השבועיים האחרונים של החופש הגדול: מדריך להשרדות

זהו, נכנסים לישורת האחרונה של החופש הגדול. נגמרו הקייטנות, והחופש קורא ודורש גם את מי שעד כה הצליח לתמרן ולממן את הזכות (או החובה) שלו להמשיך לעבוד. אלו שיכלו והתנהלו עם משאבי האנרגיה של הילדים ועם משאבי הזמן והכסף שלהם כך שהחופש לא היווה להם מקור לחץ, נהנו מיתרונותיו, וזכו לחיבור מחודש לילדותם ולחופש של פעם.

האם גם אתם מאלה ש"חופש גדול" נשמע להם כמו זמן איכות מתמשך של מחנה (במילעיל), בחצר מוגנת, נעימה, עם כל ה"חבורה" (גם כן במילעיל)?
נכון, לא כולם גרים בחלקת אלוהים קטנה בחיק הטבע. רובנו מגדלים משפחה בדירה בעיר. ועדיין, אפשר למצוא פעילויות חינמיות שיביאו את שארית הקיץ הזה להיראות כמו פעם, כמו בימי הילדות שלנו, כמו הילדות-שהיינו-רוצים-להעניק-לילדינו.
איך עושים זאת? העיקרון פשוט: אם אין מרחבי בית או חצר, ניתן להם מרחבי זמן, חומר, יצירה, וכן, גם שעמום בריא שמשמש דלק ליצירה.
אפשר להחליט, כבר עכשיו: כל יום או כל שבוע נהיה במקום אחר בעולם: אינדיאנים בטיפי, אסקימואים באיגלו, שוכני מערות בהרים נידחים, מלחים על אי בודד...
הרעיון: להעניק לילדים כרטיס חופשי ל"מרחבי הזמן הפנטסטי" - זמן למשחקי דמיון. תוכלו להיכנס לשם גם עצמכם, אך עיקר תפקידו של המבוגר האחראי הוא לאתחל ולאפשר את המשחק, להפחית הפרעות, ולתווך בחירות יצירתיות מדי (לא, אי אפשר להוריד את כל המצעים מהמיטות לבניית אוהלים, אבל אפשר לקחת כמה סדינים שקיבלתם כנדוניה ולא נעים לזרוק; לא, אי אפשר על-באמת להדליק אש על השטיח בסלון, אבל אפשר בכאילו; כן, זה נפלא שהאח הצעיר הוא כלב המזחלה שלכם, אבל את הרתמה לא קושרים על הצוואר.)
השמירה על שלהבת המשחק חשובה גם היא. מדי פעם יהיו הפרעות ופריצות למרחב הפנטסטי: אח גדול שדורש את זמן המסך שלו, עבודה ומחויבויות שלכם, סבים שמציעים בילויים אטרקטיביים... וגם עייפות החומר שלכם ושל הילדים עצמם, שכבר אינם "מאומנים" בשמירת רצף משחק, שכבר לא רגילים לזמן חופשי אמתי. את כל אלו אפשר לעטוף ולהכיל במשחק. רעבים? שהפרא המתורבת (המבוגר האחראי) ילך לצוד וללקט אוכל במטבח. רבים? שכל אחד ימצא "מערה" או יקים לו מחנה משלו. מתגעגעים למסכים? היו אתם עצמכם גיבורי סרטים.
לא משנה בני כמה הילדים או מהם מרווחי הגיל בין האחים – כל אחד יוכל להתחבר במקום ובזמן ובאופן שייבחר. תנו להם למצוא את המקום, את התפקידים, את הסיפור. אח אחד ישרטט מפות אוצר, האחר יארגן סירה ומשוטים, והשלישי יארגן תלבושות. חברים מוזמנים להצטרף על בסיס מזדמן. המשחק ילך ויתפתח בהתאם, שלא כמו בגן או בבית הספר, שם בסיום כל יחידת זמן על הכול לחזור למקומו, והרצף נקטע.
היכולת לשמור רצף, לפתח תמונה פנימית ולהתעמק במשחק וביצירה היא יכולת כמעט נכחדת. כדי לשמרה ולאמנה, תאלצו לגייס הרבה רצון טוב ואמונה בנחיצות "המרחב הפנימי החיוני". לא קל לחיות בבית מלא מחנות פעילים כאלו. קל יותר לאפשר להם פשוט להימרח מול המסך, עם חטיפים ובלי מריבות. אבל אם תתנו לזה סיכוי, תראו בעצמכם כיצד היכולת לשחק וליצור תמונת מחשבה פנימית, דמיונית, הולכת ומשתכללת. אגב, זוהי בדיוק היכולת שמחפשים ביזמים צעירים ומבטיחים: להתחבר לאחר, לשתף פעולה ולהיות חלק מאינטראקציה ותקשורת חברתית.

לכו על זה. זו הזדמנות פז לפנטז.

מיריה רון היא אשת חינוך ולדורף, יועצת חינוכית למוסדות ולמשפחות, כותבת מדור "זמן איכות" במגזין אדם עולם.