התחנכות המחנך

שישי בבוקר של אמצע ספטמבר, אני משוחח עם ניר מצרי שמתגורר ביישוב צוקים שבערבה התיכונה. במרכז הארץ עדיין הביל ואני הייתי שמח להחליף אתו מקומות: את הלחות ביובש, ואת בנייני גוש דן בנופי הפרא ובהרי אדום. ואם יש אדם שנדמה לי ששייך לנופים האלה, זהו ניר – איש רזה ונמוך קומה, עטור זקן, אנרגטי מאוד, ובעל חיוך ממיס.

מסלול חייו החינוכי של ניר מרתק: הוא מחנך כיום מחזור שני של תלמידים. את המחזור הראשון עשה בבית הספר "זומר" ברמת גן, ולפני שלוש שנים עבר עם משפחתו ליישוב צוקים, שם החל לחנך ב"בית חינוך במדבר", וכן ללמד בסמינר למורים שנפתח שם.

בטח קל יותר לחנך מחזור שני של תלמידים...

לאו דווקא. ברמה הפדגוגית אכן קל עכשיו יותר. אני מכיר יותר טוב את החומר הלימודי, ויודע מה עומד לפניי, לכאורה. לאורך השנים חרשתי תלמים רבים, ועכשיו נוח לי מאוד לנוע בשדה החרוש, אך כיתה חדשה מביאה מציאות חדשה. דברים שעבדו נפלא בכיתה אחת, מעוררים בכיתה אחרת התנגדות או להפך. למשל – יש כיתות עם נטייה מלנכולית ויש כאלו שהן יותר כולריות. כמובן שכל ישות-כיתה דורשת ממני כמחנך הלך נפש אחר ואף התנהלות פדגוגית אחרת.

לקח לי זמן להבין שחלק מהקושי שאני רואה ומרגיש בכיתה השנייה קשור אמנם לאתגרים של הילדים והכיתה כישות, אך חלק לא פחות משמעותי קשור להרגלים שנבנו אצלי כמחנך של כיתה ספציפית לאורך מהלך של שנים.

ואז – מה עושים?

נדמה לי שזאת אחת המהויות של העבודה הפנימית – אז צריך להבין שאמנם יש תלמים שחרשתי ושנוח לי מאוד לצעוד בהם, אבל הילדים האלה זקוקים ממני לחריש של תלם אחר - זה שדה חדש. בנוסף לכך אני חייב להוסיף שהמעבר בין המחזור הראשון לשני הוא לא מובן מאליו ולאורך השנים ראיתי שאנשים עוברים כל מיני משברים במעבר המיוחד הזה.

בתקופות שהתרגול המדיטטיבי הוא משמעותי אני מרגיש ממש "ארוג לתוך החיים"

ניר, בן 38, הוא יליד רמת גן. את שמונה שנות ילדותו עשה ב"זומר" כאשר היה בית ספר ממלכתי מן המניין ("ולא מן המשובחים..."). מאוחר יותר הוביל אותו גורלו לחנך שבע שנים נוספות באותו הבניין ממש. בין לבין הספיק לעשות קריירה צבאית קרבית קצרה, ואחר-כך לתפור את הקו ישראל-ארה"ב בעסקי נדל"ן. בגיל 28 הבין שזה אינו מסלול החיים הנכון עבורו. הוא התחיל הכשרת וולדורף בסמינר "אורים", ומיד נחטף לעבודה, תחילה כגנן בגן אביב בהוד השרון – שם, כמה חודשים אחר-כך, הפך להיות גנן מוביל. בשנתו השלישית בסמינר הוזעק להחליף ב"זומר" את טל הלפרין ז"ל, שהיה מחנך כיתה גימל, ובאותה העת חלה ולא יכול לחזור ללמד. במקביל השלים את לימודי הוולדורף שלו, למד בסמינר בוטמר אצל אמין אסוועד וערן פז והשלים את ה-B.A. בסמינר דוד ילין.

אלה וניר מצרי, בנותיהם טליה, זיו ואַיְלה והכלבה לונה

עבודה פנימית מתקשרת לי עם שקט נפשי, עם מדיטציה. הערבה מצטיירת לי כמקום טוב לכך.

העבודה הפנימית בעיניי מחולקת לשניים - מדיטציה ועבודה מודעת. בכל הנוגע למדיטציה - הערבה מאפשרת לי לתרגל את זה טוב יותר ממקומות אחרים.

בתקופה הזאת של חיי יש לי תרגול בוקר קבוע – קריאה של טקסט שקשור למהלך המדיטטיבי שאני עוסק בו והמדיטציה עצמה. זהו תהליך סיזיפי – ברפטטיביות שלו, בדרישה הברורה של זמן נקי, נטול משפחה ודרישותיה, ונטול מטלות חיים אחרות. הוא דורש מרחב שמור, מרחב ריתמי. אני מתאמץ למצוא ולשמר זמנים קבועים כאלה, ומתרגל את המדיטציה בבית.

בתוך המהלך הפנימי יש חציבה אינסופית שפירותיה הם יומיומיים. המדיטציה של הבוקר נותנת לי עוגן פנימי להמשך היום. בתקופות שהתרגול המדיטטיבי הוא משמעותי אני מרגיש ממש "ארוג לתוך החיים". המהלך הפנימי שאני עושה במדיטציה – הוא מורכב ואישי ועליו קשה לי לפרט במילים.

בגדול - אני קורא, יושב, ובכל פעם מנסה לקחת אתי שאלה לתוך המסע הפנימי.

ומה לגבי עבודה מדיטטיבית קבוצתית?

"היתה תקופה שעשינו כאן בערבה למידה בקבוצה. השנה עוד לא קם דבר כזה.

כמורה בסמינר יש לי הזכות העצומה ללמד את הספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים. המהלך של הספר אינו מאפשר לי ללמד אותו פעמיים באותה הדרך: גם כי בכל פעם קבוצת הלימוד היא שונה, וגם כי אני השתניתי. אפשר לעבור שוב ושוב על אותם הדפים, ובכל פעם לפגוש משהו חדש.

דיברת לא רק על מדיטציה, אלא גם על עבודה פנימית מודעת

בין המדיטציה לבין העבודה המודעת שמתרחשת במלאכת החיים – במפגש עם האחר – יש את ששת התרגילים המעשיים של שטיינר. הם מופיעים בכיצד קונים דעת העולמות העליונים ובמדע הנסתר בגרסאות קצת שונות. התרגול הזה דורש זמן, אבל זה זמן אחר מהזמן המדיטטיבי. מטבעם אלה תרגילים מעשיים שמעורבבים בחיי היומיום.

אני עובד עם הספר של יופ ואן דם. הוא כותב את התרגילים בצורה בהירה מאוד, וגם מרחיב אותם.

למשל, התרגיל הראשון עוסק בהתבוננות וקשור לחשיבה. התרגיל הזה הוא בסיס לחשיבה שאינה אסוציאטיבית. הוא מסייע לשמור על קו מחשבה קוהרנטי וצלול וזה דבר חשוב מאוד בעבודה החינוכית ובכלל, בייחוד לאור שלל הסחות הדעת של העולם המודרני.

את המפגש עם עצמי בפער שבין מה שאני מבין או לאן שאני שואף להגיע לבין מה שבפועל קורה ביומיום - אני חווה לעתים קרובות ככאב

ששת התרגילים האלה הם הבסיס לעבודה הפנימית המדיטטיבית שלי. התרגילים האלה – במידה שמתרגלים אותם בצורה קבועה, בין השאר, תומכים בחיזוק החשיבה. הם עוזרים למתרגל להיות האדון של החשיבה שלו, מבלי לקפוץ מדבר לדבר, להצליח להחזיק קו חשיבה לאורך זמן.

באילו מקומות חינוכיים, פדגוגיים, חברתיים אתה מרגיש שנחוצה לך העבודה הפנימית?

למעשה - בכל מקום. אין מקום שהחיים שלי נוגעים בו והעבודה הפנימית לא נדרשת: כשאני נוסע בכביש ומישהו עוקף אותי בפראות; כשאני חוזר הביתה עייף והבנות שלי גורמות לי לטפס על הקירות...

וגם בעבודה החינוכית – למשל, כשאני עובד עם מישהו בקולגיום, ויש איזה חיכוך. איך בתוך העימות אני מצליח לשמוע אותו; איך אני יכול להצליח "להיכנס לנעליו", לרגע אחד להיות הוא, ולהבין לעומק את מה שהוא אומר, את מה שהוא רוצה להגיד לי, לא רק לפרש את מה שאני שומע.

העבודה הפנימית עם האחרים היא יומיומית ובלתי נגמרת. היא מתרחשת בכל מקום - שהרי אני פוגש את האחר גם כשאני לא עומד מולו.

את המפגש עם עצמי בפער שבין מה שאני מבין או לאן שאני שואף להגיע לבין מה שבפועל קורה ביומיום – אני חווה לעתים קרובות ככאב. למשל – כשאני יוצא מהכיתה וחווה את ההד של המעשים שלי בכיתה. אני חווה רגע עם ילד שהתפרצתי מולו, שיצאתי מעצמי, שעשיתי טעות. זאת חוויה מכאיבה: גם כי הדברים כבר קרו ואין להשיבם, וגם כי הכאבתי בצורה כזו או אחרת למישהו אחר. באותו הרגע מה שמהדהד בתוכי, בתוך המקום הכי בודד שלי, זה הכאב שאירוע כזה טומן בחובו.

איך אתה תופס את העבודה הפנימית בהיבט החינוכי?

בעיניי היא מתחלקת לשלושה חלקים: עבודה מול הילדים, מול ההורים ומול הצוות.

העבודה מול הילדים היא העבודה הכי קלה, מבחינתי. בילדים עדיין יש חסד. הם מאפשרים לי מרחב טעות. גם כשלא הכנתי את השיעור מספיק טוב הם מקבלים אותי בשמחה. אני המבוגר האחראי ומה שאני מביא הוא האמת. זה כמובן נכון עד גיל מסוים. כשהילדים מתחילים להתבגר אני כבר מתחיל לשלם על הטעויות שלי. אני כבר לא נציג האמת. הם ביקורתיים כלפיי. עם זאת, בשאיפה, הדברים נעשים במרחב מלא בסימפתיה ואהבה. מלא ביראת כבוד.

המרחב עם ההורים הוא מרחב שקשה בהרבה ליצור אותו – זהו מרחב של אמון. עם הילדים אני נפגש חמש שעות ביום, ועם ההורים אני נפגש במקרה הטוב כמה שעות בחודש. זהו מרחב הרבה יותר מאתגר, ומבחינתי האישית הוא מעניין ומיוחד. אתה פוגש זוג מבוגרים שהקשר היחיד שלך אתם הוא דרך הילד שלהם (חוץ מהמקרה של אנשי צוות שהם גם הורים בכיתתך); אתם נפגשים יחד, חבורת המבוגרים, בעבור משהו שאינו אתם עצמכם. הסיטואציה הזאת מאפשרת לנו לעשות דרך התפתחותית משותפת, הואיל וכולנו לא מגיעים לפגישה הזאת עבור עצמנו. אני לא נפגש אתם כדי לספר להם כמה אני צודק או יודע, אלא כדי למצוא יחד את השביל המיוחד שבו יוכל הילד שלהם לצעוד. אם אתה סולל אתם את השביל הזה באהבה ובהערכה – אתה זוכה ליצור מסלול שבו אתה מגדל יחד עם ההורים את הילד שלהם. זה לא תמיד קורה, אבל כשזה קורה – זה רגע קדוש.

איזו עבודה פנימית נדרשת להגיע למקום הזה?

ערן פז אמר לי פעם בתחילת דרכי, רגע לפני שנכנסתי לשיחת הורים בלב משבר, שכשאני מגיע לפגישה עם ההורים עדיף להגיע כמו סבא מלא אהבה ולא כמו מחנך צעיר מלא אידאלים. ועוד הוא הוסיף ואמר באותו רגע מכונן שצריך להפנות גם את הלחי השנייה.  החלק הראשון היה קשה כי הייתי צעיר מכל ההורים לפחות בעשר שנים והחלק השני היה קשה כי הוא פשוט קשה. אותו משבר ביני לבין ההורים נפתר כבר בדקות הראשונות של השיחה וחוויה זו הולכת איתי ומתעצמת בי מאז.

אתה נכנס למפגש כזה בסוג של חוסר אונים או חוסר ידיעה מה לעשות עם הילד, ובעקבות המפגש נוצר משהו חדש – בעולם ובילד. זה מרחב שהוא במהותו לא ידוע ובו מתרחש הקסם.

איך אתה מתכונן למפגש עם הורים?

המרחב עם ההורים הוא מרחב שנבנה לאט, והוא מורכב, כי מדובר בקשר בין שלושה אנשים מבוגרים. צריך לבנות שם את דרך האמצע, בדיוק במקום שבו נמצא הילד. הרבה פעמים כשמגיעים לעימותים וויכוחים הילד זז הצדה וישותו כבר איננה לנגד עיניך.

הדרך היחידה שבה אי אפשר להמשיך היא במקרה שבו אחד הצדדים פורש מהעבודה המשותפת. הדרך הנכונה לעבוד, בעיניי, היא להתעקש תמיד על הקשר המתמיד, על שאילת השאלות במשותף, על התנועה. גם אם התנועה היא איטית, כל עוד יש תנועה – יש חיים.

ואיך זה עובד ברמת הכיתה?

אני אומר להורים בפה מלא שכמו שאני מנסה ליצור ישות-כיתה של הילדים – אני מנסה ליצור ישות-כיתה של הורים. אני מנסה לרתום אותם למהלך החינוכי של הכיתה, ולא רק של הילד שלהם. וזאת משימה עוד יותר קשה. צריך לגרום להם לאהוב ילדים של אחרים. בהצגות הכיתתיות אני מבקש מהם שלא להביט רק בילד שלהם, אלא גם בשאר הילדים. אני מנסה לעורר אותם להבחין בדברים שהם עשו כקבוצה.

ומהי העבודה הפנימית מול הצוות החינוכי?

אני חי ומלמד בערבה. כשהקולגה שלך הוא גם שכן וגם חבר וגם הורה בכיתה - אין לך ברירה אלא להיפגש אתו במובן העמוק של המילה. אני לא יכול להתהלך בחדר המורים עם תחושות קשות מבלי שבמוקדם או במאוחר זה יתפרץ. אז עדיף מוקדם ובתודעה, מאשר מאוחר ולא נשלט. אחת המתנות הגדולות שיכול לקבל אדם שעושה עבודה פנימית היא להיות חבר בצוות של בית ספר וולדורף.

כשיש קונפליקט מול קולגה – גם כאן אני מגיע למפגש לא ידוע. צריך להיות מוכן להיפגש כאשר במידה מסוימת אתה מניח את עצמך לרגע בצד, עם כל הפגיעות והקושי. רק כך תוכל להתמסר לשיחה, לבירור הדברים. התרגילים המעשיים עוזרים גם כאן. בשיחה עם האדם צצים כל מיני דברים – בחשיבה ובעולם הרגש. התרגול הזה תומך ביכולת לפגוש אדם בצורה מודעת. להישאר בשיחה העניינית – לא לתת לרגש להציף, אבל כן להנכיח אותו.

אז מה – העבודה הפנימית היא כוללת? מתמדת? אי אפשר לברוח ממנה קצת?

כנראה שלא ממש... כאבא - מהרגע שהבנות שלי הולכות לישון – אני מעביר את היום לנגד עיניי. זה בכלל לא קורה לי בצורה מודעת. היום נגמר – והרגעים פשוט צפים ועולים. אני רואה פתאום איפה לא הייתי אבא כמו שהייתי רוצה להיות. אותו הדבר קורה לי כבן זוג. זאת תודעה מכאיבה, אבל מצד שני היא זו שמעניקה לי כוחות ליום החדש.

אורי כהן פעם ייעץ לי לשאול את עצמי האם אני פועל בשירות האהבה. אז עשיתי לי הרגל לכתוב את המשפט הזה כמה פעמים לאורך השיעור בפנקס קטן אותו הכנתי מראש. זו שאלה קשה אך היא מאפשרת לי כיוון, נותנת לי השראה.

אנו בבית חינוך במדבר מזמינים מחנכי כיתה מורי מקצוע ותרפיסטים לבוא ולחלוק איתנו את השקט והפשטות שיש למדבר להציע. אנו מסייעים ותומכים בכל מי שמגיע אלינו לאורך המעבר ומתחייבים ללוות אותו אל תוך הקהילה המיוחדת שנוצרה פה.
מתעניינים מוזמנים ליצור קשר עם הגר 050-7604737 ; קטיה 052-8666163