הציור כדרך התחנכות של שבעת תהליכי החיים

מאמר זה[1] שואב את השראתו משבעת התהליכים עליהם הצביע רודולף שטיינר בהרצאה[2] בה הציג את הפעימה שבין המיקרוקוסמוס למאקרוקוסמוס, בין האדם ליקום.

שבעת תהליכי החיים, המאפיינים את התהליך האינסופי, אותו – בצורה המובהקת והטהורה ביותר – עובר הצמח, שימשו אותי לבסוף, בעקבות שנים של עבודה במישורים של אמנות, טיפול והתפתחות פנימית, לטוויית מרקם המחבר מישורים אלו.

העבודה האמנותית מאפשרת לאדם להניח לעיני המתבונן בה חלקים מעולמו הפנימי. מה שנפרש על גבי הנייר, מְזַמֵּן העמקה ובירור של חלקים אלה. ישנן צורות שונות של בירור, והאופן שבו יתרחש בירור זה, שואב את כוחו מחוקיות – זו החוקיות שטמונה בכל פעילות שיש בה חיים.

העיסוק ב"איטיות", מביא עמו את ההתכוונות לתהליך. אין תהליך שלם מתרחש ללא האפשרות למצות שלב עד תומו, כדי ששלב חדש יוכל להפציע.

ההשתהות, ההעמקה וההבנה של כל שלב, מאפשרים לנו נגיעה ממשית בהוויה המתפתחת שלנו כמו גם במחסומים, בתבניות ובאתגרים שאנחנו פוגשים.

המאמר, לכן, ינוע כל הזמן מתיאור החוקיות (בעיקר כפי שהיא באה לידי ביטוי בצמח), לתהליך הציורי ולקשב לַנפשי.

שלב ראשון: נשימה

הנשימה היא השלב הראשון בכל תהליך חי. אם נבחן שלב ראשוני זה נראה שהוא מאופיין בתודעה אחדותית: זרע הצמח שעדיין לא נפרד לשורש ולגבעול, וכמוהו כל תהליך חי שעדיין לא נפרש לתוכניות ולביצועים. השלב הזה, שלב "נשימת הדבר" הוא ראשוני, לא מובחן ומכיל בתוכו את השלמות.

הנשימה מלווה את החיים לאורך כל הדרך. עם הנשימה מתחילים ונפסקים החיים הארציים – כך שהיא מקבלת במשך החיים את המהות המיוחדת של מה שמתפתח ממנה. מסיבה זו עלינו לפתח בהתמדה עניין בנשימה של האחר ולשאול: "איזו נשימה אנו חווים?" נשימת הברוש שונה מנשימת האלון. נשימת הדוב שונה מזו של הנמר, ונשימת אדם אחד שונה מזו של רעהו. כך תהיה ההתבוננות שלנו בילד ובציור שלו מלאת יראת כבוד כלפי חידת הנשימה האינדיבידואלית. כולנו יכולים לצייר מתוך אותה הוראה, באותם הצבעים, אך הנשימה הפנימית של הציור תהיה שונה ומיוחדת לכל אחד. התאמנות פנימית זו היא לב החינוך. היא מכילה בתוכה את הבקשה הכי עמוקה של הילד, שמנוסחת כשאלה: האם תזהו את עצמיותי הייחודית – את הזרע שאני מביא עמי, את כל מה שעליי לעבור ולפתוח-לפתח, לטוב ולקושי, כדי שאוכל לצמוח לאדם שעליי להיות?

נשימת הברוש שונה מנשימת האלון.
נשימת הדוב שונה מזו של הנמר,
ונשימת אדם אחד שונה מזו של רעהו

מהו, אם כן, שלב הנשימה בתהליך הציור?

בתהליך הציור, בשלב הראשון, נפרש לפנינו מרחב הדף הלבן והריק. זו כמו עמידה למול האין. הנטייה האנושית היא לקחת צבע חזק ולהניח אותו על הדף. להתחיל לעצב דבר מה. "לצייר". זוהי כמובן עשייה מבורכת ואין אני רוצה להקל בה ראש. אך הציור, כתהליך נפשי, שבו אפשר להתחיל להקשיב למקומות נפשיים עמוקים, מבקש התייחסות שונה לתהליך. ננסה לעקוב אחריו: כדי שיתרחש מפגש, עלינו להתחיל במאמץ של זיהוי האחר. מה, אם כן, מביא לנו הדף הלבן? הדף מביא אלינו שני אלמנטים שעלינו לכבד: האור והמרחב.

 האור

אנחנו מקבלים דף לבן. אור אובייקטיבי, אשר איתו אנו מנהלים דיאלוג. אנו מביאים אליו את הצבע כדיבור של עצמיותנו, ואנחנו מבקשים לשוחח עם הדף שניצב מולנו. בדיאלוג זה שני הדוברים יעברו שינוי: המצייר והדף.

לשם כך, כאשר אנו מניחים צבע (וכל צבע הוא החְשכה של האור), אפשר שהוא יתכוון להיות בעל שקיפות מסוימת שתאפשר לאור של הדף לדבר גם כן.

ייתכן שנניח על הדף כחול וצהוב, אולם בפועל "נבקש" את האור הלבן של הדף להשתתף גם הוא. הפעילות הפנימית שתידרש לשם כך תהיה פעילות של התבוננות במרווחים. לא רק בצבע שאני מניחה, ב"דיבור" שלי, אלא גם באופן שבו מתעורר האור לחיים. "מדבר".

הקשבה זו למרווחים אינה מובנת מאליה והיא אחד הדברים הקשים שנדרשים מאופן ציור זה. הקשבה כזו דורשת את המקצב של הלב. כאשר היד שלנו מחוברת למקצב הלב, בניגוד למקצב החשיבה או הרצון, עליה לנוע באיטיות מסוימת. גם החשיבה וגם הרצון "נאבקים" במקצב זה. הכוחות שמגיעים מהרצון דוחקים בנו להימנע מהשהִייה בחוסר האונים ובאי-הידיעה, והכוחות שמגיעים מהחשיבה – בזים לשיעמום ולהיעדר הגירויים בשלב הזה.

בכל שלב של הציור, גם כשהוא מתפתח ומעמיק, גם כשהוא מתכהה, נוכל לשמור על קשב בין מה שאנו מניחים לבין השכבה שעליה אנו מניחים את הצבע.

תרגול בהתבוננות שכזו יכול להירכש עד לדרגה כזו שכבר לא נוכל לראות רק את "עצמנו", אלא תמיד נתעורר לאחר ולמה שמתרחש במפגש.

המרחב

זהו עוד סוד של שלב הנשימה.

כפי ש"קיבלנו" מהדף את האור, כך אנו יכולים להתייחס עתה למרחב. הדף הוא שלמות מרחבית בלתי מובחנת עדיין, אך אנו יודעים שטמונות בו האפשרויות המרחביות: ימין ושמאל, למטה ולמעלה, מרכז ופריפריה ואפילו קדימה ואחורה. גם האורגניזם שלנו חי את הממדים האלה: אנחנו חיים את כוח הכובד ואת כוח הקלות: ידינו נפרשות לימין ולשמאל, מוחנו מתפקד אחרת באונה הימנית מאשר בזו השמאלית, וכך נבדלים גם איברינו הפנימיים. וכך כאשר, דרך העבודה האמנותית, אנחנו מתייחסים וחיים את המרחב, אנחנו משקפים את האורגניזם שלנו.

כאשר האורגניזם חי ונושם, יש קשר בין חלקיו. אך במהלך חיינו אנחנו מעצבים, פעמים רבות, חד-צדדיות בנשימת האורגניזם שלנו. למשל, פעילות לא מאוזנת בחיי התודעה החושבת, המתבוננת, או להפך: תנועה מהירה ואינטנסיבית בחיי התשוקה והעשייה, ללא עצירה; התכנסות פנימה עד הסתגרות דיכאונית או חיים חיצוניים ללא אפשרות להיכנס למעמקים.

את נשימת האורגניזם שלנו, נחשוף באופן לא מודע בציור. זו ההזדמנות שלנו לפגוש ולתקן. להשתהות ולעבוד על המקומות שקשים לנו.

הבנת האורגניזם השלם מבקשת לחיות בפועל את התנועה ואת התנועה הנגדית. כדי לחוש תנועות מנוגדות עלינו להכיר בתוכנו את המרכז. אנחנו ניצבים מול הדף בחוויה של מרכז, בלב. רק מתוכו יש לתרגל תנועה בכיוונים הפוכים אך באופן זורם ודיאלוגי: ללמד את היד הפונה ימינה לפנות גם שמאלה; תנועה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה; תנועות קטנות אשר יוצרות כתם, תנועה, ולא מתבססות על משיכת מכחול מצד לצד. ככל שנתרגל יותר תנועה ותנועה נגדית, כך נהיה חופשיים יותר.

שלב שני: התחממות

שלב ההתחממות בצמח הוא השלב שבו מתחילה התקטבות. הזרע מקבל רטיבות, יוצר תהליכי חום ונפח וכך מוציא את הגבעול הפונה כלפי מעלה, לגבהים, ואת השורשונים, הפונים כלפי מטה, למעמקים. עד מהרה מאבד הזרע את עצמו ונותר רק הדיאלוג המקוטב הזה. הדיאלוג בין גבהים ומעמקים הוא גם הדיאלוג בין אור לחושך. האחדות, שאפיינה את שלב הזרע, את הנשימה, מתפצלת עתה. מתחיל תהליך. בציור אנו מתרגלים זאת כאשר אנו בוחרים לחזק חלק אחד ולא אחר. באופן כמעט לא מודע, אנו יוצרים מקומות שיתחזקו, יתכהו, ומקומות שיישארו מוארים – למשל, מה שייתכן וייווצר מאוחר יותר כשמיים למול התעבות האדמה.

בתהליך הציור, שלב ההתחממות "נבלע" בשטף העבודה, אך נוכל להתבונן בציירים שבאופן מסוים "בחרו" להישאר ולחזק את השלב הזה. ה"שלב הזה" משמעו לחיות את שאלת ההתקטבות במלואה. דוגמה לכך אפשר למצוא בציוריו של הצייר הגרמני אמיל נולדֵה (Emil Nolde). בדומה לאקספרסיוניסטים רבים בוחר נולדה להתרכז במבע בוטה ומתגרה, ויחד עם זאת מבטא יופי פראי וראשוני. אין בציוריו מעודנות של רשמים, אין עיצוב מדויק ונאמן לטבע. רק כוח הבעה עז ונוקב.

בתמונה ״ים״, האופיינית לתמונות הנוף שלו, שלב ההתחממות מובע בכל עוצמתו. כחולים מול אדומים, מים מול שמיים. חוויה כמעט בראשיתית של היסודות. נולדה אוהב להטיח את הדברים. אין ניסיון לייפות. כך גם בציורי בני האדם (למשל בציור "אנשים נרגשים"), הוא מטיח בפנינו את הכאב, את הרוע והשפלוּת. כחול מול צהוב, ירוק מול ורוד. בני האדם באימתם וברשעותם.

לעתים נוח לנו להתערסל בשלב הראשון, שלב הנשימה של חוסר המחויבות, ואיננו רוצים, או מפחדים, להמשיך במסע. "ההתחממות" משמעה המוכנות להתגשם. לחדור לאדמה, ובציור מאפשר שלב זה את הפרידה מהשלב הראשון. ההתחממות מביאה אותנו בהדרגה ליצירת קשר מחויב עם הכוחות הארציים. היא יכולה לשמש כשער, כדרך, ולהוביל לשלב השלישי, אך יכולה גם להיות הדרך שלנו "להתחמק" מחוויית חוסר האונים שבשלב הראשון, כלומר מהרגע בו אנו עומדים מול האין.

שלב שלישי: תזונה

מתוך השלב השני, שלב ההתקטבות, מקבל כל חלק את אופיו דרך תהליך התזונה המיוחד לו. השורשים במעמקים מסתעפים, ניזונים מחומרי האדמה הדשנה והמעובה; הנבט שפילס דרכו לגבהים יוצר תהליכי תזונה במפגש עם אור השמש, מקבל את צבעו הירוק ואת התנועה האופיינית לצמח הירוק: היתמרות כלפי מעלה תוך כדי פרישת עלים לצדדים. גווני הירוק נעשים אינסופיים, מתעצמים ומשתלהבים במפגשים בין חושך לאור, בין צהובים לכחולים. בציור מתבטאת התזונה באופן דומה: החלקים השונים במרחב מקבלים מזון. צבעים מתווספים, עושר של ניואנסים ומחוות צבעוניות מתווסף לדף. בהדרגה, מתוך קשב למרחב המשתנה, מתפתח הציור, מועשר ברשמים חדשים.

אפשר לראות באימפרסיוניסטים כמייצגים של השלב הזה. כל שפע הרשמים הצבעוניים מונחים על פני הדף כבעין כאוס המוליד שלמות.

שלב זה, כשלב נפשי, הוא משמעותי ביותר עבור האדם – האפשרות להשתהות בעולם ולחוות רשמים, לראות גוונים שונים. גם ביחסים בין בני אדם אנחנו נופלים מהר מדי לעיצוב הדעה וקיבעונה, מבלי לעשות את המאמץ לחיות שוב ושוב דקויות נפשיות, השתנויות, ניואנסים בקול, בהבעות הפנים, בתנודות חיי הנפש. האדם, כמו הטבע, יכול להיות סימפוניה של מרקמים ואיכויות. כאן יכולה להתעורר שאלת ההשתאות ויראת הכבוד כלפי היקום.

שלב רביעי: אבחנה

בשלב זה עלינו להבין את ציר ההתפתחות שנמצא בבסיס השאלה הרוחנית.

התפתחות נפשית-רוחנית אינה נעה על ציר לינארי המוביל מנקודה אחת לאחרת מתוך שאיפה להתעצמות מתמדת, אלא היא תמיד מבקשת מעברי סף. מעבר שכזה מבקש דווקא הצטמצמות לצורך היפוך תודעתי. לכן, תנועת הפרבולה משרתת אותנו. הפרבולה (ראו בעמוד 24) מחלקת את השלם בעל שבעת האיברים, לשני חלקים, בעלי שלושה איברים כל אחד, המהדהדים האחד מול השני, כאשר השלב הרביעי הוא נקודת ההיפוך.

בשלב האבחנה נכנסת פעילות פנימית המצמצמת את הצמח הירוק כהכנה ליצירת דבר מה חדש במהותו, מטמורפוזה לשלבים הקודמים. אפשר להבחין בכך כאשר אנו מסתכלים על עלי הוורד, אך כך גם על כל צמח שמראה בבירור את שבעת השלבים. העלים הירוקים מתחילים את תנועתם כלפי מעלה כמסע של עלים קטנים ולא מפותחים, אט-אט הם מתרחבים, נפתחים, מקבלים ריבוי, ואז שוב מתחיל תהליך של הצטמצמות. כאשר גבעול הוורד בעל חמשת הסתעפויות העלים מצטמצם לשלושה, אנו יודעים שמתחילה ההכנה ליצירת הפרח.

כלומר: תהליך האבחנה הוא נקודה של הצטמצמות בנגלֵה על מנת לרכז כוחות ליצירת ההיפוך, שמביא איכויות שונות לחלוטין מאלו של השלבים המוקדמים.

לפני האדם ניצבות בחייו הרבה הזדמנויות למעברי סף. בביוגרפיה הארכיטיפית נוכח הסף בסביבות גיל 21. גדילת הגוף הפיזי שוקטת, ומתחילה פעילות פנימית חדשה, פעילות האני. נוכחות האני באדם מאפשרת את ההיפוך בין ילד-נער לאדם בוגר הלוקח אחריות על חייו. בשלב הזה אנו מתהפכים מהוויה ירחית, המשקפת את אור השמש של הורינו, לפעילות שמשית, המאפשרת לנו להעניק אור. אך כך גם כל תהליך חי ומתפתח – אם ברצונו לעבור מהשלב הטבעי אל השלב הרוחני, עליו ליצור זמנים של הצטמצמות חיצונית כדי להבשיל דבר מה פנימי יותר. ב"שלב טבעי" ו"שלב רוחני" הכוונה היא לכך שבמובן מסוים התנועה הראשונית של ההתפתחות, לפני שלב האבחנה (חדירת האני) מתקיימת מכוחם הטבעי של החיים; שלבי ההתפתחות הרוחניים הם אלה הקוראים לפעילותנו העצמית.

בתהליך האמנותי מבקש שלב האבחנה עצירה. התנועה של שלושת השלבים הראשונים, שהתמקדה בצבע ובתנועה, מבקשת עתה את הגילוי של האינדיבידואליות. היא מבקשת משמעות. מבקשת לבחור מה אנחנו בוחרים ליילד. ככל שהאדם יהיה חופשי יותר מתבניותיו, כך ייפתחו לפניו אפשרויות של הבעה. האימון המתמשך בשלושת השלבים הראשונים, יאפשר גמישות פנימית, הרחבת הדמיון האמנותי וחופש להתכוונות עמוקה.

בתהליך הציור, בשלב הראשון, נפרש לפנינו
מרחב הדף הלבן והריק. זו כמו עמידה למול
האין. הנטייה האנושית היא לקחת צבע חזק
ולהניח אותו על הדף. להתחיל לעצב דבר
מה. "לצייר"

כמובן שלרוב מתרחשת אבחנה לפני שהציור החל בכלל: "אני רוצה לצייר נוף, דמות (וכדומה)" – זוהי אבחנה. אך גם אז אני יכולה לעבוד מתוך קשב לנשימה, להתחממות ולתזונה לפני שאני חודרת לשלב העיצוב המדויק. כלומר: מהשלם אל הפרטים ולא מהפרטים אל השלם.

שלב חמישי: עיצוב

בצמח מתחיל להתעצב הפרח. העלים הירוקים לא רק הצטמצמו, אלא גם שינו את מהותם. מתנועת פרישה דו-ממדית, הם יוצרים כעין תנועת גביע החובקת בתוכה את הפרח העתיד להיפתח. זהו הניצן. באופן מכמיר-לב לוקחים על עצמם העלים הירוקים חוק חדש והם מתעגלים ומכילים. מעתה ואילך יופיע כל חלק בצמח כמטמורפוזה של השלבים הראשונים, אך גם כהדהוד. בציור מתחיל עיצוב אשר, במהותו, דורש מהאדם התבוננות אחראית יותר, המבקשת חדירה וזיהוי מדויק של האחר. למרות שבתקופתנו נוטה האדם להתחיל מהעיצוב, עדיין יכולתנו להבין את העיצוב לעומק לוקה בחסר. ההתכוונות לאחר מתוך אחרותו, ולא מתוך ההשתלטות של העצמי שלי עליו, היא התחנכות חשובה, בעיקר בזמננו, שבו האינדיבידואליות מתעצמת יותר מכפי שהייתה אי פעם. חלק מההתחנכות הרוחנית הוא צמצום ושבירת הפרסונה שהתעצבה, כדי להכיל את האחר מתוך טבעו הוא – בדומה למה שעשו העלים הירוקים בניצן.

לכן העיצוב נושא כעין מסר כפול: מהצד הארצי עליי ללמוד לעצב את אישיותי אני, את יכולותיי וכישרונותיי, ומהצד הרוחני – עליי לוותר עליהם כדי לראות את מה שמחוצה לי, מבלי "להשליך" את עצמי על הדבר. זהו הדיאלוג בין האני הארצי לבין האני הרוחני.

העיצוב האמנותי נעשה בדרכים רבות. מתוך ההדהוד לתהליך התזונה אנחנו יכולים לראות כיצד העבודה המזינה מעצבת. למשל בציוריו של אדוארד הופר (Edward Hopper). כאן בציור "מגדלור בטו לייטס"[3] (Lighthouse at Two Lights) –  עבודת התזונה שלו כה מדויקת, נעה בין אינטנסיביות בשיחים לבין הריק של השמיים. אם העיצוב יצמח מתוך שלושת השלבים המקדימים, הוא יחזיר את עצמו למקום התהליכי, הבשל, שהוא אמור להיות בו.

שלב שישי: מטמורפוזה

בשלב המטמורפוזה בוקע הפרח, וכל הווייתו היא מטמורפוזה של הצמח הירוק. נתבונן בכך:

ולבסוף אנו יכולים להבחין בהיפוך מבחינת התנועה. כל תנועת הצמח הירוק היא הזדקפות לגובה ולעומק. פרישת העלים היא תנועה אופקית, ואילו תנועת הפרח היא תנועה של מרכז ופריפריה. כל הפעילות – מרגע בקיעת הניצן, דרך היפתחות הפרח ועד השלב האחרון, הוא שלב הפרי – הווָה באותו מרחב והיא תנועה מחוץ לפנים ומפנים לחוץ.

כך אפשר לראות כיצד מהדהדת בתהליך הצמיחה השלם כל חוויית המרחב שדיברנו עליה בשלב הנשימה.

מהי המטמורפוזה בחיינו? יכולת המטמורפוזה קשורה למוכנות הפנימית שלנו לוותר על הידיעה לטובת אי הידיעה, לטובת חוסר האונים וחוויית החושך. ההיפוך הזה, מבלי שנשים לב, קורה כל הזמן מסביבנו. כאשר הלילה יורד ותודעת היום מאבדת את האחיזה הבטוחה שלה בנגלֵה, בבטוח, היא יכולה לחוות לרגע את ההיפוך הזה. אם יתמהמה האדם רגע בתוך החשֵכה היורדת, לפני שייכנס למאחז הבטוח שהכין לעצמו, לביתו, הוא יוכל לגלות שעולם הגבהים מביא אליו תמונה שלא יכול היה לראות ביום. עולם הגבהים מביא אליו שמיים מלאי כוכבים. יופי שכמותו לא היינו מכירים אלמלא איבדנו את היום ונעטפנו בחשכה. אם ניקח את "הסוד הגלוי" הזה ונחיל אותו על חיינו, נחווה שוב את המאבק בין האני הארצי לאני הקוסמי. לעולם ישתוקק האני הארצי לביטחון ולצמיחה הנבנית של הארצי. וכמעט לעולם לא יבחר בהצטמצמות ובחשכת חוסר האונים. המטמורפוזה, אם כן, היא מתנת האני הגבוה, תמונת ההיפוך (מלאת האהבה) של האני הארצי.

האני הגבוה שלנו מביא אלינו את הכאבים והמצוקה, את החשכה, כדי שנוכל לגלות את הטמון בתוכה. כדי שניצור היפוך פנימי. החושך "נכפה" עלינו, אך יצירת המשמעות היא הפעילות שלנו. היא אינה מתרחשת בטבעיות (כפי שהפרח מהצמח, או הלילה אחרי היום), אלא דורשת אקטיביות של אחריות לגורל, אומץ ויצירת משמעות, ולעתים מביאה אושר והתעלות מסוג שלא היינו יכולים לשער שקיימים.

בציור נראה מטמורפוזה, בדרך כלל כאשר נבחן את השתנות ההעדפות האמנותיות של הצייר עם השנים: קלוד מונֵה (Monet) עזב אט-אט, עם זקנתו, את הציור המדויק והיפה לטובת קשב עמוק לתנועת הצבע הטהור, ללא היאחזות בעצמים או בבני אדם. רמברנדט, גם הוא, ויתר על היכולת האמנותית הגאונית של ציור מדויק של חומרי העולם הארצי, לטובת התבוננות עמוקה באור ובחושך הפנימיים. נראה שמהות המטמורפוזה היא המעבר מהיפה, מהנגלה לעין, אל העמוק, המהותי, הנגלה ללב. בציורנו, אנו ניצור מטמורפוזה כאשר נהיה מוכנים לוותר על החלקים המוכרים והבטוחים עבורנו ולבקש אחר הלא ידוע.

שלב המטמורפוזה מהדהד אל מול השלב השני, שגם בו דובר על אור וחושך, אך עדיין בביטוי החיצוני שלו. עתה השאלה הזו הופכת להיות פנימית: כיצד אמצא את האור בתוך החושך.

שלב שביעי: פרי

הפרי בצמח הוא שוב ההצטמצמות של התהליך הנִגלה לעין אל הבשלות ואל זרעי העתיד. המהלך של הצמח מתקיים במחזוריות אינסופית.

הפרי הוא שלב של איסוף, התבוננות שקטה, בחירת המהותי והנצחי. בצמח, כמו בחיי האדם, כמו בתהליך הציורי. הכול מחובר, הכול חי בהיפוך האינסופי, בהתמרה. הזרע מכיל בתוכו את הפרי כהבטחה. רק מזווית הראייה של הפרי נוכל להכיר בתהליך.

 

הציור מעלה: "ים", אמיל נולדה

[1] לקריאה נוספת ראו מאמרו של גלצר על שבעת תהליכי החיים.

[2] מה-12 באוגוסט 1916,  GA.

[3] Two Lights הוא שם של אזור במדינת מיין, ארה"ב.