הצפרדע שקוראים לה זום: חינוך ולדורף מתרגל להוראה מקוונת

אתמול מלאו חודש ימים לסגירת כל מוסדות החינוך בארץ למשך פרק זמן לא ידוע. בית הספר נעל את שעריו, התכווץ לביטים אלקטרוניים ועבר למחשב, ויחד איתו התכנים, השיעורים, המפגש והלימוד. מה שהתחיל בהתלהבות עם שיעורי 'זום', דוחות התייצבות דו-יומיים, טלפונים מהמורים וסרטוני מוטיבציה, הלך ודעך למצב כלאיים מורט עצבים. לאף אחד לא לגמרי ברור אם הלימודים באמת ממשיכים בפועל או רק פורמאלית; האם הילדים באמת מצופים להשתתף בשיעורים המקוונים ולמלא מטלות או שזה רק סוג של מס שפתיים קולקטיבי בהדמיית מחשב לאנרכיה פסוודו אפוקליפטית. לא רק אמהות, אבות, ילדות וילדים עומדים נבוכים מול מסך הטלפון; נראה שמתסכל לא פחות הוא מצבם של מורות ומורים שנמצאים בבידוד (חוץ, כמובן, ממאה מטר מהבית עם מסכה וכפפות) - ואמורים לתווך את המערכת האמורפית הזאת בצורה אחראית להורים ולתלמידים. בעייתי עוד יותר הוא מצבם של מורות ומורי ולדורף שמשתייכים לזרם שמלכתחילה מתנגד באופן נחרץ למסכים.
מתוך הסיטואציה המאוד לא פשוטה הזאת קמה יוזמה של "צוות הלב", שהוא הצוות המוביל של הפורום הארצי לחינוך ולדורף:פלטפורמה לקבוצות עבודה ארציות רוחביות של מורות ומורים, במטרה לשתף ידע, מחשבות, שאלות והבנות במסגרת מקצועית תומכת, במטרה לעזור למורי הוולדורף לעשות את המעבר להוראה מקוונת בצורה חלקה ככל הניתן.
שוחחתי עם ירון זנבל מ"צוות הלב" ועם שרון הררי, שמובילה את קבוצת מחנכי כיתות ה'-ו' שבפרויקט.

ירון: "בכל שנה בקיץ אנחנו מקיימים בקיבוץ דליה מפגש בן ארבעה ימים לכל מורי הוולדורף בארץ. העבודה נעשית בקבוצות רוחביות לפי שכבות גיל התלמידים (מחנכי כיתות א'-ב' מחנכי ג'-ד' וכולי) ובאופן טבעי, מתוך התרוממות הרוח והרצון לקשר, נפתחות לאחר הכנס קבוצות ווטסאפ שבהן המורים ממשיכים את הקשרים שנוצרו. החלטנו ליצור פלטפורמה דומה לשמירה על קשר ולתמיכה מקצועית של מורים אלו באלו, דרך קבוצות דיון אינטרנטיות. קבוצת דיון היא אחד הכלים העתיקים באינטרנט, ובמקרה הזה היא עדיפה על ווטסאפ ביכולת שלה לשמר ידע ומידע באופן מאורגן לפי נושאים. כרגע המורים מבודדים מאוד אלו מאלו, מה גם שבבתי ספר רבים יש רק מורה אחד בשכבה – כך שבמצב החדש שנוצר אין להם אפילו עם מי להתייעץ. הכוונה היא לשחרר את המורים מהבדידות הזאת וליצור מקום של שיח, העמקה ושיתוף. זירת דיון משותפת לפי תחומים – פורומים ייעודיים למורות ולמורי מקצועות שונים (עץ, מתמטיקה, מוזיקה וכולי), ולמחנכות/ים לפי שכבות הגיל. אני לא יודע אם זה יתפוס אבל אנחנו מנסים."

למה שזה לא יתפוס?
ירון: "ראשית רובנו רגילים יותר לקחת חומרים מהמדיה מאשר להטעין אותה בחומרים. אם יש למישהו שאלה בעניין מקצועי הוא יחפש את התשובה באינטרנט, ימצא את המאמר המתאים וייקח משם תכנים, אנחנו פחות רגילים להיות נותני המידע ובקבוצת דיון זה מתבקש ונדרש. שנית, למפגש ולתמיכה בין המורים אני מניח שלא תהיה התנגדות, אבל מאחר ואנחנו עוסקים בלמידה מקוונת – שלתפיסתם של רבים מנוגדת במהותה לחנוך ולדורף – ייתכן שזה יצור סוג של מעצור."
שרון: "יש הרבה מחנכים שזה מייצר אצלם אנטגוניזם. הם טוענים שאין שום דרך לעשות חינוך ולדורף מקוון ושעדיף שנשב בצד ונחכה עד יעבור זעם. כשכל זה ייגמר, הם אומרים, נחזור לעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות. אני מניחה שזה קשה יותר למחנכים הוותיקים וקל יותר לצעירים. לי, כמישהי ששייכת לדור הביניים, לקח איזה שבועיים עד שהצלחתי לבלוע את הצפרדע הזאת שקוראים לה 'זום'..."

מה דעתכם האישית? לזנק למסכים או לחכות בשקט?
שרון: "זה באמת מורכב. מצד אחד אנחנו – במציאות הקודמת – מבקשים ולמעשה דורשים מהילדים לא להחזיק טלפונים חכמים ולצמצם שעות מסך, והנה פתאום המציאות טופחת על פנינו ולא רק שאי אפשר להתעלם ממנה, אלא שאנחנו נדרשים להשתמש במסכים כפלטפורמה לחינוך. זה מטלטל הרגלים ומוסכמות, אבל זו גם הזדמנות פז עבורנו להדגים מהי גמישות הלכה למעשה. כיצד יכול אדם לפעול ממקום אנושי, בלב פתוח, ביצירתיות רבה גם במצבים לא צפויים ובתנאים של אי ודאות. בחינוך ולדורף אנחנו מרבים לדבר על אמנות החינוך. הנה, גם זו אמנות. להיות קשוב למה שקורה כאן ועכשיו, להגיב ללא שיפוטיות, מתוך אהבה גדולה ומסירות לילדים. הרי אנחנו נדרשים כרגע להמציא את עצמנו מחדש תוך כדי תנועה כמורים וכזרם חינוכי. החיים מלאים בהפתעות, לא הכול סטרילי, וטוב שכך. אני מאמינה שבכל מצב אפשר למצוא דרך לעשות חינוך ולדורף ונדמה לי שכולנו כבר מבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. השאלות הן גדולות ומזמינות התבוננות ושיח מעמיק. אני מאמינה שנכון להחזיק את התמונה ביחד, ולנהל, כבר עכשיו בעין הסערה, דיאלוג פורה ברמה הארצית."
ירון: "אצלי זה דווקא מאוד מתחבר לביוגרפיה שלי, שהייתה שזורה כבר מהימים הראשונים שלי כמחנך עם הימים הראשונים של האינטרנט החינוכי בישראל. מאוד טבוע בי שיתוף ואני מאמין, כמו שחן עתיד אומר, שהכיוון שלנו כבני אדם, כמחנכים וכקהילה הוא לא להתבודד באיזה ישוב מנותק על פסגת הר אלא להבין שהתקשורת האנושית עוברת היום גם דרך המדיה האלקטרונית ושאם אנחנו רוצים להשפיע אסור לנו להדיר את עצמנו ממנה. אנחנו לא יכולים לחיות מחוץ לעולם, האתגר הוא לבחור מתי אנחנו נכנסים ומתי יוצאים, ולמצוא כל אחת ואחד את האיזונים שלו."

מה עם אלה שאומרים שאין תחליף למפגש פיזי?
ירון: "הם צודקים, אבל בזמנים כאלה שמפגש פיזי אינו מתאפשר - האם נכון לוותר כליל על המפגש? אני מלמד עכשיו בכיתה ו' תקופת בוטניקה, אנחנו נפגשים כל בוקר בכיתת ה'זום' ואני רואה ושומע מה שלום הילדים ונותן להם מטלה, למשל לצאת לגינה ולחפש צמח מסוים. זה גם נותן להם תמיכה ועוגן וגם דוחף לצאת לרגע מהבית, גם אם זה רק לחצר, לגעת בצמח, לראות שמים. אני מאמין שאנחנו צריכים לממש את מה שאנחנו חוזרים ואומרים במנטרת ההתמסרות של שטיינר – לפעול בלי פחד. אם אנחנו נאלצים לעשות הוראה מקוונת - בואו נעשה את זה הכי טוב שאנחנו יכולים ואולי נגלה דברים חדשים. אולי כן אפשר להעביר רגש בהוראה ב'זום', אולי כן אפשר לעורר רצון ללמידה עמוקה אצל ילדים."

מה קורה כרגע בפועל?
שרון: "עד כה נרשמו כ-250 מורים לפרויקט, ולקבוצה שאני מובילה, של כיתות ה'-ו', נרשמו כבר 39 מורים מעשרים בתי ספר. זאת היענות יפה, שמצביעה על צורך שעולה מהשטח לקיים מפגש מזין וחשיבה משותפת. כמו כל הדברים בעולם, גם חינוך ולדורף צפוי לעבור שינוי. קשה לאמוד כרגע מהו השינוי הזה שיתרחש, במה הוא יבוא לידי ביטוי, אבל הוא כנראה בלתי נמנע. משבר הקורונה הוציא את כולנו מאזור הנוחות שלנו, והאתגר כרגע הוא איך מתנהלים בתוך מצב מתמשך של אי ודאות. במצבים כאלה יש כוח גדול לקבוצה, לקהילה, ליחד."

 

מה השיעורים האישיים שהקורונה יכולה ללמד אותנו?

שיחה עם אורנה בן דור, יועצת ביוגרפית

>>> לפרקים נוספים של חידת האדם