אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
בגיליון נוב-דצמ 20 של מגזין אדם עולם ובאיגרת מתאריך 29.12.20 פרסמנו את פנייתה של ד"ר מיכאלה גלוקלר מהגתאנום, אשר ביקשה מישראל לשלוח נציג למפגש נציגי החברות האנתרופוסופיות העולמי, שאמור להתחיל ב-23 במרץ הקרוב (במידה והקורונה תאפשר זאת). אם נתמצת את מכתבה למשפט אחד, הרי הוא יהיה: "הקהילה האנתרופוסופית בישראל מספיק חשובה ומוערכת כדי שנבקש ממנה להשתתף בפורום האנתרופוסופי העולמי; גם אם לכם זה לא נראה חשוב, דעו כי קולכם חסר לנו."
מכתבה של מיכאלה הניע אותי פנימית וחיצונית. פנימית, הבנתי שהאימפולס המקורי שהביא אותי לפעול באדם עולם הוא האימפולס הקהילתי. המטרה של אדם עולם הייתה, ועודנה, חיבור אנושי ורעיוני בין יחידים וקבוצות לאורה של האנתרופוסופיה ולמענה. חיצונית, יצאתי למסע של מפגשים ושיחות עם כמה מהפעילים האנתרופוסופים הבולטים בארץ. במהרה עברו השיחות משאלת הנציג לשאלת נחיצותה של התארגנות הקהילה האנתרופוסופית בישראל. אמנם מדובר בשני נושאים נפרדים, אך למעשה הם שני צדדים של אותו מטבע.
הנושא כבר נידון לא פעם, ומשיחותיי למדתי שעדיין קיימים חילוקי דעות בשאלת נחיצותה של התארגנות ארצית. המצדדים חושבים שהתארגנות כזו יכולה לעזור לאנתרופוסופיה בארץ לפרוח ולשגשג, ושבאמצעותה יוכלו אינדיבידואלים וקבוצות להגשים את השאיפות הרוחניות והיזמיות שלהם ביתר קלות; המתנגדים טוענים שכוחה של האנתרופוסופיה בישראל נובע בדיוק מאופייה האנרכיסטי, שזה טוב שכל אינדיבידואל או קבוצה שרוצים לעשות משהו חדש צריכים לחצוב את דרכם ללא עזרה משמעותית, כיוון שכך הם מפתחים כוחות פנימיים; וש"לקיחת אחריות" על האנתרופוסופיה בארץ זה בדיוק הדבר שיהרוג אותה.
סבב הפגישות והשיחות שקיימתי (שמטבעו הוא רק חלקי; לא הספקתי לשוחח עם כל האנשים שאת עמדתם רציתי לשמוע) הבהיר שמדובר בנושא מורכב ושההתקדמות בו צריכה להיות מדודה וזהירה. מעבר לטיעונים השכלתניים בעד ונגד, יכולתי להרגיש כמה הנושא הזה מפעיל רגשית את בני שיחי. גם המתנגדים וגם התומכים מחזיקים בעמדתם קודם כול מתוך דאגה כנה לעתיד האנתרופוסופיה בישראל. עמדתי האישית היא שהאנתרופוסופיה בישראל תוכל להיתרם מארגון ששם אותה במרכז מטרותיו, אך יש לחשוב לעומק מה טיבו של ארגון כזה - כדי שכוחות הצורה שהוא יביא יתמכו, ולא ידכאו, את כוחות החיים של האנתרופוסופיה. כמו כן, חשוב להימנע ממצב שהארגון שיוקם, אם יוקם, ייצור שסע חברתי בקהילה. ברמה המעשית, העבודה על קידום הרעיון נקטעה בשל הסגר השלישי, והיא תחודש בקרוב.
אם בשאלת הארגון האנתרופוסופי הישראלי (ובכוונה אני לא כותב "חברה אנתרופוסופית" – גיליתי שמילה זו טעונה מדי) קיימת מחלוקת שעוד צריכה להתברר, שמחתי לגלות שבשאלת הנציג קיימת תמימות דעים. הייתה הסכמה גורפת להיענות בחיוב לבקשתה של מיכאלה, וכן שהאדם המתאים ביותר לייצג אותנו בעת הזו הוא ד"ר גלעד גולדשמידט. כיוון ששמו חזר ועלה בשיחות כמועמד המתאים ביותר, הוצע לו לקחת על עצמו את התפקיד, והוא הסכים.
גלעד גולדשמידט הוא ממייסדי חינוך ולדורף בישראל ומי שריכז במשך שנים ארוכות את עבודת הפורום הישראלי של חינוך ולדורף. במסגרת תפקידו זה, הוא הוביל בהצלחה מהלך משמעותי ביותר של שילוב החינוך האנתרופוסופי בתוך מערכת החינוך הממלכתית. גלעד מחובר לקהילות ברחבי הארץ, יודע להוביל תהליכים משמעותיים בדרכי נועם, פנוי לאתגר ומעוניין בו.
קוראי אדם עולם והאיגרת יכולים לראות בטקסט זה דיווח על האופן שבו התמלאה בקשתה של מיכאלה גלוקלר. אינני טוען כי הדרך שננקטה היא הטובה ביותר שקיימת, אך אני חושב שהיא הטובה ביותר האפשרית במסגרת הנסיבות. עוד ארוכה הדרך. אך צריך להתחיל מנקודה מסוימת, ומאדם מסוים. אז הנה, התחלנו, מתוך ציפייה שהצעד הזה יהדהד חזרה אל הקהילה האנתרופוסופית בישראל, ויחזק אותה.
נשמע כמו הזדמנות פז להשאיר את הדיונים האפריורים לגבי שאלת ההתארגנות הפנים ישראלית בצד ולבחון עם קהילות אחרות בעולם אם כבר התבצע נסיון כזה בפועל וכיצד הוא צלח, על יתרונותיו, חסרונותיו והדרכים להימנע מהמכשולים שעמדו בדרכו.