המפגש עם הכפיל – הדרך אל האינדיבידואליות כחוויה של "מוּת והיֵה"

"ואתה, שהאסון גרם לך להיות כפול, הילחם בעוז, אפילו תצטרך להכות את עצמך 

ולהיפצע מחרבך שלך, וגבור על היריב הפנימי, על האביר הרשע..."

(תיאופיל גוטיה, "האביר הכפול", 1840). [1]

פורסם לראשונה בינואר 2026.

הדרך אל האינדיבידואליות

"הו אדם, דע את עצמך: אזור אומץ לראות את עצמך כפי שהנך!" [2]

רודולף שטיינר, בספרו "כיצד קונים דעת העולמות עליונים"[3], מזמין את האדם לצאת למסע של עבודה פנימית אשר יכולה להוביל אותו לחוות בצורה אמיתית את עולם הרוח, וכך גם להכיר ולחוות כעצמיותו את גרעין ישותו הנצחית, אשר מתגשמת שוב ושוב לחיים ארציים. לפי שטיינר, בכל אדם קיימת האפשרות להתפתח אל הידע הרוחי, אך כדי שאפשרות זו תתממש, על האדם לקבל על עצמו דרך זו, מתוך בחירה והשתוקקות לב אמיתית, מתוך דחף של חייו הפנימיים להכיר את עצמו ואת העולם. 

שטיינר מדגיש את החשיבות של סדר הדברים, סדר ההתפתחות. אל לו לאדם לנסות לזרז את התהליך, או כפי שניסח זאת ברנרד ליווכוד – "אין טעם לרצות 'לפרוח' לפני שמצמיחים די 'עלים'." [4]

האדם שואף לחירות פנימית, אשר תלויה בהכרת ה'אני' הנצחי שלו, אותו הוא נושא מהתגשמויות קודמות, אך דרכו אל החירות אינה פשוטה – הוא פוגש בה את דמותו של הכפיל, אשר ניצבת בדרכו ומונעת בעדו מלהתקדם.

שטיינר מייחס חשיבות מכרעת לבחירתו של האדם בדרך, ולפעילות שעל האדם לעשות על מנת להתקרב אל עצמו. מצד אחד, עליו להיות קשוב יותר ויותר לסביבתו, ומנגד, עליו להישאר נאמן לעצמו. איך עושים זאת?

הדרך האנתרופוסופית

במשך שנים חיפשתי דרך רוחנית, דרך שתעזור לי למצוא את התשובות מתוך פנימיותי, שתעזור לי להיות אדם טוב יותר בעולם. בכל דרך שבה נתקלתי הרגשתי שמשהו חסר, שהתשובות נשארות במקום חיצוני, שמישהו אחר אומר לי מה לעשות ולחשוב. רק כשהגעתי לשיא החשֵכה, למקום שבו לרגע לא האמנתי בכלום, חברה סיפרה לי על האנתרופוסופיה, והדבר חדר אליי כקרן אור. באנתרופוסופיה מצאתי – ואני עדיין מוצאת – דרך אשר מנחה אותי, שבה אני נדרשת לעבודה פנימית, דרך המעוררת אותי להיות בפעילות מתמדת. התפתחותי צומחת מתוך מידת התמסרותי למסע החיים, מסע של פירוק ובנייה, מסע של "מוּת והֱיֵה". הבנתי שנקודות המשבר של חיי הן נקודות המפנה החשובות ביותר בחיי. דווקא במקום שבו נשאר חלל כל כך גדול, משהו חדש ומדויק יותר יכול להיוולד.

 

"מוּת והֱיֵה" כהכרח בתהליך ההתפתחות

וְכָל עוֹד פֹּה לֹא אִמַּצְתָּ

אֶת הַמּוּת־וְהִתְהַוֶּה!

רַק אוֹרֵחַ עָגוּם אַתָּה

עַל הַכַּדּוּר הָאָפֵל הַזֶּה. [5]

 

על פי שטיינר, כאשר האדם מזמין את עצמו להתפתחות, הוא מוכן לעמוד בפני כוחות של פחד והתנגדות. במפגש עם הגבול הוא יכול לפגוש את מרכז מהותו וליצור את השיח הראוי עם גרעין ישותו. במפגש זה הוא נדרש לוותר על כל המוּכּר והידוע ולהישאר בחוסר הידיעה, ברִיק, רק שם יכול להתרחש השינוי האמיתי. 

אבולוציה, אינבולוציה ויצירה מן האין 

כדי להמחיש זאת מתאר שטיינר[6] את התהליך שעובר הצמח המתפתח מזרע לפרי. הזרע הפיזי נראה קטן וחסר חשיבות, אך במעטפותיו הרוחיות הרבות הנסתרות מן העין מתגלה הפוטנציאל הגדול, הצמח השלם, שטמון בו.

בשעה שהצמח גדל מתרחש תהליך של "אבולוציה", אותו ניתן לראות בחושים, שבו נעלם הרוחי יותר ויותר בעוד שהפיזי הולך ומתגלה. אך שטיינר מדבר גם על תהליך הופכי, המתרחש משלב ההתכּלוּת, שבו קמל הפיזי והרוחי הולך ומתעצם, תהליך אותו הוא מכנה "אינבולוציה". 

שטיינר משווה את התהליך שעובר האדם לתהליך שעובר הצמח, אך בשונה מהצמח האדם הוא ישות מתהווה, תהליכי האבולוציה והאינבולוציה שזורים במסע חייו. בכל אחד משלבי ההתפתחות טמון זרע של הפוטנציאל הגלום בו, אך מימושו תלוי בפעילות העצמית של האדם. 

על פי שטיינר, 21 השנים הראשונות בחיי האדם הן למעשה חזרה על חייו הקודמים ובהן הקארמה מדברת ביתר שאת, ופירות חייו הקודמים מתגלים ומנהלים את חייו בצורה לא מודעת. החל מגיל 21 נפתחת אט אט בפניו האפשרות להתעורר לקארמה שלו. בשלב הראשון הוא יפרש את אירועי חייו מתוך נפשיותו, ייתן להם בסיס והצדקה, ובכך יאחז במוכר ובידוע. רק החל מגיל 28 משהו אחר מתחיל להתקיים, האדם מתחיל לחפש את המשמעות העמוקה, תחילה לדרכו ובהמשך לאירועי חייו. לאחר מכן, החל מגיל 35, האדם מסכים להכיר את מניעיו האמיתיים העומדים מאחורי אירועי חייו, ויש לשאוף לכך שהוא אף יכיר בהכרחיות שלהם. אלה הן שנים המכוּנות משבר אמצע החיים – שנים שבהן האדם נדרש להסכים לפרק בתוכו את כל המוכר והידוע ולבנות בתוכו יסודות חדשים מתוך חירותו הפנימית. 

"הרוח מתבטאת בישות האנושית, לא על בסיס הישות החומרית הבונה, אלה על יסוד הפעילות החומרית ההורסת." [7]

 

הכפיל

ליווכוד מתייחס לכך במילותיו: "הכפיל שלי אינו חלק מה'אני' העילאי שלי, אך עדיין שייך לי. הוא אינו מלווה אותי לשווא. הסיבה לקיומו נעוצה בישותי, בקארמה שלי. על ידי הפיכת נוכחותו להתנסות מלמדת, ביכולתי להתקדם שלב אחד בהתפתחותי." [8]

שטיינר מכנה את הדרך המובילה לחוויה מודעת של הרוח כדרך ההתקדשות, והוא נותן תרגילים, מדיטציות ותנאים להולך בדרך זו. תרגילים אלו מובילים את האדם לחצות דרך חוויית החושים הרגילה, שבה הוא חווה את הדברים כמתקיימים זה לצד זה, ולהתחיל לחיות את היחסים בין הדברים כממשות – וכך גם לזהות ולהכיר את מהותם האמיתית.

כאשר האדם עוסק באימון עצמי מעין זה, הוא מאפשר לעצמו ליצור בהדרגה "מרחק פנימי". הוא יכול לראות את תבניות חייו, את דפוסי ההתנהגות שלו, את הרגליו והיבטים נוספים של אישיותו ממרחק מסוים, לפתח נקודת מבט חדשה, כמו עצמיות שנייה שאינה מזדהה עימם לגמרי. 

גם ליווכוד, בהתבססו על שטיינר[9], מתאר את כלל ההיבטים הללו של אישיותנו כדמות צללית שאיננה אנו עצמנו, העוקבת אחרינו, המכונה בשם "הכפיל". 

הוא מתאר היבטים שונים של הכפיל הבאים לידי ביטוי באדם, היבטים שונים המעצבים את אישיותנו[10] – החל מבחירתנו מתי, למי והיכן להיוולד, דרך בחירתנו במצב סוציו-אקונומי מסוים ובגוף זכרי או נקבי, וכלה בישויות אלמנטריות ובדפוסי הפרעה מחיים קודמים, הממשיכים לחיות בגופנו האתרי ומבקשים התמרה. כל אלו יוצרים לנו אישיות, כפיל, שאינו זהה לעצמיותנו הרוחית הניצבת מעבר לזמן ולמקום.

 

הכפיל כ"שומר הסף"

כפי שמתארים רודולף שטיינר וליווכוד [11], האדם חי בין שני עולמות בעלי אופי שונה, אשר סוגרים אותו מפני המציאות הרוחית: מצד אחד עולם החושים החיצוני על חוקיו האובייקטיבים, ומן הצד השני עולמו הפנימי הסובייקטיבי. מן הצד של העולם החיצוני מציבה חוויית החושים את התהום בינו לבין המציאות הרוחית של העולם – זהו "הסף הגדול"; ומן הצד של עולמו הפנימי מציבה אישיותו הארצית את התהום בינו לבין ישותו הרוחית הנצחית – זהו "הסף הקטן". אפשר גם לומר שזוהי אותה התהום, שזהו הסף האחד המפריד בין חיינו המפוצלים לישותנו השלמה, ישות אדם-עולם.

שומר הסף הקטן

שומר הסף הקטן הוא דמות המופיעה כאחת החוויות הראשונות של הראייה הרוחית בדרכו של האדם לחצות בתודעה את הסף אל הרוח שנמצאת בלא-מודע של פנימיותו. דמות זו מופיעה כמפלצת דמונית, המתייצבת באופן אובייקטיבי בפני האדם שחווה אותה, אך למעשה, היא הביטוי האימגינטיבי של כל אשר יצר האדם כתוצאות של מעשיו בחייו הקודמים וגם כתוצאה מהשתייכותו למשפחה, גזע ולאום. 

ככל שהאדם מתעורר יותר לרוח – התעוררות הקשורה בהתפרקות ופרימה של מה שהייתה אישיותו לפני כן – יש ביכולתו להאיר את מעשיו מחייו הקודמים ולהתבונן בהם כדמות דמונית נפרדת שאותה יוכל 'לראות'. הדבר אינו קל. כפי שמעיד שמו, שומר הסף הקטן מייצג סף מסוים, כלומר גבול. לכל גבול ישנם חוקים משלו, שעליהם הוא צריך לשמור. המפגש איתו מעורר רגשות של פחד, היסוס, רתיעה ודיכאון. שטיינר מדגיש את החשיבות של המוכנות והאחריות של האדם כלפי חייו כדי שיוכל לעמוד במבחן הסף:

"אל תעבור את הסף שלי בטרם ידעת בבירור כי אתה בעצמך תאיר את החשֵכה מסביבך; אל תצעד צעד אחד קדימה בטרם תהיה בטוח, כי יספיק השמן במנורתך שלך. מנורותיהם של מורי הדרך, שהאירו לך עד כאן, לא תהיינה עוד איתך בעתיד." [12]

החיים מזמנים לתוכם רגעים שבהם ישנה הזדמנות לעמידה מסוימת מול שומר הסף, גם אם עדיין לא כדמות אימגינטיבית. אלה הם רגעי המשבר, רגעים של שינוי בין מוות ללידה מחדש, בין ה"מוּת והֱיֵה". בעמידה מול שומר זה ניתנת ההזדמנות ליצור אחדוּת בתוך ישותו של האדם לישות של נצח. על האדם ליצור בכל חייו פגישות יזומות למפגש עם שומר הסף, ולשאוף כל הזמן לשיפורה ופיתוחה של ישות זו. בהתנסות זו למד האדם את השפעת מעשיו, רגשותיו ומחשבותיו בעולם שמעבר לסף. הוא אחראי על פועלו בהתפתחותו שלו. זוהי דרך שרק הוא יכול לעשות בשביל עצמו ובה הוא בודד, אך עליו לפעול גם למען הכלל – למען משפחתו, למען הגזע והלאום. 

 

שומר הסף הגדול

את דמותו של שומר הסף הגדול פוגש האדם בהתנתקותו מגופו הפיזי, ברגעי המוות. רגעים אלה מיוצגים על ידי דמות יפהפייה ונשגבת הניצבת כאידיאל שאליו שואף האדם להתפתח. על הסף רואה האדם את ישותו הקודמת ואת ישותו העתידית. הוא חווה את חשיבותו של המוות כחלק מהחיים ואת חשיבות המוות בחיים. 

"היסוד הגווע היה המורה שלי. מותי הוא הפועל היוצא של כל העבר אשר בו אני שזור. אולם שדה המוות הבשיל בי את נבטי האל-מוות. את אלה נושא אני איתי אל תוך עולם אחר. אילו היה רק העבר קובע, לא הייתי יכול להיוולד בכלל לחיים. חיי העבר מסתיימים עם עצם הלידה. נבט החיים החדש כבש את החיים שבתחום החושי פיזי. משך הזמן בין לידה ומוות מבטא רק, כמה יכלו החיים החדשים לכבוש מן העבר ההולך ומת. והמחלה אינה אלא פעולה מתמשכת של החלקים הגוֹועים והולכים של עבר זה." [13]

האדם חווה עצמו כישות דו מהותית, כבן תמותה וכבן אל-מוות. שטיינר מתאר את המפגש עם שומר הסף הגדול כמפגש שבו חווה האדם את אחדותו עם ישותו הנצחית, רגעים בהם האדם מתגבר על שומר הסף הקטן. רגעים בהם התודעה העילאית מתנתקת מהתנאים הפיזיים. גם כאן האדם נבחן האם מחפש הוא רק גאולה עצמית, או אם מבקש הוא אחר גאולת בני האדם בכללותם ללא אנוכיות.

להבנתי, ההיבטים השונים של הכפיל שזורים זה בזה ומייצגים עבור האדם עומקים שונים ומפגש עם התמרה של פרחי הלוטוס בתוכו. אני חווה את החשיבות בבחירת משפחתי, ודרך חינוך ילדיי אני יכולה לחוות את המקומות שבהם קשה לי, אותם מקומות שבהם הדפוסים שרכשתי ממשפחתי אינם תואמים את הלך רוחי. במקביל אני יכולה גם לחוות שישנם דפוסים אשר הגעתי איתם לעולם ודרך בחירה זו מתעצמים, מקבלים הזדמנות להיחשף בפניי ביתר בהירות ולבקש התמרה.

שטיינר[14] מתאר את הטרנספורמציה של האדם כיצירה של יש מאין, דבר המייחד את האדם. הוא מציג אנלוגיה לרכב שאותו קיבלנו מתנה בירושה, אך עם הזמן גלגל אחד מתקלקל וצריך להחליפו, ועוד גלגל, ועוד גלגל, וכך גם המנוע ושאר חלקי הרכב, עד שלמעשה לא נותר עוד דבר מהרכב הישן שקיבלנו בירושה. האדם עצמו מוסיף תמיד משהו חדש למה שמותנה בקארמה, ושטיינר מוסיף ומדגיש שרק מעצם התגשמותו בגוף יכול האדם לרכוש חוויות חדשות. 

"ניתן לי הכושר הראשוני למה שצריך אני להיות, אבל מתוך הכושר הראשוני הזה יצרתי לי ישות חדשה." [15]

 

סיכום

בימים אלו, בהם אנחנו עוברים כעם תהליך של אינבולוציה, של התפרקות של המוכר והבטוח, חוכמת מדע הרוח מניחה בפנינו, כפי שהצגתי במאמר, נתיב של תקווה, של הִתחיוּת מחדש. היא מציעה לנו לפגוש את האירועים הקשים כחלק מובנה מתהליכי הצמיחה שלנו כעם וכיחידים. זהו נתיב של חירות, של בחירה, אשר נתון אך ורק בידי האדם היחיד אשר "מסכים למות", מסכים לפגוש את ה"כפיל", המעורר בו רתיעה ופחד, לפגוש את הרִיק ואת חוסר האונים, אשר מתוכם ינבוט זרע ישותו הרוחי, שבהתעוררותו יעניק ליחיד ולחברה עוגנים חדשים, תשתית חדשה ליצירת חיים ערים יותר, אנושיים יותר.

 

עינת יובל, יועצת ביוגרפית, מלווה נשים, גברים, זוגות וצוותים.

"דרך הרוח" – המקום לחיים ערים בעלי משמעות: 0523894120

אזכורים: 

[1] ת' גוטיה, האביר הכפול, תרגום מצרפתית: ק.א. ברתיני. מופיע באתר "פרויקט גוטנברג".

[2] ברנרד ליווכוד, אדם על הסף, הוצאת בדולח, 2008, עמ' 182.

[3] רודולף שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, תרגום: נחמן בר-שלום. עריכת תרגום: אלישע אבשלום, הוצאת מיכאל, 2021 (1993). 

[4] ברנרד ליווכוד, שלבים – משבר והתפתחות אצל היחיד, הוצאת תלתן, 2001, עמ' 152.

[5] י' ו' גתה, מתוך השיר ערגה ברוכה (בגרמנית: Selige Sehnsucht), מגרמנית: שלמה טנאי. (בתוך אורח על כדור אפל: מבחר שירים ומכתמים, הוצאת קשב לשירה, 1999. מופיע ברשות באתר "פרויקט גוטנברג".

[6]   ר' שטיינר, אבולוציה, אינבולוציה ויצירה מהאין, הרצאה שניתנה בברלין ב-17.6.1909, תרגם: דב וירושבסקי, הוצאת מיקרוקוסמוס, 1983.

[7] Steiner, Fundamentals of Therapy, chapter 1: True Knowledge of the Human Being as a Foundation of Medical Art (GA-27)

[8]   ב' ליווכוד, אדם על הסף, עמ' 110.

[9] ר' שטיינר, סוד הכפיל – רפואה גיאוגרפית, הרצאה בסנט גאלן 16.11.1917, תרגם מגרמנית: דב וירושבסקי, הוצאת מיקרוקוסמוס, 1983.

[10] שם, עמ' 110–135.

[11] ראו: ר' שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים? עמ' 152–159; ר' שטיינר, דרך להכרה עצמית של האדם – סף עולם הרוח, תרגום: אלישע אבשלום, הוצאת תלתן, 1998, עמ' 100–104; ב' ליווכוד, אדם על הסף, עמ' 131–135.

[12] רודולף שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, עמ' 151.

[13] שם, עמ' 155.

[14] ר' שטיינר, אבולוציה, אינבולוציה ויצירה מהאין.

[15] שם.

 

ביבליוגרפיה: 

• רודולף שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, תרגום: נחמן בר-שלום. עריכת תרגום: אלישע אבשלום, הוצאת מיכאל, 2021 (1993).
• רודולף שטיינר, אבולוציה, אינבולוציה ויצירה מהאין, תרגום: דב וירושבסקי, הוצאת מיקרוקוסמוס, 1983.
• רודולף שטיינר, סוד הכפיל – רפואה גיאוגרפית, תרגם מגרמנית: דב וירושבסקי, הוצאת מיקרוקוסמוס, 1983.
• רודולף שטיינר, דרך להכרה עצמית של האדם – סף עולם הרוח, תרגום: אלישע אבשלום, הוצאת תלתן, 1998.
• אליזבט קובלר רוס, לחיות עם המוות, תרגום: כרמית גיא, הוצאת צ'ריקובר, 1999.
• ברנרד ליווכוד, שלבים – משבר והתפתחות אצל היחיד, הוצאת תלתן, 2001.
• ברנרד ליווכוד, אדם על הסף, תרגום: מוריס איטח, הוצאת בדולח, 2008.
• יוהאן וולפגנג פון גתה, פאוסט, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2006. 
• כתבי אפלטון, כרך ב', תל אביב וירושלים, הוצאת שוקן, 1979.Jung, C. G. (1933). Modern man in search of a soul, Kegan Paul, Trench, Trubner and Co, London