הפיוטים ומזמורי הסליחות כשער לנפש האדם [איגרת 224]

מתוך גיליון סליחות של מגזין אדם עולם | להצטרפות

את הזיקה הראשונית שלי לתכני היהדות אני זוקף לזכות הפיוטים הנפלאים ששמעתי בילדותי המוקדמת בבית הכנסת בזמן הימים הנוראים. המנגינות היפות של מזמורי הסליחות ריתקו את אוזניי, עוררו את לבי וחידדו את ערנותי בקרב הציבור הרב ששר מסביבי. עד היום הן מהדהדות בזכרוני ומשרות עלי תחושה נעימה בתקופת הימים הנוראים, אף שאינני פוקד עוד את בית הכנסת. בשנים האחרונות, כאשר הפיוטים האלה ואחרים זוכים לפופולריות חסרת תקדים בזמר העברי, וסיורי הסליחות בכל בתי הכנסת בארץ מתרבים משנה לשנה, אני מבין שאינני לבד בתחושה הזאת.

את חשבון הנפש שלו מתחיל העם היהודי בחודש אלול ומסיים ביום הכיפורים. ארבעים ימים של תפילות כפרה, וידויים על חטא, סליחות ובקשות עזרה כנגד ארבעים הימים ששהה משה על הר סיני עד שקיבל שנית את לוחות הברית ואת י"ג המידות של אלוהים. רוב התפילות הללו, שהפכו לפיוטים נפלאים, נקראות בשם הכולל "מזמורי-סליחות". מספרן גדול מאוד, עד שאין צורך לחזור על מזמור אחד פעמיים במשך חודש אלול ועשרת ימי תשובה. כמו כן, י"ג מידות הרחמים של אלוהים נעשו הגרעין לרוב מזמורי הסליחות, משום שעל-פי חז"ל אלוהים לימד את משה את המידות ככלי שדרכו יכול העם לזכות במחילה. יש הבדל מהותי בין הנוסח הספרדי לנוסח האשכנזי: הלחן של הסליחות הספרדיות עליז, קצבי ומביע את שמחת התשובה והפיוס במלל פשוט שאינו משתנה. לעומתו, האשכנזי נוגה וכבד יותר. יש בו אווירה של עומק הדין הקרב ובא במלל מורכב יותר ולעתים קשה להבנה. רוב המזמורים נכתבו בחרוזים עם פזמון חוזר. פיוטים רבים כתובים על פי שיטת האקרוסטיכון: האותיות הראשונות של כל שורה יוצרות יחד צירוף בעל משמעות, כמו רצף אותיות הא"ב, שמו של מחבר הפיוט, השם המפורש ועוד. דוגמא מצוינת לכך נמצאת במזמור הידוע "אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת" - מזמור עתיק מאוד שמחברו אינו ידוע. מזמור זה זכה לאין-ספור ביצועים והוא מהחביבים על הציבור.

מזמורי סליחות ופיוטים בכלל הם בני מאות שנים. הם נכתבו כצורך רוחני המאזן בין רגש לחשיבה אצל המתפלל. הצירוף של שפה עשירה ולחן מלא חיים יוצרים בקרב המתפללים את התרוממות הרוח. בימים אלו, כאשר מדובר על רזון בשירה העברית, ואולי אף על חוסר חשיבות להיבט המילולי בשיר, אנו עדים לפרויקטים שונים המחזירים אל קדמת הבמה את שירת הפיוט, המעניקה כבוד מחודש למילה כערך רב תרבותי בשיר. רשימת הפיוטים שזוכים לביצועים חדשים על ידי מיטב אמני ישראל ארוכה מאוד וביניהם מזמורי סליחות רבים ויפים.

ניגון הסליחות סופג את הבכי, האנחות והתקווה של המתפללים, המשתרגים לתוך קולו המזמר של החזן. הניגון, ככל הניגונים מסוג זה, הוא סמל האנחה היהודית המתפרצת מעומק הלב על עיוות היושר ועל השוד והשבר שעברו על העם היהודי בכל גלגוליו, ומוסיפים לעבור עליו גם כיום. הניגון בכללו מקונן ובוכה, אך גם מטיף ומלטף. בבית הכנסת הרגע החזק ביותר של הסליחות הוא שירת המזמורים "בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה".במזמורים אלה מוטל על שליח הציבור המזמר לדעת לדבר עם אלוהיו ולרדת עד תהומות נפשותיהם של שולחיו, כאשר יחד עם "זְכֹר רַחֲמֶיךָ", "שְׁמַע קוֹלֵנוּ" ו"לְמַעַנְךָ אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ" הוא נוטע בלבבות מבקשי הסליחה פיוס המבטיח שפע תקוות טובות.

הפיוטים האלה, הערבים לאוזניי, מובילים אותי לא פעם למחשבה שאולי התפילה בכלל מיועדת לנו, בני האדם, ולא לאלוהים. מי קדם למי - אנחנו לתפילות או התפילות לנו? אני בוחר בפליאה כתשובה. שהרי הפליאה היא פעולה שמגיעה מעל ומעבר לידיעה. התפילה מבהירה את תקוותינו וכוונותינו. היא מסייעת לנו לגלות את שאיפותינו האמיתיות, היא פעולה של היטהרות, כנות והתחייבות למה שאנו אומרים. התפילה מלמדת אותנו למה לשאוף. התפילה היא מהותם של חיים רוחניים. 

המאמר המלא מאת גבע ששון, אשר פורסם בגליון סליחות של אדם עולם, פתוח כעת לצפייה.

לקריאת המאמר לחצו כאן