שבו רווחת כל חלק מחלקיו חשובה לכל פרט כרווחתו שלו – תחושה שהפכה כמעט לעובדה מוצקה, עת לקראת תומן של 24 שעות הביקור המאוד אינטנסיבי שלי, כשניסיתי לגנוב עוד כמה דקות בגן הירק, נשלחתי להתארח בבית קורנפלד. לרגע פזיז חשבתי לוותר על עוד שיחה ולדלג על ארוחת הצהריים, אבל בסופו של דבר (ולמרבה המזל) התמסרתי למוח הכוורת שידע לפניי שאני עומדת שנייה לפני קריסת מחסור בקפאין ובגלוקוז. או כפי שאמרה אוֹרַת, המארחת שלי, בעוד אני מתפטמת בעוגיות טבעוניות מופלאות שאפתה באותו בוקר במקרה (מה שבהמשך הכתבה יתגלה כמושג בדיוני) ובקפה אספרסו אמיתי: "אנחנו מכירים אחד את השני כל כך טוב שגל ידע בדיוק לאן לשלוח אותך ומתי. זה כנראה מה שהופך אותנו לקהילה".

מילא הם מכירים אחד את השני, אבל איך זה שהם ככה מכירים אותי? נסתרות דרכי קהילות המדבר, ואכן, מרגע לרגע מתבהר לי ש"קהילה", היא המילה שחיפשתי, והיא ניצבת כתמרור דרכים לנגד עיניי בזמן שאני כותבת את השורות האלה. קהילה בה שותפים הורי בית, ילדים, נערים, חברים ומתנדבים, קהילה שעכשיו, כמה ימים אחרי שהסתיים הביקור שלי בה, אני מרגישה מבורכת על שזכיתי להסתפח אליה – ולו ליממה אחת.

ועם זאת, בכנות, להגיד שזה מה שהרגשתי בשעות הראשונות יהיה קשה. החל מהשבילים והדשא הקיבוצי הבהחלט-ירוק-יותר שהעלה בי חרדות קיבוץ נשכחות (להן, מסתבר, שותפים רוב המייסדים) וכלה במה שהמארח שלי גל לוי, קרא "ארוחת ארבע" ושמבחינתי היה השתתפות בפונדו בתור השיפוד.

"תמיד אמרנו שזה גדול עלינו ואף פעם לא הרגשנו ראויים או חזקים או מיוחדים כדי לעשות שליחות כזאת. וכמו תמיד, כשאדם נענה לקריאה של משהו שגדול עליו, מגיעה עזרה. ועד היום, תודה לאל, היה חסד. המון אנשים עזרו ועוזרים לנו כל הזמן"
גרן גילה בטיפול בבעלי חיים. צילום: גל לוי

גרן גילה בטיפול בבעלי חיים. צילום: גל לוי

פרלוד

"איך את?" גל מסתכל עליי בדאגה כשאנחנו יוצאים מהבית.

"זה מאוד אינטנסיבי," אני מחפשת דרך מנומסת לתאר את הלחץ שיושב לי על החזה אחרי מה שנחשב כאן מפגש צהריים קליל עם תושבי הבית: שמונה חברים, שלושה מתנדבים, הורי הבית ‒ גל וענווה, ואחת הבנות שלהם. לא שספרתי, אבל שוב ושוב שאלו אותי החברים מאיפה אני ושוב איך קוראים לי ומה אני עושה פה, ומאיפה אני ואיך קוראים לי. ומה אני עושה פה. הרבה יותר מביך ומוזר ממטח השאלות היה הניסיון העילג שלי לענות. אני לא חושבת שהייתה דרך להכין אותי לזה ועדיין הייתי הרבה פחות מוכנה ממה שציפיתי.

אנחנו הולכים על שביל מתפתל לקחת סוודר מהחדר שהוקצה לי. הקור נושך. "התגובות למפגש עם החברים נעות בדרך כלל בין שני קצוות, שאיכשהו באים הרבה פעמים יחד," גל מנסה לעזור לי לבטא מה שבבירור מעיק עליי, "מצד אחד פחד, דחייה, ומצד שני הערכה, חיבה, רצון להתקרב".

"אני מניחה..." אני מגששת אחר המילים הנכונות, לאו דווקא כי אין לי מה להגיד אלא כי אני מותשת – פשוט מותשת, מחצי שעה של ארוחת ארבע בחברת ה"חברים" – "...אני מניחה שהרצון להתקרב קשור לכך שכולנו היינו רוצים לתקשר זה עם זה בלי מחיצות, בדיבור ישיר..." בזמן שאני מדברת, עולים בליבי פניה המאירים של ספיר, שבזמן הקצר שהייתי שם הספיקה לתת מסאז' בכתפיים לאחד החברים שהתלונן על כאבי גב, להתעניין בשלומם של כולם, ולהעניק לי במתנה נר מקסים שהכינה בעצמה יום קודם לכן למצעד הלמפיונים של ערב השנה החדשה.

תיארתי לעצמי שגל מחכה שאפרט גם על הקושי, אבל לרווחתי בדיוק הגענו לרחבה שלפני האולם וגל הלך לסדר כמה דברים, מה שנתן לי את האפשרות לעמוד בכניסה ולהתבונן על אנשי הקהילה, מזקן ועד טף, שעושים את דרכם, מי ברכב (כיסא גלגלים) ומי ברגל, לשמוע את נתנאל גרינשטיין ומיכאל פריימן מנגנים באך ובטהובן.

אני לא חושבת שאפשר להמעיט בגודל ההפתעה, שכן מהרגע שנשמע התו הראשון, נעלמה כל אותה אינטנסיביות שפגשתי, כנראה נישאה למרומים על כנף המנגינה, וכל שנותר היה הקהל הקשוב והמחונך ביותר למוסיקה קלאסית שישבתי בו אי פעם. איש לא נע, אף אחד לא השתעל אפילו, וכשנדמו מחיאות הכפיים ואני צעדתי בחברת ירדנה וצבי מדר – שהרעיפו תשבחות זהות על הנגנים ועל הקהל – לא יכולתי שלא להתפעל, לא רק מהדרך הארוכה שעשו כאן עם החברים, אלא גם מהאופן שבו הם לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו.

"קהילה היא מוזיקה של העתיד, אך עם כל הקשיים וחוסר הבשלות, יש להתחיל בצניעות מתישהו להתאמן..."

בית ראשון – צעד אחר צעד

"כשאנחנו חושבים אחורה, אנחנו מתחילים להתעייף," ירדנה שולפת אלבומי תמונות עם צילומי שחור-לבן של שממה וקומץ צעירים באמצע כלום, "כי זה באמת היה קשה מאוד." ירדנה וצבי לא מתלהבים לדבר על עצמם, ובכל זאת, כיוון שסיפורן של המשפחות המייסדות שזור כל כך בקורותיו של כפר רפאל, הם משתפים פעולה ומתמסרים לשאלותיי.

צבי מדר, בן קיבוץ גבעת חיים היה בן 18 כשהתגלגל לידיו ספר בשם כיצד קונים דעת עולמות עליונים של שטיינר, ששינה את חייו. שותף להתלהבותו היה בן דודו, צבי דביר ("שנינו נקראים על שם אותו הסבא שנשמד בשואה") שגם הוא התעניין ב"דברים שמעבר". "קראנו ונתפסנו. למגינת ליבם של ההורים נאספה סביבנו קהילת צעירים. זה היה לפני תקופת הסמים אבל הסתכלו עלינו כמו על מסוממים. במגע עם האנתרופוסופיה, בארץ היו אז רק קומץ 'מבוגרים' שהכירו את העניין ואנחנו היינו 'הצעירים'. אני זוכר איך חוה לוי התלהבה מזה שה'סברס' מגיעים. למרות שהיינו רק כמעט סברס." ירדנה וצבי הכירו בקיבוץ חוקוק, אליו הגיע צבי כש"ש. השניים חיפשו דרך לאנתרופוסופיה ושמעו על בית אליהו, "בית לילדים טעוני טיפוח" שניהלה השוויצרית רות מוזימן בבאר שבע. "הגענו לשם יחד עם צבי דביר אחרי נסיעה של שעות והיא לא נתנה לנו להיכנס כי לא תיאמנו ביקור, למזלנו אחת המתנדבות ריחמה עלינו והכניסה אותנו פנימה. היינו שם זמן קצר אבל הרגשנו שזה מקום שקורים בו דברים אמיתיים." נדודיהם של המדרים בעקבות משמעות לקחו אותם לחווה ביודינמית בשוויץ, משם לפינדהורן שבסקוטלנד ואז לביקור משפחתי בדנמרק. "שאלנו: מה החיים מבקשים מאיתנו? ואמרנו: מה שיגיע – יגיע, נחכה ונראה."

כשפותחים ככה את כל חלונות הנפש כנראה לא צריך לחכות זמן ממושך, כי די מהר הגיע מכתב ממשפחת דביר: "אנחנו מצפים לילד. בבית אליהו, שכידוע לכם מיועד לילדים ולנוער עד גיל 18, מחפשים פתרון לבוגרים, ואם לא יימצא פתרון כלשהו ייאלצו לשלוח אותם למוסדות הממשלתיים (שאז, לפני ארבעים שנה, לא היה פתרון אידאלי בלשון המעטה). האם תוכלו אתם להיענות לפנייה? אנו נצטרף מיד כשנוכל."

מה עשיתם?

"אני קצת נבהלתי, אבל צבי אמר שחיכינו לקריאה והיא הגיעה. אז הלכנו וקנינו כרטיסים חזרה לארץ. איזו תמימות של צעירים! אני הייתי בת 18 והוא בן 27. הגענו לבית אליהו והתחלנו ללמוד את העבודה. השיטה האנגלית הייתה כנראה 'לזרוק למים', אני קיבלתי חמישה ילדים, שלושה מהם עם חיתולים, ואחרי הדרכה של שעה – 'תתחילו לפעול'. בתוך כל הקושי הזה הם נכנסו לנו ללב. כך עברנו איתם גם את מלחמת יום הכיפורים, רצנו איתם על הידיים למקלטים. חלקם עוד כאן איתנו בכפר רפאל. אנחנו מכירים כבר 40 שנה."

אולי יותר מכל הסיפורים האנושיים המרתקים ומעוררי ההשראה ששמעתי בכפר רפאל, ריגשה אותי ההבנה שחזרה בכל השיחות, וששמעתי לראשונה מירדנה ומצבי: החברים בכפר רפאל (אלה שאנחנו, שבאנו מבחוץ, קוראים להם "מטופלים") הם שותפים מלאים להקמת הכפר. בלעדיהם שום דבר לא היה קורה והם, כאינדיבידואלים, נושאים את הקמתו בדיוק כמו כל אחד מהמייסדים.

אז איך בסופו של דבר קם הכפר?

"בשלב מסוים החלטנו לנסוע ללמוד חינוך מרפא בזוננהוף, שוויץ. נפתח לנו עולם חדש, חינוך אנתרופוסופי, מוזיקה, הצגות ובעיקר ההבנה שהרוח הוא דבר אמיתי, נוכח ומוגשם לתוך העשייה. אחרי ארבע שנים, חזרנו מדורנאך לשיכון ליד התחנה המרכזית בבאר שבע. הילדים מבית אליהו היו בחלקם כבר בני 18 ובמשך שבע שנים חיפש ועד ההורים אדמה להקמת הכפר. מהגליל ועד הנגב, כולם אמרו שזה רעיון מדהים, 'רק לא לידנו'. בסוף, לאחר מאמצים כבירים של היוזמים (מה שנקרא בעגת המקום "האנתרופוסופים הירושלמים") חוה ומיכאל לוי, רות מוזימן וּועד ההורים של בית אליהו, נמצאה פה חלקה ריקה. לא היה פה כלום, אולי שני עצים, אז אמרו לנו 'בסדר, את השממה הזאת אתם יכולים לקבל'. זה קרה כמו בנס, כי בדיוק כשחזרנו משוויץ, הלכה לעולמה אישה מהולנד שאיבדה את כל משפחתה בשואה והבטיחה בצוואתה את כספה להקמת הכפר. שלושת הדברים האלה חברו לאחד והכפר קם. אילו האדמה, הכסף ואנחנו ‒

כשלצדנו אלחנן טל, מהנדס שקיבל על עצמו את ניהול פרויקט ההקמה (עוד נס אחד מרבים...) וּועד מנהל תומך ‒ לא היינו חוברים יחד באותו הזמן ובאותו המקום, הכפר כנראה לא היה קיים. כל הזמן הרגשנו שמשהו מחכה לנו, שאנחנו כל הזמן נדחפים קדימה. הכפר לא יכול היה להיות מוקם וגם לא יוכל להתקיים ללא רצון טוב של בני אדם."

ירדנה וצבי פרשו לפני כמה שנים מהורות-בית אך ממשיכים להתגורר בדירה קטנה שמחוברת לבית שאותו החזיקו במשך כמה עשורים. בין לבין הקימו עם שותפים הוצאת ספרים אנתרופוסופיים בשם "ניצת השחר", התחילו עם תרגום והוצאה לאור של הפילוסופיה של החירות והמשיכו עם תרגומים מעבודתם של מרה פרידֶריך וגאורג גלצר.

אני מסתכלת עליהם וצביטת קנאה קטנה מתגנבת לליבי. הם נראים כל כך במקום. הביוגרפיה שלהם שזורה בביוגרפיה של הכפר, הם נראים שייכים, ומעבר לזה, נראה שהם חיים את הייעוד שלהם. כשאני אומרת על זה משהו הם ממהרים לפזר את ערפילי הרומנטיקה.

"לא! לא ייעוד ולא שליחות!" הם מוחים. "כל הזמן רק נענינו לצעד הבא שהגיע. צעד אחר צעד. זה היה גדול עלינו. תמיד אמרנו שזה גדול עלינו ואף פעם לא הרגשנו ראויים או חזקים או מיוחדים כדי לעשות שליחות כזאת. כשהדברים הגיעו אמרנו, 'מה נעשה עם זה?' והבנו שאו שנעשה או שלא יהיה כפר. וכמו תמיד, כשאדם נענה לקריאה של משהו שגדול עליו, מגיעה עזרה. ועד היום, תודה לאל, היה חסד. המון אנשים עזרו ועוזרים לנו כל הזמן."

"ב-4.4.1979 הונחה אבן הפינה. סופת חול נוראית השתוללה, ועמדנו, ילדי בית אליהו, בני משפחותיהם, כמה אנתרופוסופים ותומכי ההקמה וקיימנו טקס במקום העתידי של הכפר. החברים השתתפו איתנו בהקמת הכפר. כן, יש מישור שבו אנחנו מטפלים בהם – אי אפשר להיות סנטימנטליים לגבי זה, אבל כאינדיבידואלים הם משכו מאיתנו את הכוחות היצירתיים. הם כאילו עמדו שם מולנו בעולם ואמרו: 'האם תעזרו לנו?' ההחלטה לעשות את זה לא הייתה קלה. גם לא הביצוע, אבל רצינו להיענות להם."

וכך, כמו בכל האגדות, כשעזרה, רצון ונס נפגשים, בשנת 1981, כשמסביב שממת מדבר, ובשטח החקלאי נטעי עצי פרי ראשונים שהושקו באהבה, נכנסו לתוך בית וחצי בנויים שלוש משפחות ראשונות: ירדנה וצבי מדר, צבי ושולמית דביר עם ילדיהם ואודי ואורנה לוי עם הילדים. אחרי חודש הצטרפו החברים הראשונים, בתים נוספים נבנו, חברים נוספים הגיעו.

בית שני - רואים רחוק

חנה ויפתח בן שלום מארחים אותי לארוחת ערב. חנה היא אחותו הצעירה של צבי מדר, ובין שלל תפקידיה עוסקת באדמיניסטרציה. יפתח בין היתר, משמש כגזבר.

על האנתרופוסופיה חנה שמעה לראשונה כשהייתה בת שמונה. "צבי הגיע לזה כשהיה בן 18 והתחיל לשתף, רק שלא היה לו הרבה את מי. אני הייתי בת 16 כשהוא סיים צבא ועזב את הקיבוץ ואז בדיוק חזר צבי השני, הבן דוד שלנו, והתחיל לעשות חוג לבני הנעורים. הוא לימד אותנו אנתרופוסופיה בערך שנה וחצי עד שהנהלת בית הספר אסרה על ההמשך."

חנה ויפתח הכירו בצבא, הילד הראשון שלהם נולד ביום שבו יפתח השתחרר משירות סדיר. "שנינו חיפשנו חיי קהילה ושיתוף אבל לא כמו בקיבוץ – ששם 'השמים ריקים'. התחלנו לשמוע על קמפהילים ובסוף הצלחנו לצאת מהקיבוץ לשנת חופש 'אל הלא נודע' בקמפהיל 'בוטון' בצפון יורקשיר.”

"אני חושבת שלא ראיתי לפני כן אדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית. לחלוטין לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. אולי הם כתבו לנו משהו על זה במכתב שלא לגמרי הבנו והאיש שבא לאסוף אותנו מהרכבת אמר משהו על 'הורי בית' במבטא בריטי כבד, אבל רק אחרי כמה זמן תפסנו אומץ ואמרנו להם ש'גדול עלינו'. לא ידענו לבשל אפילו. הם באו לקראתנו והעבירו אותנו לתפקיד אחר. בכל אופן, שם פגשנו את האנתרופוסופיה כדרך חיים, להבדיל מבקבוצת לימוד. שם נפתח בפנינו עולם של אנשים עם צרכים מיוחדים והרגשנו איתו טוב ונכון. אחרי שנה הבנו שאנחנו לא חוזרים לקיבוץ, ועברנו לקמפהיל אברדין בסקוטלנד. עד אז, בחיי שלפני הקמפהילים, פגשתי פחד ואולי קצת רתיעה מאנשים כאלה ופתאום אני רואה איך הם עוטפים אותי בחום. הם אלה שמאפשרים את חיי הקהילה. הקהילה יחד איתם, בגללם וסביבם. קהילה רק של אנשים 'נורמליים' הרבה יותר קשה להקים."

חנה ויפתח הגיעו לכפר רפאל בשנת 1985 עם שני ילדים והיריון מתקדם ("למרות הקשר החם שנשמר עם הקמפהיל עד היום, היה ברור לנו שהמשימה שלנו היא פה") ולקחו על עצמם בית. כשהילדים גדלו קצת, הם העיפו מבט סביב וראו את העתיד. "ראינו שהמשפחות מתבגרות ושמשפחות צעירות לא יגיעו לפה אם לא יהיה חינוך ולדורף. כשאנחנו הגענו הנה, החינוך בהרדוף עוד לא היה אופציה למשפחות מבחוץ, אבל עכשיו הייתה לאנשים אפשרות בחירה בוולדורף ואנחנו רצינו לתת להם את זה גם בדרום. הבן הצעיר שלנו היה אז בן עשר והוא אמר קצת בצחוק וקצת ברצינות שהיה מוכן לעזוב את בית הספר ולהתחיל גן מחדש."

"יחד עם הורי בית נוספים מהכפר הקמנו עמותה, פנינו ליהונתן דביר, הבן של שולמית וצבי שעשה הכשרת ולדורף בחו"ל שיהיה הגנן, וניגשנו לעיריית באר שבע בבקשה שיקצו לנו מקום."

"אני זוכר שהתווכחנו איזה גודל מודעות צריך. עיצבנו יחד, הדפסנו ואז התחלתי להסתובב בעיר ולחפש את לוחות המודעות העגולים שרק עליהם היה מותר להדביק."

"בשנת 2000 התחלנו את הגן הראשון עם 17 ילדים, וגדלנו מאוד מהר. שנה אחרי כן פתחנו גן שני ושנה אחרי שנה עוד שני גנים. הכול היה נס על גבי נס. את בית הספר הקמנו אחרי  שנה נוספת ויהונתן דביר לקח את הכיתה הראשונה. הוא התחיל לבד עם 17 ילדים במבנה של גן ילדים. שנה אחרי כן כבר קיבלנו מבנה שהיה מוזנח ושהעירייה השקיעה המון כסף בשיפוץ שלו."

מה שהתחיל לפני 18 שנים מהצורך של קהילת כפר רפאל למשוך אליה משפחות צעירות, הוא היום אחד ממערכי חינוך ולדורף הגדולים בארץ, עם ארבעה גנים, בית ספר יסודי ותיכון, ובסך הכול כמעט 400 ילדים שפוקדים מדי בוקר את המערכת. ויחד עם זה, הקשר האינטימי נשמר ובמשך כל השנים האלה מגיעים ילדי הגנים ובית הספר היסודי "נטע ארז" פעם בשבוע ל"יום טבע" בכפר רפאל. (עוד על חינוך ולדורף בדרום בכלל ועל נטע ארז בפרט תוכלו לקרוא בכתבה שבעמוד 30).

יותר מכל הסיפורים האנושיים המרתקים ומעוררי ההשראה ששמעתי בכפר רפאל, ריגשה אותי ההבנה שחזרה בכל השיחות, החברים בכפר רפאל (אלה שאנחנו, שבאנו מבחוץ, קוראים להם "מטופלים") הם שותפים מלאים להקמת הכפר. בלעדיהם שום דבר לא היה קורה והם, כאינדיבידואלים, נושאים את הקמתו בדיוק כמו כל אחד מהמייסדים

מאחר שבאתי לכפר רפאל לביקור של כ-24 שעות, תוכנן הזמן שלי בקפידה רבה על ידי מה שנכנה כרגע "תודעת קהילה": לא רק שהיא (התודעה) ידעה מראש בדיוק איפה אשתה את תה הצמחים הבא, סדר המפגשים נבנה כך שבכל משפחה מארחת אקבל בסדר הנכון חלק אחר של הסיפור, פן אחר של החוויה ה'כפרפאלית', שמרגע לרגע הלכתי והשתכנעתי שהיא שווה לפחות גיליון שלם. בטני מלאה, מולי כוס תה צמחים מהגינה הקהילתית, פתחתי את המחברת (כן, כיאה למקום לא באתי עם רשמקול, רשמתי כל מילה ומילה במחברת 'דפרון' חומה) וכתבתי בשקידה כל מה שיפתח אמר,

כי דיברנו על פנסיה, ולאנשים כמוני, שאינם שכירים, זה נושא טעון במיוחד.

אפרת רוזנברג הפיזיותרפיסטית עם אפרים סבג, מראשוני הכפר. צילום: גל לוי

אפרת רוזנברג הפיזיותרפיסטית עם אפרים סבג, מראשוני הכפר.
צילום: גל לוי

כסף וכוכבים

בכפר רפאל מתקיימת מערכת כלכלית ייחודית שבנויה על עקרונות התפיסה השטיינרית.

"כלכלה זה לא רק כסף וגם לא בעיקר כסף." יפתח מדבר ברהיטות ואני מנסה להספיק לרשום כל מילה ומילה. הוא מוביל קו מחשבה רציף וברור מהלכה למעשה וחוזר חלילה: "כסף הוא השכבה הדקה של הדבש על החמאה על הלחם –

אבל הבסיס הוא האדמה. ובשביל להתחיל את כפר רפאל נזקקנו לתרומות. שתיים מתוך שלוש המשפחות המייסדות הן יוצאות קיבוץ, והיה ברור לכולם שרוצים ליצור קהילת חיים, אבל לא כמו בקיבוץ. השאלה הייתה 'איך', ומתברר שלשטיינר היה לא מעט להגיד בנושא. הרבה מהחזון החברתי שלו לא הצליח בזמנו אבל הוא טמן זרעים לעתיד. אני מאמין שבעתיד היותר רחוק נראה את הדגם הזה מתקיים בקנה מידה כלל-אנושי.

כאן בכפר רפאל דובר מההתחלה על מציאת נקודת איזון דינמית בין תחום הפרט לתחום הכלל, ונראה לי שמה שמנחה אותנו הוא עקרון האחווה – להיות מודע לצרכים של הזולת ולנסות לענות עליהם. הפתרון הוא שחלק מהכלכלה של כל אחד כאן ניתנת כסוג של משכורת קבועה – או יותר דמי כיס – והחלק האחר מחולק לפי הצרכים השונים. לכל אחד יש תלוש משכורת שנקבע לפי גודל המשפחה וההפרשות לפנסיה.

המוטו הסוציאלי של שטיינר, שכל נפש אינדיבידואלית משתקפת בקהילה ולהפך1 – בשבילנו זאת לא סיסמה אלא חוויית חיים, כי אם מצטרפת משפחה חדשה לכפר – המארג החברתי משתנה, המארג הכלכלי משתנה, וככה גם אני."

השיחה ממשיכה עוד קצת, יפתח מקפיד לציין שכפר רפאל פועל במימון ופיקוח של משרד העבודה והרווחה, וכשאני מרימה את הראש מהרישום הקדחתני השעה מאוחרת, קנקן התה הגיע לתחתית וכך גם סלסלת הלחם. אני נפרדת בתודה מהמארחים שלי ועושה עשרה צעדים לחדר שהוקצה לי, שבמקרה או שלא במקרה ממוקם ממש ממול. אני עייפה מכדי לעבוד או לקרוא וכשאני מכבה את האור, בתקרה שמעליי נדלקים שמי כוכבים. אני תוהה למי מילדי הכפר שכבר בגרו הם היו שייכים. אולי בכלל לאחד המתנדבים. לפני שאני מספיקה להעמיק בשאלה מאיר הבוקר.

"בחיי שלפני הקמפהילים, פגשתי פחד ואולי קצת רתיעה מאנשים כאלה ופתאום אני רואה איך הם עוטפים אותי בחום. הם אלה שמאפשרים את חיי הקהילה. קהילה רק של אנשים 'נורמליים' הרבה יותר קשה להקים"

בית שלישי – מים עמוקים

אני בקושי מספיקה לצחצח שיניים ולחטוף פרוסת לחם בעמידה במטבח הבית של גל וענווה לוי, בזמן שגל והחברים מסביבי מפנים את השולחן ושוטפים כלים. משם בצעד זריז דרך קור הבוקר החותך למפגש בוקר קהילתי (שיר וברכה במעגל) שבכניסה אליו חלק מהחברים שפגשתי אתמול כבר מברכים אותי בחיבוקים חמים, או סתם חיוכים ודרישות בשלומי, וביציאה ממנו באופן טבעי, כמו יש מאין, חוברים אליי צבי ושולמית ואנחנו זורמים אליהם הביתה, לעוד סבב של תה צמחים.

צבי ושולמית דביר, משלוש המשפחות המייסדות, למדו חינוך מרפא באירלנד. הם גידלו פה שישה ילדים, שאחד מהם, יהונתן, החל את דרכו החינוכית כגנן הראשון של נטע ארז והיום הוא מנהל התיכון, שבימים אלו עובר ממשכנו כמסלול אנתרופוסופי באשל הנשיא למעון משל עצמו בבאר שבע.

שולמית עוסקת כיום בין יתר תפקידיה, יחד עם ועדת עבודה, בגיוס העובדים לכפר שבנוי ברובו על עבודה התנדבותית. "אנחנו לא רואים את עצמנו מגבילים את המקום לתקנים של משרד הרווחה, שמדבר על יחס של מטפל אחד לכל שניים-עשר מטופלים, או במקרים סיעודיים אחד ל׳שבעה וחצי׳, בכפר רפאל הסטנדרט עומד על אחד לשניים לכל היותר. בכל בית מתגוררים 8-7 חברים, יש להם הורי בית, מתנדבים – בכל שנה אנחנו קולטים קבוצה של כ-30 אנשים צעירים שפונים אלינו לשנת שירות, שירות לאומי, עבודה מועדפת, שכירים ומתנדבים מחו"ל. נוסף לכך עובדים בכפר אנשי מקצוע שבאים מבחוץ: צוות רפואי, אחיות ובעלי מלאכה בסדנאות."

הגיל הצעיר של חלק מהמתנדבים מדהים בעיניי. אני מתקשה לדמיין את עצמי בגילם מטפלת ככה באנשים עם צרכים (לפעמים מאוד) מיוחדים.

"כן. שנת השירות פה מאוד אינטנסיבית ומכוננת, והם יוצאים אחרת משנכנסו. הם מגיעים בגיל מאוד צעיר, 20-18, רק יצאו מבית ההורים, ותוך זמן קצר עושים קפיצה נחשונית למצב שבו הם לא רק אחראים על עצמם אלא גם על עוד אנשים, בחלקם חסרי ישע. אנחנו לחלוטין מודעים לקושי ונותנים ליווי מאוד צמוד. הם קופצים לבריכה, למים עמוקים, אבל אנחנו ׳מחממים את המים׳ בעבורם. המתנדבים עוברים כאן למידה גם בתחום הטיפולי, גם בעיוני – שיעורי פדגוגיה ואנתרופוסופיה וגם תמיכה רצופה, נפשית ומקצועית. השאיפה לאידאליזם שקיימת בגיל הזה מוצאת לעצמה נתיב, מוצאת 'ידיים ורגליים' ולמרות הקושי – ניתנת לביצוע. אנחנו כמובן מעריכים מאוד את העבודה שלהם ויודעים שבלעדיהם לא היינו יכולים לעשות את זה."

קורה שהם חוזרים בתום שנת ההתנדבות?

"כן. חלקם נשארים לשנה נוספת או מגיעים לשנה נוספת אחרי הצבא, ולא פעם מתנדבים גם חזרו לפה כהורי בית."

על הסמינרים והלימודים השונים בכפר אחראים צבי וגל, החל מהסמינר האנתרופוסופי לצוות – "לאורך כל השנה אני מלמד מבוא לאנתרופוסופיה (למי שמעוניין) לפי העבודה של גאורג גלצר על גוף נפש רוח של שטיינר," – והמשך בסמינר החברים "שרצו שיהיה להם סמינר משל עצמם ומתגאים בו," מספר צבי.

מה הם לומדים?

"אם מבינים שתרבות היא צורך בסיסי ושכל אדם זקוק למזון נפשי, אנחנו גם מבינים שתפקידנו כמטפלים הוא להעניק לחברים את המזון הזה. אני מתאים את התכנים ליכולת ולצרכים שלהם, ולתפיסתי מתאימים להם מאוד אגדות ומיתוסים, כולל המקרא. לא פחות מה'מה' חשוב ה'איך', אפשר פשוט להקריא, אבל אז ברוב המקרים זה עובר מעל הראש. מה שאני מנסה לעשות זה לספר, לא להקריא. והעיקר הוא השיחה. אני שואל שאלות, ובכל מפגש אנחנו חוזרים בקצרה על השיעור הקודם – מאוד חשוב לשמור על אקטיביות פנימית שלהם, לא ליצור סיטואציה של אדם שנואם מול קבוצה שנרדמת... עכשיו בדיוק סיימנו את הזקנה מתחת להר, אגדה שכתבו ורוניקה וגאורג גלצר.2 לפני שנה סיפרנו אותו מהחורף עד האביב, ועכשיו שוב, מהסתיו לחורף. אנחנו מקרינים את התמונות על מסך ומדברים עליהן. זה סיפור מאוד מורכב והם ממש צללו לתוכו. בחורף הקודם דיברנו על שלמה המלך ובמקביל למדנו בקבוצת הורי הבתים על שלמה וחירם – לפי ידע ששטיינר הביא."

'שלג', הכלבלב השחור כזפת של הדבירים פוצח בנביחות (אני גאה לציין שכשאני באתי הוא לא הוציא הגה, מה שזיכה אותי בנקודות למכביר אצל בעלי הבית) וגל נכנס בדיוק ברגע שהשיחה כמו הגיעה לסיומה הטבעי, לקחת אותי לסיור בסדנאות.

חכמת הידיים הלשות

הסדנאות והגן הביודינמי הם למעשה הסיבה שהחלטתי להגיע במו רגליי (וגלגלי הרכב שלי) לכפר רפאל. שיחות הרי ניתן לעשות היום בסקייפ, למרות שעכשיו שפגשתי את הנפשות הפועלות ברור לי שהרעיון היה לכל היותר מצחיק אותם (שלא לדבר על העובדה המביכה שמעולם לא הצלחתי להתקין תוכנת צ'ט במחשב שלי), אבל, אם נשֹים מציאות בצד ונתרכז בפנטזיה, יכולתי תיאורטית לוותר על הביקור ולדלות את המידע משיחות טלפון ומהרשת – לכפר רפאל יש אפילו אתר אינטרנט יפה עם סרטונים מקצועיים. החלטתי לבוא כי רציתי לטעום את הלחם, לגעת באדמה ולפגוש את החברים. המעבר הנחשוני (מילה יפה ששאלתי משולמית) שעשיתי משיפוד מסויג במפגש הראשון ל – אם נמשיך עם המשל – חלק מרביכת פונדו נינוחה ביום השני, או (אם לנסח בפשטות, ולמה לא בעצם) החום והחיבה שזרמו אליי ובהתאם ממני אל החברים לא הפסיקו להפליא אותי.

עדי קרבול ורונית כץ בחדוות האפייה צילום: סימונה חנוך

עדי קרבול ורונית כץ בחדוות האפייה צילום: סימונה חנוך

החל מסדנת האפייה, שם הדריכה אותנו החברה המקסימה עדי, שכבר ביום הראשון באה ללחוץ בחום את ידי, וביום השני, לפני מפגש הבוקר, קראה לי מרחוק כמו היינו מכרות ותיקות ובאה לחבק אותי, ועכשיו בסדנה הראתה לי את כל השלבים, והפליאה בחכמת ידיה הלשות ובשיחה על העבודה, וכלה ב'סימונה מדימונה' הספונטני ששרו לי החברים בסדנת עיבוד המזון (ואני, שמילדותי שנאתי את השיר הזה, אחרי רגע ראשון של בלבול, לראשונה בחיי יכולתי סתם כך בפשטות לשמוח שיש לי שיר משלי ולשמוח בשביל החברים שיכלו להקדיש לי ככה תשומת לב אישית) – בכל מפגש ומפגש הרגשתי נוח. הרגשתי שאני בנוכחות. וזה, קוראות וקוראים יקרים – הרבה!

שמש צהריים מלטפת הושיבה אותנו על ספסל. גל סיפר לי קצת על סדר היום  – "קמים בשבע, מתארגנים (וזה כולל לפעמים לצחצח שיניים לחברים או לגלח אחרים, לקחת לשירותים ועוד מיליון פעולות שלנו נראות כל כך מובנות מאליהן אך הן משולות לחציית ים סוף בעבור כמה מהמטופלים), ארוחת בוקר – שאותה, כמו את כל הארוחות, מכינים החברים יחד עם הורי הבתים והמתנדבים, מפגש הבוקר ב-9:00 ואז שלוש שעות עבודה בחקלאות ובסדנאות השונות: מכבסה, מאפייה, סדנת ייצור נייר, סדנת נרות, אריגה, וייצור מזון כמו ריבות וממרחים שונים מפרי הגן ועוד. במהלך בוקר העבודה יוצאים החברים לתרפיות ולפעילויות שונות כמו רכיבה טיפולית, עיסוי רתמי, אוריתמיה מרפאת, אוריתמיה קבוצתית, תזמורת, טיפול באומנויות, טיפול במוזיקה, טיפול בבעלי חיים, רפואה סינית, פיזיותרפיה ועוד. לכל חבר יש תוכנית שנתית ורב-שנתית שמותאמת לו וגם משתנה בהתאם לצורכיו האישיים. ב-12:30 יוצאים לארוחת צהריים וממשיכים לסייסטה, מלבד אותם חברים שאינם זקוקים למנוחה ומשתתפים ב׳מועדון צהריים׳, שבו עוסקים החברים במגוון פעילויות לימוד ויצירה. בארבע מתכנסים לארוחת ארבע ואז חוזרים לחצי השני של יום עבודה ותרפיות עד הערב. אחר כך מקלחות, ארוחת ערב ופעילויות פנאי מגוונות ‒ כל חבר יכול לבחור מתוך שלוש אפשרויות בכל ערב, למשך שנה, פעילויות פנאי כמו ספורט, ריקודי עם, ציור, פיסול, ערבית, חשבון, לימוד ארבעת היסודות, אסטרונומיה וכד'. הכוונה בפעילויות התרבות והפנאי היא שמעבר להנאה ולשמחה יעברו החברים, ובעצם כולנו, תהליך ארוך ומשמעותי. אנחנו מנסים להישאר בתנועה ובצמיחה, ולכוון גבוה. צבי בטח סיפר לך על לימודי החורף, אז מול ההתכנסות של החורף, יש את הפתיחות של הקיץ שמביא ריקודים, הצגות, טיולים לים, אנחנו לוקחים ברצינות גם את הקלילות של הקיץ ומנסים ללוות את מעגל עונות השנה בפעילות המתאימה. לא פעם חברים יוצאים עם מתנדבים לעיר, בקבוצות קטנות, לבית קפה, לספריה." גל עוצר לרגע מול המבט המתפעם שלי, "אני לא רוצה לצייר תמונה אידילית מדי. זה המון עבודה קשה, ורגעי משבר, ותחושה סיזיפית של שוב ושוב לחזור על הדברים. לפעמים עד שמישהו לומד דבר פשוט כמו לנקות שולחן זה יכול לקחת שנים, ויחד עם זה, אנחנו באמת מספקים תוכן ומשמעות, לא רק בפעילויות הפנאי אלא, לא פחות חשוב, בעבודה עצמה. אנחנו לא מספקים להם 'תעסוקה' כדי להעביר את הזמן. העבודה שלהם חיונית לקהילה. אם לא יעשו כביסה לא יהיו בגדים ללבוש, אם לא ייאפו לא יהיה לחם. הם מתגאים ביכולת שלהם לתרום לקהילה, לבית. יש בזה ערך אמיתי."

בית גידול נושם ושופע אורגניזמים, צילום: סימונה חנוך

בית גידול נושם ושופע אורגניזמים, צילום: סימונה חנוך

מצב החסה

תוך שיחה, בהתאם ללוח הזמנים המוקפד, אנחנו כבר קמים והולכים לפאתי הכפר, דרך מטע זיתים קטן, פרדס קלמנטינות מתוקות במיוחד, בוסתן אבוקדו, חבר עם מריצה שמעביר גזם לקומפוסט ומתנדבות מהרדוף שמעשבות את ערוגות החסה, עד לניצן, בין שאר עיסוקיו חקלאי ביודינמי, אותו אחד מתחילת הכתבה, שמחכה לנו שלוב זרועות בין הערוגות כמו פוסטר של גנן. בהתאם לתפקידו הוא גם מעודד אותי לטעום את החסה (בשרנית, קטיפתית ומשביעה כמו ארוחת חלבונים) ולהרגיש את האדמה (חומה ומלאת חיים, נס חקלאי, תוצר אלכימי של תהליכים ביודינמיים שהפכו אדמת מדבר חולית לבית גידול נושם ושופע אורגניזמים). אנחנו מתיישבים בחממה לתה חורפי (עשב לימון, לואיזה, ג'ינג'ר, קינמון וכורכום) ואני משכנעת את ניצן לספר בכמה מילים על עצמו לפני שנצלול למעמקי הפְּרֵפרָטִים, "כדי שהקוראים ידעו עם מי אני מדברת."

"נו טוב," הוא נכנע אחרי משא ומתן קצר, "הגעתי לפה לפני 30 שנה כמתנדב וכבר 25 שנה אני אב בית. כל הילדים, שלושה, נולדו פה, הגדולה בכיתה י"א. הבית שלנו הוא זה שהקימו ירדנה וצבי, בהתחלה הצטרפתי ובשלב מסוים החלפתי."

זה נראה לי כמו מקסימום אינפורמציה אישית שניתן יהיה לחלוב ואנחנו מתמקדים בעיקר, חקלאות ביודינמית במדבר.

"בכפר רפאל מתקיימת משנת 1979 חקלאות ביודינמית, שהחלה מנטיעת עצי פרי. עם כניסת החברים לכפר, שנתיים אחרי כן, קיבל על עצמו צבי דביר את האחריות על החקלאות וצירף גינון נוי וגן ירק באותה מתכונת. בהמשך הצטרף אליו לעבודת האדמה ארנון דור, שניהם אגב מאותו הקיבוץ. ב-1985 הגיע יפתח בן שלום וקיבל על עצמו את גן הירק. לפני עשר שנים אני התחלתי לעבוד עם הדבורים באופן ביודינמי, ולמעשה כאן נפתחה בשקט, כבר משנת 2009, הדבוראות הביודינמית בארץ."

במה היא שונה מדבוראות אורגנית?

"הדבוראות האורגנית קשה מאוד. יש פחת גדול של 60-50 אחוז, כיוון שקשה להיפטר מהמזיקים, וברגע שעברנו מאורגנית לביודינמית ירדנו לפְחת של 40-30 אחוז. לב העניין הוא איך מגדלים את המלכה. בדבוראות ביודינמית אנחנו לא מביאים את המלכה מבחוץ כי למרות שזה מקובל בכוורות רגילות ונחשב כמחזק את הכוורת, זה עובד למעשה רק לזמן קצר. שטיינר מייחס את היעלמות הדבורים לגידול המלאכותי של המלכה מחוץ לכוורת והשתילה שלה בכוורת."

אנחנו יוצאים להתבונן על הכוורות. הדבורים מזמזמות להן בשלווה, ובאופן מפתיע אני מרגישה נוח להתקרב למכוורת. סביבנו נפרשים מרחבי גן הירק ובליבו גן צמחי מרפא ותבלין סביב בריכת מים קטנה.

אני שואלת את ניצן על הפרפרטים.

"בשמונה השנים האחרונות אנחנו מכינים את כל הפרפרטים בעצמנו ומגדלים את הצמחים שלהם עד כמה שאפשר. ההתחלה הייתה מאוד קשה, אלו לא צמחים שגדלים פה באזור באופן טבעי. עכשיו הגענו למצב הפוך שבו האדמה כל כך חיה עד שאני נלחם בשן הארי ובסרפד ובאכיליאה, שהם כולם צמחים שהבאנו הנה ופתאום מרגישים פה נוח ומשתלטים. אנחנו עובדים לפי קונסטלציות קוסמיות, עם פרפרטים, קוטפים בזמנים מסוימים, וקוברים בשטח לזמן מסוים כדי שהצמחים יקבלו את האיכות המקומית."

קוברים?

"כן, הכול מתנקז לתובנה של 'מות והתהווה' – בזרע נותר תמיד מצב של כאוס, כדי שהקוסמוס כולו יוכל לעצב אותו מחדש. אם ניקח עובּר לשם השוואה – יש זרע וביצית ובהתחלה אין הבדלה ביניהם, אין סדר, יש כאוס של תאים לא מובחנים בלי הפרדה ללב, מוח, איברים ‒ ועם הזמן, בתהליך התפתחות התינוק נוצר (בתקווה) סדר ׳מושלם׳ (עד כמה שאפשר). באמצעות הפרפרטים אנו מנסים לעזור לכוחות הקוסמיים לפעול על הכאוס הזה ולהסדיר אותו."

רבקה אלחייק באריגה, צילום: סימונה חנוך

רבקה אלחייק באריגה, צילום: סימונה חנוך

בית רביעי – קפסולת קהילה

כאן אנחנו כבר ממש סוגרים מעגל, כי כמו שסיפרתי בהתחלה, השהות בגן הירק עם החסות הבשרניות וניצן שופע האינפורמציה כה נעמו עד ששקלתי לוותר על הביקור בבית קורנפלד, מה שעלול היה – לו התקיים רובד המציאות בו לא הלכתי לשם – למנוע מפגש עם איתי ואורַת, ולא פחות חשוב, עם קפסולת אספרסו וערימת עוגיות (בלו"ז שגל שלח לי יום קודם לכן וטרחתי להציץ בו רק אחר כך כתוב "קפה ועוגה?" כן, תודה!).

וכך, שנייה לפני שהתחלתי לרעוד, חזר היקום למסלולו, כמות הקפאין והסוכר בדם התייצבו וכך גם היד שאוחזת בעט מעל מחברת הדפרון. בינתיים זלגו הביתה שניים מתוך ארבעת ילדי המשפחה, והשיחה באופן טבעי נמשכה אחריהם.

"זה חסד לגדול במקום כזה עם אנשים שהחוסר מושלמות שלהם בולטת החוצה, אבל החיבור איתם נמצא במקום עמוק הרבה יותר,״ אומרת אורת, ״הבן הגדול שלנו כתב מאמר על כפר רפאל ודיבר על האנשים הצעירים שבאים לכאן ושמים את האגו בצד בשביל לעזור לאנשים אחרים. זה ערך שהילדים שלנו מקבלים פה, וככל שהם מתבגרים הם נהיים ערים לזה יותר."

לי, שגדלתי בקיבוץ, יש משהו מלחיץ בפוטנציאל של חיים קהילתיים. בכל השיחות חזרה הנקודה הזאת, של קהילה - אבל אחרת מקיבוץ. איך זה מתבטא בפועל, בחיי היומיום?

"בעצם אין כאן, בניגוד לקיבוץ, שום דבר שקשור לשוויון. יש שיתוף, אחווה, נשיאה משותפת, אבל זאת קהילה של אינדיבידואלים. אין ניסיון לבטל את האינדיבידואל ולעשות פלקט. למשל, קונפליקטים אנחנו מנסים לפתור בשיחה ולא בהצבעה עם רוב שמחליט. לפעמים לפתור בעיה לוקח הרבה זמן ואין אפשרות לברוח להצבעה עם ידיים שמורמות והחלטה שמתקבלת גם כשלחלק לא נוח איתה. פה מגיעים להסכמה בדיבור ולפעמים זה תהליך ארוך ומייגע ולפעמים אנחנו משכנעים את האחר ולפעמים משתכנעים. קהילה היא מוזיקה של העתיד, אך עם כל הקשיים וחוסר הבשלות, יש להתחיל בצניעות מתישהו להתאמן..."

איך יש לכם סבלנות לזה?

"אנחנו זוכרים שהבסיס המשותף שלנו הוא הדאגה לחברים,״ אורת עונה, ״בשביל זה אנחנו פה, וזה מה שמוביל את כל ההחלטות שנלקחות."

"אני לא רוצֵה להישמע אלטרואיסטי,״ איתי מוסיף, ״אנחנו חיים ככה כי לחיות חיים של נתינה זה משהו שנותן לנו בסיס וערך לחיים."

"כן״, אורת מסכמת, ״חשוב להבהיר, אנו לא מקריבים משהו בזה שאנחנו חיים למען אחרים. רק מרוויחים."

רגע לפני שאני מחליטה להישאר בכפר רפאל לנצח, גל מגיע ואוסף אותי בחזרה למציאות. הוא מלווה אותי לרכב, ועד שאני מתארגנת הוא עוד מספיק לרוץ למאפייה ולצייד אותי בכיכר לחם שאור טרייה, שכשהגעתי הביתה התענגתי עליה יחד עם הילדים. הנר שקיבלנו מספיר מאיר על שולחן המטבח, המהדורה החגיגית של הזקנה מתחת להר מאת גאורג וּורוניקה גלצר ליד המחשב, בדיוק התחלתי לקרוא בו ודרכו אני מרגישה קצת יותר קרובה לאנשים שפגשתי שם. אני נושאת בליבי בהודיה את המפגשים האנושיים שחוויתי, את הידע שהועשרתי בו ואת הידיעה שהגלקסיה בידיים טובות.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

בדיקה בדיקה!

הירשמו וקבלו מיד גישה ל-14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!