המיסתורין הבלתי פתור של אירופה: סיפור חייו ומותו הטראגיים של קספר האוזר

המיסתורין הבלתי פתור של אירופה: סיפור חייו ומותו הטראגיים של קספר האוזר

סיפורו החריג של קספר האוזר (1812 – 1833), הילד שנכלא וגדל בבידוד מכל אדם, מצית עד היום את דמיונם של רבים. רודולף שטיינר, וכותבים אנתרופוסופיים נוספים בעקבותיו, מעניקים לחייו הקצרים משמעויות עמוקות, וקושרים בין הטרגדיה האישית שלו לבין הטרגדיה המאוחרת יותר של כל אירופה. להלן קטעים מתוך הביוגרפיה של קספר האוזר, שתתפרסם במלואה בכרך הביוגרפיות החמישי של אדם עולם, אשר יופץ למנויים בתחילת חודש מאי

הסיפור שלפנינו הוא סיפור מורכב מאין כמותו. הפשע העומד בבסיסו – מחריד, כמעט בלתי נתפס. האישיות המיוחדת כלפיה בוצע הפשע, והתגובה שהיא מעוררת בלבבות הסובבים אותה, אף הן יחידות במינן. התקומה, כמו עוף החול, מן הפשע, מרגשת ביותר. קשרי הגורל הברורים והחזקים הנרקמים סביב אותו אדם מספרים הרבה יותר על הכוחות הנסתרים המושכים בחוטי העלילה מאשר על אלה הגלויים לעין. ניסיונות תיעוד הסיפור ופענוח התעלומה בזמן אמת עלו לאנשים יקרים ואמיצים בחייהם, ואת זכרם אני נושאת כשלהבת בלבי בעת כתיבת הדברים הללו.

מאז התוודעתי לסיפורו של קספר האוזר חשתי קרבת נפש עמוקה עם דמותו, עם החוויה של ניצחון רוח האדם על עומקי החשכה. כאשר העמקתי חקר בפרשנויות מעוררות ההשראה שחוקרים שונים של מדע הרוח (אותם אצטט בהמשך) מציעים כהסבר לחידת חייו, הדברים הדהדו בליבי כאמת מכמירת לב, כואבת, ובה־בעת יפה מאין כמותה. אני מקווה להצליח להביא משהו מהחוויה הזאת לקוראי המאמר.

במחשכים

ככל שזיכרונו מגיע, היה קספר שרוי תמיד בחדר חשוך ולא בשום מקום אחר, אלא תמיד באותו חדר עצמו. מעולם לא ראה את "האיש", לא שמע את צעדיו, את קולו, לא שמע קול ציפור, קול חיה, לא ראה קרן שמש, לא ראה אור ירח. לא שמע אלא את עצמו בלבד, אבל לא ידע את עצמו, ואת הבדידות לא הבין.1

בבואנו לכתוב ביוגרפיה, נהוג להתחיל ממקום הלידה ומהרקע המשפחתי של גיבור הסיפור. המקרה של קספר האוזר שונה. לידתו לוטה בערפל, ונסיבות חייו בשנותיו הראשונות שנויות במחלוקת. כיום אנו יודעים כי קספר האוזר (שם שהוענק לו בדיעבד) נולד ב־29.9.1812, חג מיכאל, בקרלסרוהה (Karlsruhe), גרמניה, כבנם של הדוכסית סטפני (בתו המאומצת של נפוליאון) והדוכס קארל משושלת זאהרינגן. קספר האוזר היה היורש לכתר של באדן (לשעבר טריטוריה בדרום גרמניה – צפון שוויץ). הוא נחטף בינקותו מהוריו, ובמקומו הונח תינוק חולני ונוטה למות שנולד לאחת המשרתות בסמוך ללידתו של יורש העצר. (יש לזכור שבאותה העת, מי שנהגו לטפל בתינוקותיהם של בני המעמד הגבוה היו מיניקות ומטפלות שבילו עם הילד זמן רב יותר מהוריו). התינוק החולני הלך לעולמו, תחת זהותו הבדויה כבנה של הדוכסית, ואילו למשרתת נאמר שבנה נפטר – כפי שצפתה שיקרה. הבנים בשושלתו של הדוכס – כולם מתו, ועם מותו המפוברק של קספר האוזר הובטח שלטונו של לאופולד, דוכס הוכברג, על באדן.

[...] בגיל שלוש קורה הלא ייאמן: קספר האוזר נכלא בתא קטן מכדי לאפשר לו להזדקף או למתוח את גפיו למלוא אורכן, הוא מבודד לחלוטין מחברת בני אדם, הוא מצוי בחושך מוחלט, ניזון מלחם ומים המוכנסים על ידי ידיים עלומות לתא, וכל מה שיש לו בעולם הוא סוס צעצוע על גלגלים. מדי פעם יש למים ריח קצת שונה, ואחרי שהוא שותה מהם הוא מתעורר כששערו וציפורניו גזוזים ומטופחים. הוא שוהה תמיד בחושך, כבול למיטה, לא רואה ולא שומע דבר, הוא אפילו לא מבין את מושג הבדידות. אין בעבורו הבדל בין יום אחד למשנהו, והוא אפילו לא תופס את סוס הצעצוע ככזה – לדידו הוא ישות זהה לו והוא מציע לו ממזונו. כך חולפות 13־12 שנים.

יום אחד, כשהיה כבן 15 או 16 "חור נפער בקיר" – כך מנקודת מבטו – ומשהו עצום שטרם נראה כמותו עמד שם ואמר "אתה".

[...] הדמות המשמעותית ביותר בחייו ובהתפתחותו של קספר האוזר היא פרופסור גיאורג פרידריך דאומר (Daumer). דאומר, תושב העיר נירנברג, ידידו של ד"ר פרוי, פוגש בגיל 28 את קספר האוזר. הוא מגלה בו עניין רב, מבקש להיות מורו ואף הופך למעין אב מאמץ עבורו. ב־18.7.1828, בהיותו בן 16, עובר קספר האוזר לחסותו של המורה דאומר, תחת פיקוחו של ראש העיר בינדר. הוא עובר לגור בבית דאומר, שם גרות גם אִמו ואחותו של המורה, ולראשונה יש לו בית פיזי, נפשי ורוחני. הוא כבר לא שוכן במצודה בה אזרחי העיר באים לצפות בו לשם שעשוע.

דאומר מתאר את קספר האוזר כך: פניו נאים, גון עורו בריא ויפה, אך גופו חלש ועדין בצורה יוצאת דופן. הוא נוהג לעמוד כך שבהונותיו פונות זו לזו ומדי פעם מועֵד, אין לו יכולת לקפוץ ולנחות בשיווי משקל על רגליו. חושיו חדים ומחודדים בצורה יוצאת מגדר הרגיל: הוא נגעל מבשר ומאלכוהול, והוא יכול להבחין בין מתכות שונות המוסתרות מתחת לבַד על ידי חישה של מה שנחווה אצלו כתודעה שונה של כל מתכת. הוא יכול לשמוע צעדיו של אדם בכיכר מרוחקת או הלמות פטישים מהנפחייה בפאתי העיר. הרגישויות הללו הלכו ונשחקו ככל שההתגשמות שלו בעולם הלכה והעמיקה. ריח גופו – אומר דאומר – הוא כריח הדבש.

קספר חווה את העולם כבלתי נפרד ממנו עצמו, הוא חווה את עצמו כבלתי נפרד מן העולם, וכל תופעה בה הוא נתקל הינה מלאת חיים ואופי. אפשר לומר שהוא חווה את הישות הנסתרת מעין – ובכל זאת קיימת בכל דבר ודבר בעולם: הרעם נשמע כאילו מישהו צועק בחוץ ומטלטל את העולם, הברק גורם לדמו לחרחר ולדגדג והוא רוצה לצעוק, השלג הוא יצורים קטנים בעלי כנפיים, מוזיקה בסולם מינורי נחווית עבורו כעינוי, עציץ היקינתון על אדן החלון מעורר בו רצון שיהפכו פניו לפני פרח.

[...]

צייד הנשמות מצ'רסטרפילד

בסוף שנת 1831, קספר האוזר בן 19, ולעיר נירנברג מגיע לורד הנרי סטנהופ, הרוזן מצ'סטרפילד. וסרמן מתאר את הפגישה הראשונה של טוכר (האפוטרופוס של האוזר בשלב הזה) עם סטנהופ כך:

"אמנם, היה משהו מסוכן באיש הזה, ופון טוכר הרגיש בכך מייד, אולם שפע ממנו קסם כובש של בקי בהוויית העולם וחן רצוף שאר רוח. עמידתו הזקופה הגאה מנעה את רושם הנשיות של דמותו התמירה העדינה. הפנים האנגליות הטיפוסיות היו מעוצבות בעדינות וטשטשו את רושם העור החיוור. האש המהבהבת בעיניו השקופות הזכירה פעם את רוך האיילה ופעם את שלוות הנמר."[1]

למעשה, ברגע הזה בזמן, הלורד סטנהופ מצוי במפלה כלכלית. הוא ירד מנכסיו, ניסה ליטול את חייו, ולאחר שניצל ומכיוון שלא יכול היה לוותר על אורח חייו הראוותני, הוא הופך להרפתקן החי בשולי החברה, "צייד נשמות" חשאי העובד בשירותם של מי שרוצים להשאיר את קשריהם עִמו בעלטה.

מתוך ספרו של וסרמן:

"יום אחד נקבעה לו (לסטנהופ) סיסמת קרב: "קספר האוזר". המשימה הייתה ברורה, מקורה ברור, הנסיבות חשוכות כפי שלא היו מעולם. נאמר לו: אתה האיש הנכון, המִבצע קשה אבל מכניס יפה. כביכול חשיבותו קטנה, אבל משהו נורא מוטל על כף המאזניים. המו"מ לא נערך פנים אל פנים. הכול התחבא מאחורי מסכים, כל מתווך הביא דברים של מצווה אלמוני. מרדף הרוחות גירה את הדמיון. התהום התחילה להעלות אורות. בהתוויית התוכנית הייתה מידה רבה של עונג. הציפור הנדירה חייבת להילכד במיומנות רבה."[2]

הוא ניגש אל הנער התמים כנחש מפתה, הוא מבקש את קרבתו, מסנוור אותו במתנות והבטחות ומשסה בו יוהרה ושקרנות. התנהגותו זדונית; הוא מוציא אותו לטיולים ההולכים ומתרחקים מהשפעתם של דאומר וטוכר מגיניו, ומנוגדים להסכם שהאפוטרופוסים קבעו עם סטנהופ, לפיו האוזר נשאר תחת עינם הפקוחה. טוכר כותב לסטנהופ:

"מאז בואך אלינו השתנה הבחור, כאילו נתגלגל באחר, בלב שותת דם אני אומר את הדברים."

[...]

מותה של חידה

קספר האוזר נמסר לידיו השפלות של המורה מאייר (Meyer) כאפוטרופוס, אשר מאמלל אותו יותר ויותר ככל שהוא שוהה בחברתו. מאייר גם מצוי בקשר עם קצין המשטרה היקל, אשר עובד בשירותו של סטנהופ ורודף את קספר האוזר מתוך חוסר אמון מוחלט בסיפור חייו כפי שהובא אליו.

באנסבאך פוגש קספר האוזר את האדם השביעי במעגל מגיניו, מי שיהווה עבורו גשר לעולם הרוח, הכומר פוּרמן (Fuhrmann), כומר פרוטסטנטי הממונה על לימודי הדת של קספר האוזר. הוא גם מי שמטביל אותו לנצרות. פורמן מתאר את חגיגות השנה להתקדשותו של האוזר בכנסייה:

כשהוא דיבר הייתה לכך השפעה בלתי רגילה על כל הקהילה, כל השפתיים נעו איתו בתשובה שקטה, כל הלבבות התפללו עמו ועבורו.[3]

כשפוּרמן מספר לקספר האוזר את סיפור חייו של ישוע, קספר בוכה ללא הרף מצער וכאב.

בתמימותו, בגיל 21 קספר מבקש מסטנהופ שישחררו מהחיים עם המורה מאייר ויאפשר לו לחזור לחייו הטובים בנירנברג. ב־14.12.1833, מעט אחרי יום הולדתו ה־21 של קספר האוזר, אדם מפתה אותו לגנים המלכותיים בטענה שיספק לו פרטים על מוצאו. הוא פוצע אותו אנושות. בכוחות בלתי נתפסים מצליח קספר האוזר להגיע כמעט עד לביתו של מאייר לפני שהתמוטט. מאייר, במוצאו אותו, טען שקספר פצע את עצמו על מנת למשוך תשומת לב ובסופו של דבר, כאשר מת מפצעיו, דבק מאייר בגרסתו וטען שמדובר בהתאבדות.

ב־17.12.1833 מת קספר האוזר.

פוּרמן מעיד על אור גדול שזרח מעליו בזמן מותו.

מילותיו האחרונות של קספר האוזר היו מילות סליחה לאויביו ולרוצחיו והתמסרות לרצון האל בחציית הסף.

המורה דאומר מסכם את מותו וחייו של קספר האוזר:

הישות הטהורה הזאת אשר סבלה כל כך הרבה רוע, כאב, אכזבה ואכזריות ממי שהיו מטפליה, סיימה את חייה באמירה "לא נגרם לי כל עוול". זה היה שקר, אך זהו שקר מלאכי.[4]

קספר האוזר בעיני הרוח

בספרו עיצוב גורל וחיים לאחר המוות14 מתאר שטיינר חוקיות של התגשמות מחדש. בין היתר הוא אומר שילדים המתים צעירים מתגשמים מחדש במהירות גדולה – לא כל שכן, ישויות בעלות משימות הרות גורל עבור האנושות.

את סיפור חייו של קספר האוזר לא ניתן לקשור לחובות קארמתיים מגלגוליו הקודמים. שטיינר[5] אומר שהוא לא מצליח לזהות התגשמויות קודמות של קספר האוזר, כי זו ישות מהיררכיה גבוהה יותר בעלת משימה ייחודית הקשורה לאדמה.

"האינדיווידואליות המסתתרת מאחורי הצעיף העדין שהוא קספר האוזר היא ישות שעבדה באופן מעורר השראה לתוך הזרם הרוזנקרויצרי (אבירי צלב הוורד) למן התחלתו, והתגשמה על האדמה ב־29.9.1812 כבנם של הדוכס קארל ואשתו הדוכסית סטפני מבאדן. לקספר האוזר הייתה משימה גדולה למלא, משימה הקשורה לכריסטיאניות האזוטרית. אין זה משנה מי הוא היה – מה שמשנה הוא מה שהיה אמור להיות מושג על ידו. אנחנו צריכים להשקיע את מחשבותינו בשאלה מה היה אמור לזרום לאדמה דרכו – כיוון כזה של חקירה הוא תמיד המפתח להבנה של בעיות רבות.[6]

כל חייו של קספר האוזר היו כשל קדוש מעונה, חיים של עינויים והקרבה. משימת חייו בוטלה, תוכנית חייו נהרסה, ושטיינר מצוטט כאומר:

"זה לא היה אמור להתרחש באופן הזה, אולם האופן בו זה התרחש היה הכרחי.[7] [...] וגם: "אלמלא חי קספר האוזר כפי שחי ואלמלא מת כפי שמת, הקשר בין האדמה לעולמות הרוח היה נגדע לחלוטין."[8]

במחקרו המעמיק מצייר פטר טרדובסקי תמונה, לפיה – בהסתמך על קריאת ההיסטוריה האנושית ועתיד האנושות מנקודת המבט של מדע הנסתר – דרום גרמניה אמורה הייתה לשמש בירת הגביע (הקדוש) החדש וערש ההתרחשות העתידית של האנושות. גתה, שילר, הלדרלין ואחרים, אותם אמור היה קספר האוזר לאחֵד סביבו, אמורים היו להביא אימפולס של שלום ואחדות. גתה ושילר היו קשורים עמוקות לרוח והביאו לאדמה דברי אמנות רוחיים, אולם הם לא היו עוצמתיים כקספר האוזר והצטרכו לייצר את הגשר אל הרוח בכל פעם מחדש. קספר האוזר היה אמור להיות גשר תמידי לרוח עבור הנפשות הללו ואחרות, שאמורות היו להקים מעין "אחוות שולחן עגול" סביבו ולהוביל את האנושות אל גורל שונה לחלוטין מזה שאליו התגלגלה בסופו של דבר. אולם הכוחות החשוכים שהוזכרו לעיל לא יכלו לאפשר לתודעה כזאת להתפתח ולהפריע להם. הצל של אותה "אבירות שולחן עגול" שלא הצליחה לקום סביב האוזר, היא ערש תקומתה של התנועה הנאצית. זהו הצל של תרבות שבה אמורה הייתה להיות הדדיות, דאגת לב עמוקה, אהבה לשכנך, אחווה ואבירות. אפשר לזהות את הרמזים לצל הזה, את עקבותיו הנעלמים של האור הפוטנציאלי, באהבתו של היטלר לגתה וּואגנר.

אם לוקחים את ההצהרה של שטיינר – "אלמלא חי קספר האוזר כפי שחי ואלמלא מת כפי שמת, הקשר בין האדמה לעולמות הרוח היה נגדע לחלוטין" – והופכים אותה על דרך החיוב, ניתן לומר: חייו ומותו של קספר האוזר הם הרי גורל לקשר בין השמיים והארץ – בין האדם לרוח.

 

 

 

 

 

 

 

 

לרשימת המאמרים המלאה בכרך הביוגרפיות ולרכישה

[1] יעקב וסרמן, קספר האוזר. עמ' 99.

[2] שם. עמ' 116.

[3] תרגום חופשי מתוך: Terry M. Boardman, Kaspar Hauser: where did he come from? Wynstones Press, 2006, p. 126

[4] Peter Tradowsky, p. 57.

[5] לפי טרדובסקי הרוזנת יוהנה קייזרלינג (Johanna Keyserlingk) מתארת בזיכרונותיה מ־1924 אדם בשם וינקלר ששאל את שטיינר בנוגע להתגשמויות קודמות של קספר האוזר.

[6] שם. לודוויג פולצר הודיץ (Polzer Hoditz), בזיכרונותיו בנוגע למפגש עם שטיינר ב־3.3.1925, מתאר את תשובתו של שטיינר לשאלה מן הקהל.

[7] שם.

[8] שם.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

תגובה אחת

העגלה שלך