אז מה קורה בימים אלו בקליניקה שלך? שואלת העורכת.
באמת, מה קורה? אני חושבת, ימים של מלחמה וקיץ. הקיץ הכי חם שנרשם אי פעם.
הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא: אי־הבנה. אי־הבנות בכל מקום. כוונות טובות יוצאות לדרכן ומגיעות לצד השני חבוטות ומפוספסות. לבבות שחולמים אהבה מתכרבלים בתוך עצמם עטופים בשמיכת הגנה.
מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?
האם היה זה כך משחר ההיסטוריה – או שזו תופעה חדשה בעידן התקשורת הדיגיטלית?
שוב אותו הסרט
בערב ט"ו באב הלכנו לצפות בסרט עלי שלכת בקולנוע עם השם הרומנטי "לב".
בעיניי, הסרט המחיש בצורה משעשעת תמצית מרוכזת של מערכת יחסים רומנטית קלאסית: הגבר והאישה החליפו מבטים במשך כמה דקות, העיניים הצטלבו חמש פעמים וכבר הגיעה ליעדה רוב האינפורמציה הדרושה להמשך. מילים ספורות נאמרו, כמעט כלום, וכבר עלתה המחשבה על חתונה.
האם האינפורמציה עוברת בצורה לא מילולית, או שמא רוב מערכת היחסים בכלל מתרחשת בדמיוננו?
כך או כך, הסרט הפיני הרזה והנפלא הזה חושף שלד של דרמה מוכרת – גבר ואישה נפגשים, הסיכוי לקשר נדלק, היא רוצה, הוא לכוד בסבך של הרגלים הימנעותיים, אלכוהול ועישון. היא מניעה את העלילה. אומנם מניחה לגבר ליזום, אך מעמידה בפניו גבולות – אצלי לא יהיה אלכוהול, היא מודיעה לו. האישה היא מה שעומד בין הגבר לבין הרגליו הרעים. זה כנראה עניין אוניברסלי.
יצאתי מהסרט הפיני, שכה מעט מדברים בו, וחשבתי לעצמי כמה אנחנו משקיעים בללמוד לדבר. אבל האם המילים כה חשובות? ואם הן לא העיקר, איך יש כל כך הרבה אי־הבנות?
מרי פופינס ליום האהבה
השבוע, לרגל ט"ו באב, שאלתי מטופלים מה היו הכי רוצים לקבל מבן או בת הזוג. מהו הדבר שהכי יחמם את לבך, איזו מחווה תיתן לך תחושת אהבה, מחווה שתקרא את כמיהתך הכמוסה ביותר ותגשים אותה?
בסרט הנושא את שמה, מקריאה מרי פופינס סעיף אחר סעיף את רשימת המשאלות שכתבו הילדים ב"מודעת הדרושים" שלהם – הנוסח שאביהם השליך בביטול לאח הבוערת, אך הגיע בדייקנות חלומית אל האומנת המושלמת למרות הכול.
זו התגשמות הפנטזיות: כמו הילדים בסרט, גם אנחנו היינו רוצים שהאחר יֵדע מה אנחנו הכי רוצים (וצריכים) בלי שנצטרך להגיד דבר, ויעשה הכול כדי להגשים את החלום.
התרחיש הזה אפילו נראה לנו הגיוני: "אני רוצה שהוא ינחש בעצמו, זו הרי כל הפואנטה. מה הטעם אם צריך להגיד?" אנחנו רוצים להרגיש שבן זוגנו מתעניין בנו, זוכר מה מצא חן בעינינו ומה פחות אהבנו, רושם לעצמו תזכירים בפנקס קטן כדי שיוכל להפתיע אותנו במתנה המדויקת.
אבל בפועל זה לא כל כך עובד, וזאת מאלף ואחת סיבות שאמנה כאן שלוש מהן:
אנחנו מעניקים לאהובינו את מה שאנחנו רוצים לקבל. זה מקסים וטרגי כאחד. כל כך ברור לי ששליחת זר פרחים ענקי זו המחווה הכי מרגשת – הרי ככה זה בשבילי! או שנדמה לי שלהפתיע את אהובי עם זוג כרטיסים להופעה זו מתנה נפלאה, עד שאני שוכחת לגמרי שהוא לא מתלהב מהפתעות. או מהופעות.
אבל החלומות הכמוסים הם ספציפיים מאוד והם שונים מאדם לאדם. מילים חמות מחממות את הלב של אחד; עזרה בהנהלת החשבונות תרגש אחֵר (מישהו אמר לי השבוע שהוא ירגיש אהוב כשבת הזוג שלו תעזור לו עם החשבונות בעסק שלו. זה ייתן לו תחושה של שותפות). עבור שלישי מגע פיזי יעניק תחושה של אהבה וביטחון.
בסרט האנימה, נסיך החתולים, ילדה מצילה ברגע האחרון חתול שכמעט נדרס. מתברר שזה היה נסיך החתולים, וכאות הוקרה והערכה גומלים חתולי העיירה לילדה במתנות יקרות הערך ביותר – הם ממלאים את הלוקר שלה בעכברים, מניחים בפתח ביתה ערמות של מזון חתולים ריחני וכדומה – מחוות שהילדה מזדעזעת מהן.
גם הזוגות האוהבים שרוצים להחזיר את התשוקה והרומנטיקה שנשחקה, כך מתברר לי שוב ושוב, נותנים זה לזה מתנות חתוליות.
מבוכה. לא פשוט לנסח במילים את משאלת לבנו. במקרים רבים אנחנו מתביישים להגיד אותה בקול רם דווקא לבן או בת הזוג. ולכן אפשרי בהחלט שאסתובב במשך שנים עם כמיהה למחווה רומנטית שבן זוגי אפילו לא מנחש מהי.
כשיושבים יחד לשיחה שבה כל אחד מבני הזוג דולה מנבכי נשמתו מה היה משמח אותו, יש לזה רווח כפול. ראשית, מדהים כמה תכופות הדברים חדשים לבן הזוג. ולא פחות חשוב – לשמוע את עצמנו מביעים בקול את המשאלה זו חוויה משמעותית מאוד.
המשאלות שלנו לא תמיד ברורות לנו עצמנו. וזאת הסיבה הכי מעניינת: אנחנו עצמנו לא תמיד יודעים מה הלב שלנו מבקש.
בני זוג מהסוג "המרַצה", לא תמיד יֵדעו להחצין את הרצונות שלהם, את ההעדפות שלהם. אם הביוגרפיה שלהם לימדה אותם שהצרכים שלהם לא חשובים או לא ראויים למענה, הם יתקשו לערוך פתאום רשימות ספונטניות מלאות חדווה כמו אלה של הילדים במרי פופינס. יהיה להם קשה לשלוף פתאום ממעמקיהם את החלומות הכמוסים.
במילים אחרות, כמבוגרים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו כמו אותו אבא פרקטי בסרט – מתייחסים בביטול למשאלות הכמוסות של עצמנו. לפעמים כבר מזמן השלכנו אותן אל האח ועכשיו קשה לנו לשחזר אותן.
לעתים אני שואלת מה המשאלה, ומקבלת תשובה צנועה בסגנון: ״אם להיות פרקטית, אז הייתי רוצה שהוא יגיד מילה טובה על האימהוּת שלי, על המאמצים עם הילדים. לא כל יום, אבל מדי פעם״.
כדי שלא נישמע תובעניים מדי, אנחנו מקצצים לעצמנו את הכנפיים. אבל מה שגורם לנו להרגיש אהובים לא חייב להיות מנוסח כדרישה. כשהיא נעשית נכון, בקשה כזו יכולה להיות חוויה מאירת עיניים לשני הצדדים.
השבוע שמעתי חלומות כמו "שנהנה יחד ונצחק כמו חברים טובים, כמו פעם", "שהיא תיתן לי תשומת לב מיוחדת כשאנחנו עם חברים. זה ייתן לי הרגשה שיש בינינו משהו מיוחד", "שהוא יגיד שזה בסדר. שארגיש שמותר לי לטעות מדי פעם וזה לא עניין גדול", "שהוא יגיד לי שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים", "שהיא תעשה איתי תוכניות לעתיד".
מרגש עד כמה המשאלות האלה היו מפתיעות לצד השני. ומרגש עוד יותר היה להיווכח שאת רוב המשאלות יכלו בני הזוג להגשים בנדיבות ובקלות.
בהחלט מומלץ לנסות בבית.