אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
מבוא
יוהן וולפגנג פון גתה חי בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 במרכז אירופה, בתוך תקופה ותרבות שהוגיהן ורעיונותיהן עיצבו במידה רבה את תפיסות העולם המודרניות. אחד מההוגים המרכזיים של אותה התקופה הוא הפילוסוף עמנואל קאנט, אשר במובנים רבים הצליח לנסח את המחשבות שמובילות עד ימינו את אופן החקירה וצורת החשיבה המדעית.
גתה הציע מתודה מדעית ללימוד והכרה של העולם, שעומדת כאלטרנטיבה הכרתית-פילוסופית ומעשית, אל מול תפיסת ההכרה של קאנט. כבר בחייו היה גתה למשורר נערץ, והוא נחשב לאחד מסמלי המופת של תרבות גרמניה, אך המתודה המדעית שאותה הציע, ואשר עמדה בניגוד לרעיונותיו של קאנט ולדרך עבודתו של ניוטון, ספגה הרבה ביקורת. יחד עם זאת, חלק מרעיונותיו של גתה הפכו במובנים רבים לנחלת הכלל במהלך מאתיים השנים האחרונות, והחל מהחצי השני של המאה ה-20 ישנם כיוונים ורעיונות מדעיים המבקשים לחזק תפיסה הוליסטית ורחבה של המציאות כפי שמציע גתה. בשונה מרעיונותיו המדעיים, המתודה המדעית שהציע גתה, כלומר דרך החקירה שבה הוא הגיע לרעיונותיו, לא התקבלה על ידי המדע המודרני. דרך חקירתו נשארה עניינם של מתֵי מעט, אשר רובם הגדול הגיע אליה בעקבות התעניינות באנתרופוסופיה.
תצפית או חשיבה – רציונליזם ואמפיריציזם
תֵאוריית ההכרה של גתה כמו גם זו של קאנט הגיעו על רקע של ויכוח פילוסופי בין שתי אסכולות מרכזיות של החשיבה המדעית: מן הצד האחד עמדו ההוגים האמפיריציסטיים, אשר רובם היו אנגלים. הם טענו כי ניתן להסתמך אך ורק על החוויה החושית כדי לבסס את ההבנה על העולם, ובהתאמה לכך הם ראו בניסוי ובתצפית את הבסיס היחיד לגילוי האמת. מן הצד השני עמדו ההוגים הרציונליסטיים, אשר רובם חיו במרכז אירופה. הם טענו כי החושים והניסויים עלולים לתעתע ואינם מדויקים, ולכן רק ההסתמכות על החשיבה יכולה להוביל לגילוי של אמת שאינה מוטלת בספק.
ויכוח זה החל כבר במאה ה-15 והתנהל במשך מאות שנים מבלי להגיע להכרעה: והִנה בסוף המאה ה-18 טענו גם קאנט וגם גתה ליצירת גשר בין שתי האסכולות המנוגדות. תחילה אציג את מחשבותיו של קאנט, על מנת שאוכל בהמשך להציע כיצד המדע הגתאני מהווה להן אלטרנטיבה.
עמנואל קאנט 1724–1804
עמנואל קאנט נולד בקניגסברג, עיר יְשֵׁנָה על הגבול הצפון מזרחי של ארצות אשכנז אז האימפריה הפרוסית, היום מובלעת רוסית בין פולין לליטא. במהלך חייו כמעט שלא יצא מעיר הולדתו, לא התחתן, וחי חיים קבועים ומסודרים כמרצה לפילוסופיה ולפיזיקה באוניברסיטה המקומית. עם זאת, הסטודנטים שלו מדווחים על מרצה רענן ומלא חיים, היודע לספר סיפורים מרגשים על ארצות ומקומות רחוקים. הפילוסופיה שלו הייתה כה חשובה ומהפכנית שהיא הושוותה (גם על ידו) למהפכה הקופרניקאית (הזזת מרכז העולם מכדור הארץ אל השמש) – כזו המשנה לחלוטין את נקודת המבט על המציאות. עד היום צורת המחשבה הן של הפילוסופים והן של הציבור הרחב מושפעת ומבוססת על העקרונות שהגה עמנואל קאנט.
הנה כך מתאר אותו המשורר היינריך היינה:
את תולדות חייו של עמנואל קנט יקשה לכתוב, כי לא היו לו לא חיים ולא תולדות. הוא חי חיי רווק מסודרים מכנית, כמעט מופשטים, בסמטה שקטה, נידחת בקניגסברג... איני סבור שהשעון הגדול של הקתדרלה המקומית עשה את מלאכת-חוקו החיצונית בפחות להיטות וביתר קביעות מבן-עירו עמנואל קאנט. השכמה, שתיית קפה, כתיבה, הרצאת שיעור, אכילה, טיול, הכול היה לו מועד קבוע, והשכנים ידעו בדיוק גמור שהשעה היא שלוש וחצי, בצאת עמנואל קאנט מפתח ביתו במעילו האפור, קנה החזרן בידו, ללכת לשדרת התרזות הקטנה, המכונה בעבורו דרך הפילוסוף עד היום... [1]
קאנט הוא בין תקופת הנאורות ואחד מנציגיה הבולטים, תקופה בה הרעיונות הפילוסופיים הפכו במהרה למציאות פוליטית ששינתה את פני אירופה והעולם. קאנט בן מעמד הביניים תומך ברעיונות המהפכה הצרפתית וברעיונות הליברליים החדשים הקשורים בה. ישנה דעה היסטורית רווחת כי לא יצָא מעולם מגבולות עיר מולדתו. הוא מתואר כאדם מנומס, נעים הליכות וחברותי, אך עם זאת קנאי לסדר הפרטי והאישי שלו. האורחים שהוזמנו לסעוד אצלו בשמחה היו נדרשים לעזוב כאשר התקרבה שעת ההתארגנות לשינה, והוזהרו פן יזיזו איזה חפץ ממקומו בבית. אומנם היו לקאנט מספר מכרים וידידים, אך לא מוזכר שום קשר אנושי משמעותי כמו גם שום סיפור אהבה (ייתכן שהתאהב בנערה בילדותו). בגיל 40 גמר בדעתו כי הנישואין הם מוסד מועיל והחליט להתחתן, אך החלטה זו מעולם לא הגיעה לידי מימוש.
תפיסותיו ורעיונותיו של קאנט מתפרסים על פני תחומים פילוסופיים רבים ומגוונים, אך כולם מבוססים על תפיסת המציאות והתודעה שהציב. תפיסה זו מפורטת בספרו הביקורתי הראשון "ביקורת התבונה הטהורה". זהו ספרו החשוב הראשון שהתפרסם בשנת 1781, כאשר היה קאנט בן 57. ספריו החשובים הנוספים התפרסמו רק בהמשך חייו. להכרה משמעותית זכה קאנט רק בסוף חייו ובעיקר לאחר מותו.
ביקורת התבונה
קאנט טוען בביקורתו הראשונה כי לא רק שהחושים עלולים להטעות את ההכרה ולא ניתן לסמוך עליהם, אלא שהם אינם מציגים בפנינו את "הדברים כשהם לעצמם" את המציאות האמיתית. אנו תופסים תמיד דרך החושים רק את האופן בו הדברים מתווכים לנו. איננו חווים באופן ישיר את האור אלא רק את העיבוד שהעין עושה לאור ומעבירה אותו למוחנו בו מפוענחת התמונה לחוויה נפשית. אין לנו גישה ישירה אל הדברים שמחוצה לנו, אלא רק אל העיבוד הפנימי שלנו של חוויות שככל הנראה מקורן בעצמים הקיימים מחוץ לנו. אך המצב גרוע אף יותר מכיוון שאין משמעות לחוויה חושית ללא חשיבה. לצבע צורה או צליל כשהם חוויה חושית טהורה אין כל משמעות. רק כאשר מחברים לצבע את המושג ירוק למשל אפשר לחשוב אותו ולהביא אותו להכרה ערה. הבעיה אליבא דְקאנט היא שהחשיבה שלנו מוגבלת למושגים ולקטגוריות אליהם הורגלנו, חונכנו או נולדנו. תפיסת הזמן והמרחב עצמה היא תולדה של הדרך שבה אנו תופסים את המציאות ואינה דבר אובייקטיבי ממשי הנמצא מחוץ לנו. קאנט מחלק את החשיבה ל-12 קטגוריות שונות של חשיבה, המעצבות את הדרך בה אנו תופסים את המציאות.
משתמע מתפיסתו של קאנט כי בין האדם (הסובייקט) לבין העולם הנמצא מחוצה לו (האובייקט) ניצבת תהום פעורה של חושים ודרך חשיבה שאין כל דרך לחצות אותה. זה לא אומר שאין עולם הנמצא מחוץ לתפיסות הסובייקטיביות שלי, אך אני יכול לדעת עליו דברים רק באופן עקיף, בתיווך של החושים והחשיבה. לעולם לא אוכל לתפוס או להבין את "הדברים כשהם לעצמם".
הפילוסופיה הקאנטיאנית משאירה את האדם יחידי ובודד, הסובייקט לבדו הוא המכונן של העולם בו הוא נמצא, ומלבדו רק אותו דבר-שהוא-לעצמו מסתורי ולא ידוע.[2]
בזאת מיישב קאנט את הוויכוח בין האמפיריציסטים האנגלים לרציונליסטים של מרכז אירופה, על ידי כך שהוא טוען שאלה וגם אלה טועים, שלא ניתן להגיע להכרה של המציאות עצמה, לא דרך ההתרשמות החושית אשר מתווכת את מה שנקלט על ידה, ולא דרך החשיבה אשר כבולה לקטגוריות.
רעיונותיו של קאנט בפילוסופיה של המדע במאה ה-20
חוויית הניכור, הבדידות וחוסר המשמעות המאפיינים את האדם המערבי המודרני קשורה בחווייתנו כי אין לנו אפשרות להכיר את המציאות. זוהי התהום הקאנטיאנית, השוכנת כדפוס חשיבה מתחת לסף ההכרה שלנו. ניתן לראות ברלטיביזם (יחסיות) תפיסה קאנטיאנית מובהקת, כזו האומרת שאין אמת אחת, יש לכל אחד את האמת היחסית שלו. כלומר, מכיוון שאין גישה אל האמת – אל הדבר כשלעצמו – אז גם אין משמעות לדבֵּר על האמת כשלעצמה, ולכן כל נקודת מבט יכולה להציג את האמת האבסולוטית הסובייקטיבית שלה, כביכול, והיא קבילה לכאורה ושרירה לא פחות מן האמת של כל תפיסת מציאות אחרת.[3]
אציג שתיים מן התפיסות המרכזיות והמפורסמות ביותר בפילוסופיה של המדע במאה ה-20, המהדהדות את התפיסה הקאנטיאנית ומשרישות אותה.
הראשונה היא תפיסתו של הפילוסוף קארל פופר [Karl Popper] בדבר המתודה המדעית, ועקרון ההפרכה אותו הוא מפרסם ב-1934. פופר טוען שהמדע עוסק בתֵאוריות המבקשות להסביר את התצפיות. לטענתו, כדי שתֵאוריה תהיה מדעית היא צריכה להיות ניתנת להפרכה, כלומר, שאפשר יהיה לנסות לבדוק את נכונותה. ככל שנעשים יותר מבחנים ובדיקות שאינם מפריכים את התֵאוריה, היא מתחזקת, אך אם מתגלָה תצפית אחת המפריכה את התאוריה, מייד התאוריה נפסלת ונדרש למצוא תאוריה חלופית, המסבירה טוב יותר את הממצאים הנצפים.
משמעות רעיונותיו של פופר היא שלעולם אין דרך להגיע אל האמת של הדברים, אלא רק ליצור תאוריות זמניות. לפי פופר, התצפית החושית יכולה לאשש או להפריך את התאוריות, אך אין בכוחה לתת בסיס ודאִי להכרה של המציאות.
התפיסה השנייה היא תפיסתו של תומס קוּן (Kuhn), שאותה הוא מפרסם בספרו החשוב "המבנה של מהפכות מדעיות" (1962). שם טוען קון כי כל תחום במדע מבוסס על מספר הנחות יסוד משמעותיות, המהוות את המסגרת המחשבתית בתחום זה ומוסכמות על כולם. תפיסות אלו נקראות בפיו פרדיגמות. הן לעולם אינן מוכחות (ולעיתים קרובות ישנן ראיות המערערות אותן) אך הן מהוות קונצנזוס בין המומחים בתחום. כאשר מתגלים עוד ועוד תצפיות המערערות את הפרדיגמות האלו מתרחשת מהפכה מדעית (לרוב זה קורה יחד עם מותם של וותיקי התחום ופינוי מקום לאנשים חדשים), תפיסות העולם משתנות מהיסוד ומתחיל עידן חדש של חקירה בתחום המדעי המדובר. רק כאשר ישנה פרדיגמה שרוב אנשי המחקר מסכימים שהיא הנכונה (וזה האלמנט היחידי המאמת אותה) יכולה החקירה המדעית להעמיק ולהתמקצע בתחום.
כלומר לפי קון, צורת חשיבה – תפיסות עולם הן הבסיס עליו מוכרחים המדענים לבצע את חקירתם כדי להתקדם ולהעמיק בה, אולם תפיסות אלו לא רק שאינן מוכחות אלא שבוודאות לאחר מספר שנים או דורות הן יתחלפו בתפיסות אחרות טובות ונכונות יותר. כלומר ניתן לחקור תחום מסוים כל עוד מאמצים צורת חשיבה או כיוון חשיבה המשותף לכל החוקרים בתחום. אך תפיסות אלו אינן אמת אלא רק דרך חשיבה המועילה בשלב זה לחקירה המדעית ובהמשך צורת החשיבה תוחלף באחרת. כיוון זה דומה מאוד לקטגוריות החשיבה, אשר לפי קאנט מכתיבות את יכולתנו לחשוב את המציאות.
לסיכום, במחצית הראשונה של המאה ה-20 מתערערת האפשרות של החושים להגיע לידיעה של הממשות, ובמחצית השנייה של המאה ה-20 מתערער האמון בנכונותן של צורות החשיבה.
יוהן וולפגנג פון גתה (1749–1832)
גתה נולד בדיוק שנות דור (25 שנה) אחרי הולדתו של "הפילוסוף" (כך גתה מכנה את קאנט בהערכה), ובמובנים רבים מהווים חייו את היפוכם המוחלט של חיי קאנט. גתה נולד למשפחת אצולה גרמנית. הוא מקבל חינוך מושלם, ומתפרסם בכל מרכז אירופה כבר בגיל 24, עם יציאתו לאור של ספרו "ייסורי ורתר הצעיר". ספר זה (שהוא ככל הנראה בעל קווים אוטוביוגרפיים) נהיה כל כך פופולרי עד כי צעירים רבים מתלבשים, מתנהגים ואף מתאבדים בעקבות קריאת הספר. הסיפור מגולל את אהבתו הנכזבת של צעיר עז נפש. הספר מסתיים בהתאבדות הנרמזת מהרגע הראשון של הספר, אשר מוביל כולו לשיא זה. גתה מלא חיים ותשוקות, חייו מלאים בתפניות וטלטלות. הוא עורך מסעות ברחבי אירופה, נושא לאישה משרתת ענייה בניגוד לכל כללי התקופה, עוסק בציור, תיאטרון, שירה, פרוזה, בוטניקה, פוליטיקה וצבא, ואף משמש יועץ סתרים לדוכס המעריץ אותו (ומתלבש גם הוא בבגדיו של ורתר הצעיר). גתה עצמו רוכב בשעטה הלוך חזור בין וַיימאר (ביתו וחצר הדוכס) ליֵנָה, העיר האוניברסיטאית התוססת והחופשית ביותר באירופה של אותה תקופה. שם הוא מנהל ויכוחים פילוסופיים וספרותיים מעמיקים, וכן זוגיות אינטלקטואלית יוצאת דופן עם פרידריך שילר[4], יחד עם רומנים סוערים ואהבות נכזבות בכל שלבי חייו. יצירתו ענפה ופורה, והוא נחשב עד היום לגדול משוררי השפה הגרמנית. אך עבור גתה פועלו המשמעותי והחשוב ביותר היה המחקר המדעי, שאותו ערך בתחומי מחקר מגוונים: באופטיקה פיתח גתה במשך שנים ארוכות תורת צבע הפוכה לתורתו של ניוטון; בבוטניקה הקים גתה גן בוטני ייחודי ומבין את סוד ההתפתחות של הצמח (מה שטורם בעקיפין להתפתחות התפיסה האבולוציונית התפתחותית של דרווין[5]), באנטומיה הוא חוקר את טבעו ותבניתו של השלד האנושי ואף מגלה עצם בשלד האדם שלא הייתה מוכרת בימיו, ועוד.
המתודה המדעית שמציע גתה
גתה מציע מתודה שלכאורה היא פשוטה, אך למעשה לא קל לדבוק בה: ראשית עליך להשתדל לרוקן את נפשך מכל תפיסות העולם והמחשבות אודות מושא המחקר ולהתרכז בתיאור בהיר של נושא המחקר. התיאור צריך להיות בהיר ומדויק וללא פרשנות אישית, ויחד עם זאת רחב יריעה כמה שאפשר, כזה הכולל כמה שיותר נקודות מבט מגוונות על התופעה הנחקרת. ניסוי מהבחינה הזו הוא נקודת מבט נוספת על התופעה.
גתה ממליץ לבצע כמה שיותר ניסויים ואף לחזור על אותו הניסוי כמה פעמיים. רק לאחר שהסתיים שלב ההתבוננות יכול החוקר לעבור לשלב שבו הוא מנסה לראות את כל התופעות שהופיעו בפניו כשלמות אחת. אז תתגלה בתוך נפשו החוקיות העומדת בבסיס התופעות אותן הוא חוקר. חוקיות זו איננה הוכחה אלא היכרות עם הישות של הדבר. לעיתים יוכל החוקר להבין מתוך החוקיות הזו תופעה רחבה ומשמעותית יותר, אשר נקראת בפי גתה Urphänomen, ובעברית "אב-התופעה".
"בשניים מהמאמרים הראשונים שלי על אופטיקה הצגתי סדרת ניסויים כזו שקשורה זה בזה ישירות ומקושרת הדדית. כאשר אנו משיגים סקירה על כל הניסויים הללו, אנו רואים שהם מהווים, במידת מה, ניסוי יחיד, חוויה אחת המוצגת מנקודות מבט רבות.
חוויה כזו, המורכבת מריבוי ניסויים, היא חוויה מדרגה גבוהה יותר. היא כמו נוסחה דרכה ניתן לבטא חישובים בודדים רבים. אני מאמין שזוהי חובתו של המדען לשאוף לחוויות מסוג זה, מדרגה גבוהה."
גתה מציג כאן את משנתו בדבר תפקידו של המדען: ביצוע ניסויים רבים מנקודות מבט שונות מאפשר לגשר על הפער שבין האובייקט לסובייקט ולהגיע להכרה מדרגה גבוהה יותר, שהיא ההיכרות הממשית עם המהות של הנושא הנחקר.
שלבי המחקר האמפירי שמציע גתה[6]
- היכרות אמפירית כללית ופשוטה עם התופעה הניכרת לעין.
- ביצוע ניסויים מדעיים כדי להפוך את התופעה האמפירית לתופעה מדעית. מטרת הניסויים היא להרחיב את נקודת המבט ולהעמיק אותה מסביב לתופעה האמפירית הראשונית.
- הניסויים מאורגנים לפי סדר הצגה עקבי, אשר מתוכו מופיעה בפני המתבונן תופעה טהורה.
- בשלב האחרון על המדען לזכך מכלל התופעות את העיקרון המאחד המופיע בכולן. עיקרון זה מוצג לא כתֵאוריה אלא כתופעה במעמד מיוחד, שבה ניתן לראות בבת אחת חוקיות אמפירית הנוגעת לכל התופעות האחרות הנוגעות לתחום. תופעה זו נקראת בשפתו של גתה אב-התופעה (בגרמנית: Urphänomen).
המתודה הגתאנית כאלטרנטיבה הכרתית לקאנט
גתה מודע היטב לתפיסותיו של קאנט ומעריך אותן. הוא מבלה שעות אינטלקטואליות רבות יחד עם שילר, המגדיר עצמו כפילוסוף קאנטיאני. אין ספק כי גתה קורא לפחות חלקים משמעותיים מספריו של קאנט. בסוף חייו הוא מספר לאקרמן[7] כי הוא מרגיש שהפילוסופיה הקאנטיאנית לא יכולה לעזור לו, היא לא עונה תשובות מספקות על הצורך הנפשי שלו – למצוא דרך להכרה ישירה של המציאות, וליצור אפשרות הכרתית שבה יתאחדו האדם והטבע לכדי מכלול אחד.
גתה מסכים כי התבוננות אחת, במבט חטוף כביכול, אינה מאפשרת לדעת דבר אודות האמת של הדברים. אך התבוננות מעמיקה מבלי הניסיון ליצור, להוכיח או להפריך תאוריות, מאפשרת למהות של הדברים להתגלות בפני החוקר. גתה מאמץ את התובנה של קאנט שלפיה הדרך בה אנו חושבים, תפיסות העולם שלנו והדעות הקדומות – כל אלה מפריעות לנו להתבונן בעולם באופן נקי בהיר וברור, אך הוא מציע דרך להתגבר על כך.
עלינו להיזהר ביותר כאשר אנו מסיקים מסקנות על סמך ניסויים. אין לנסות להוכיח דבר ישירות באמצעות ניסויים או לאשש תֵאוריה באמצעותם. שכן במעבר הזה – מהתנסות לשיפוט, מידיעה ליישום – אורבים כל אויבינו הפנימיים: כוחות הדמיון שמרימים אותנו לגבהים תוך גרימת אשליה שאנו עם רגליים על הקרקע, קוצר רוח, חיפזון, סיפוק עצמי, נוקשות, צרות חשיבה, דעות קדומות, עייפות, קלות דעת וחוסר יציבות. כל ה"חבורה" הזו ותומכיה אורבים ומוכנים לתקוף גם את הצופה הפעיל וגם את הצופה השקט, שנראה כה בטוח נגד כל תשוקה.[8]
כלומר, הדרך להתגבר על הקטגוריות של החשיבה היא לוותר על התאוריות ועל הניסיונות להוכיח או להפריך אותן, ולהתמקד בהיכרות עם האובייקט הנחקר.
כאשר אנו משהים את השיפוט, אנו נותנים לתופעות לדבר בתוכנו, כלומר, אנו יכולים לשים לב לחוקיות הקשורה לתופעה ולקשר שלה עם תופעות אחרות. אז יכולה לעלות בנו הבנה חדשה על המציאות. לדוגמה, אם במקום להרגיש מתוסכלים ששוב הדברים מתנהלים בדרך שגויה, אנו שואלים את עצמנו: מדוע מאורע זה קורה לי שוב ושוב? מהי החוקיות של המאורע הזה? אז אנו יכולים לגלות את המשמעות שלו עבורנו. אז אנו יכולים למצוא את היופי הארוג בתוך המציאות, את הדרך הייחודית של העולם לדבר איתנו ולהצביע על האמת, הנכון והיפה.
הכרה של המהות שבדברים טומנת בתוכה ידע רב על התופעה הנצפית, אך היא רחבה ומעמיקה יותר משלל פרטי מידע; זאת כפי שאורגניזם חי איננו אוסף של חלקים שהתקבצו במקרה יחדיו, אלא סדר גבוה יותר. כפי שהאורגניזם איננו רק אוסף של חלקים אלא מה שחי בין החלקים,[9] כך הידיעה על דבר כלשהו איננה אוסף של פרטי מידע אודותיו, אלא הבנה של מה שחי בין התופעות החושיות לבין החוקיות שבה מופיעות תופעות אלו בעולם.
לסיכום
התפיסה הקאנטיאנית מותירה את האדם בודד בעולם. מחוצה לו יש שלל ישויות נסתרות, שאין כל דרך להגיע להכרה שלהן. האדם קולט רק את תחושותיו שלו, הנותנות לו מושג חלקי על הישויות הנסתרות שמחוצה לו.
ואילו גתה מציע פרקטיקה: התבוננות בטבע, בכל הרשמים החושיים (גם התחושות הפנימיות שלנו הם רשמים). אם תצליחו להשקיט את השיפוט הראשוני על הדברים, הם יגלו לכם את משמעותם. החוקיות של הדבר תופיע בנפשכם.
---
תום נוימן, מחנך ומורה למדעים בתיכון 'אדם'. כותב תזה בפילוסופיה של המדע בתוכנית 'במחשבה ביולוגית' של האוניברסיטה הפתוחה. נשוי ואב לשלושה.
[1] היינריך היינה, דת ופילוסופיה באשכנז. תרגום מגרמנית: ש. פרלמן. הוצאת "לגבולם", עמ' 239–240.
[2] ברגמן, ש. מ., תולדות הפילוסופיה החדשה. מוסד ביאליק: ירושלים.
[3] זו תפיסה הסותרת את עצמה. היא מבלבלת את המשמעות של המילה אמת עם דעה אישית על המציאות. אם אין אמת אז גם התפיסה הרלטיביסטית איננה האמת, והיא מסתכמת במשחק חסר משמעות במילים.
[4] וולף, א. (2024). מורדים מופלאים: כיצד קבוצת מדענים חוללה מהפכה באופן שבו אנחנו מבינים את החיים (תרגום: א. ענבר). תל אביב: עם עובד.
[5] וולף, א. (2020). המצאת הטבע: הרפתקאותיו של אלכסנדר פון הומבולדט, גיבור המדע האבוד (תרגום: א. ענבר). תל אביב: עם עובד.
[6] Goethe, J. W. von. (1798/1988). Experiment and science: A section from physiology (D. Miller, Trans). In D. Miller (Ed.), Goethe: Scientific studies, Princeton University Press
[7] אקרמן הוא האישיות הקרובה לגתה בסוף חייו ומועסק כמזכירו של גתה. מתוך אקרמן, י. פ. (1836/1972) שיחות גיתה עם אקרמן (תרגום: צ. ויסלבסקי). מוסד ביאליק, ירושלים.
[8] Goethe, J. W. von. (1792/1988). The experiment as mediator of object and subject (D. Miller, Trans.). In D. Miller (Ed.), Goethe: Scientific studies (pp. 11–17). Princeton University Press.
[9] הרי אם נחליף אחד אחד את כל האטומים באורגניזם באטומים מאותו סוג, האורגניזם יעבור לחיות באטומים החדשים, אך אם יפסיק האורגניזם לחיות, גם אם נסדר את כל האטומים במקומם הנכון הוא לא יחזור לחיים. מייד יתחילו להתפרק כל חלקי האורגניזם בהתאם לחוקי הפיזיקה והכימיה ובהתעלמות מוחלטת מחוקי הביולוגיה שכבר אינם תקפים לגביהם.
