זוגיות וחופש – האם הם הפכים?

פעם, נהגתי לדון עם סבא וסבתא שלי בנושאים שונים, סביב כל מיני בחירות שעמדו בפניי בחיים. שיחות מלאות התלבטויות ודעות. בסוף הדיון סבא היה מלווה אותי לדלת ואומר לי: "יש לי בקשה אחת אלייך."

"כן, סבא?"

"שתעשי רק מה שאת רוצה!"

את אנחת הרווחה שבאה לשמע המשפט הזה, אני מכירה היטב גם מעצמי וגם מהפעמים (המעטות מדי) שאמרתי אותו לאנשים אחרים.

הלוואי והייתי זוכרת בכל רגע נתון שלאדם השני יש זכות מלאה להרגיש מה שהוא מרגיש ולחשוב מה שהוא חושב. כי זה בעיניי החופש בהתגלמותו.

לתת לאדם השני להיות מי שהוא, זו החלטה. החלטה לשחרר.

צבעי החופש

חופש, לפי ההגדרה המילונית לפחות, זו האפשרות לפעול ללא מגבלות.

כולנו רוצים להיות חופשיים, אבל מה זה אומר לגבי זוגיות?

כשחושבים על חופש בהקשר הזה, אנחנו נעים בדרך כלל בין שני קצוות. בקצה אחד, זוגיות היא ההפך מחופש: כלא שסוגר אופציות ומצמצם את חופש הפעולה. בקצה השני – אם לא טוב היות האדם לבדו, ואם זוגיות זו האפשרות לממש את כל החלומות (בית, משפחה, חופשות, חגים, מישהו לחלוק איתו את החיים) – הרי שזוגיות היא חופש והמצב המגביל הוא דווקא כשאין זוגיות שבה אפשר להגשים את "החבילה".

אבל בסופו של דבר, חופש הוא עניין חמקמק הנתון למשא ומתן בלתי פוסק. ואולי הוא בכלל לא נמצא בתוך הזוגיות וגם לא מחוצה לה. חופש אמיתי, מבחינתי, הוא דבר שבא מתוכי. מתוך בחירה ומתוך החלטה.

ניסיון חיי מראה לי שהזוגיות שלי תהיה צבועה בצבעי חופש במידה בה אני מרגישה חופשייה. חופש הוא אפשרות, ואני יכולה לבחור בו בכל רגע נתון. לא תמיד קל לי לראות את זה, ולא תמיד הוא נגיש לי, אבל זה שביל שאני תמיד יכולה לצעוד בו, והוא משחרר אותי באופן מיידי מכל מיני צמתים שבמבט ראשון נראים כסוגרים ומגבילים.

כשאני לא מאפשרת לאחר להרגיש מה שהוא מרגיש ולחשוב מה שהוא חושב, אני בעצם מתווכחת עם המציאות, מתחזקת פנטזיה שבן זוגי הוא אחר ממה שהוא באמת. אני מסרבת לראות את המציאות כהווייתה – הוא זה הוא

איור: שחר קובר

ציפיות זה לכריות

זוגיות ספוגת חופש, בעיניי, זה לתת לבן הזוג שלי את הזכות להרגיש ולחשוב מה שהוא רוצה. זה לא אומר שאני צריכה להכיל כל מעשה שלו, אבל עליי להבין שיש לו הזכות להיות מי שהוא, ובעיקר: אין לו אפשרות אחרת. הוא לא מישהו אחר והוא גם לא אני. כשאני לא מאפשרת לאחר להרגיש מה שהוא מרגיש ולחשוב מה שהוא חושב, אני בעצם מתווכחת עם המציאות, אני מתחזקת פנטזיה שבן זוגי הוא אחר ממה שהוא באמת. אני מסרבת לראות את המציאות כהווייתה – הוא זה הוא. עם הדרך שלו, הקארמה שלו, משימות חייו, ההתמודדויות שלו, ומעשיו, שלא בהכרח מכוונים לא נגדי ולא בעדי. אני רואה אותו כאדם בפני עצמו ולא כמי שאמור לספק את צרכיי. לראות את בן הזוג באופן הזה זו חוויה משחררת.

באותן עיניים כדאי לי להתבונן גם בעצמי – להבין את עצמי, את הגבולות שלי ואת מה שאני רוצה וצריכה. לדעת מה מקל עליי ומה מקשה עליי ולקחת אחריות על זה, מבלי להעביר זאת לטיפולו של בן זוגי. זה לא התפקיד שלו להיות האחראי על צרכיי העמוקים. זו אחריותי. ואני יכולה לעשות הרבה מאוד כדי לדאוג לי וכדי לשתף אותו בדאגה הזו לי, אבל הציפייה ממנו להיות אחראי לשלומי, עלולה לגרום לי לאכזבות ולצער.

כשאני משחררת את האדם האחר מהחובה לספק את צרכיי, אני בעצם לוקחת על עצמי את האחריות המלאה על חיי.

אחת הפריזמות דרכן אנחנו יכולים להתבונן במערכות היחסים שלנו, היא לראות מה קורה כשהצרכים של אחד מבני הזוג לא מסופקים.

כשהחוזה בינינו הוא חוזה של חופש, והצרכים של אחד מאיתנו לא מסופקים, זה לא סוף העולם. זה לא מחדל וזו לא אכזבה וזה לא תנאי. נכון, זה יכול להכאיב מאוד. אבל לפחות נחסך מאיתנו הסבל של המחשבה שבן הזוג גרם לנו לכאב הזה. אני משתדלת לזכור שזו לא אחריותו של בן הזוג שלי. אני יודעת שהכאב הוא שלי, ושהוא ככל הנראה היה שם כבר קודם ובן זוגי רק עורר אותו.

לא דיברנו עוד על החלטה

חופש בזוגיות הוא קו חמקמק ועדין, ריקוד מתמיד בין שני בני אדם הרוצים כל אחד לשמור על דרכו האינדיבידואלית וגם לייצר מרחב משותף, בטוח והרמוני.

למתבונן מבחוץ קשה לומר מתי אנחנו פועלים מתוך חופש ומתי לא.

אם הסכמתי, לדוגמה, לדרישתו של בן זוגי לפתוח את מערכת היחסים בינינו, אולי מתוך חשש לאבד אותו, ובלי שנמצאתי במקום שמשחרר אותו בכנות ומעומק הלב, הרי שלא מדובר פה במעשה חופשי אלא בבליעת צפרדע. וכשאני בולעת צפרדע אני נוטשת את עצמי. אני לא נאמנה לעצמי, לא שומרת על עצמי ומעבירה את האחריות על שלומי לידיו של אדם אחר – של בן זוגי.

אותה פעולה בדיוק יכולה להיות הפגנת חופש עבור האחד והפגנת פחד ודיכוי עבור האחר.

בסופו של דבר, ברוב המקרים, החופש בעיניי יבוא לידי ביטוי באופן שבו תתנהל השיחה על הפערים בינינו.

האם זו שיחת טענות? האם זו תהיה שיחה בה אתקפל ואדכא את עצמי? האם תהיה זו מלחמה בה אחד מנצח והשני מפסיד?

אני מקווה שזו תהיה שיחה בה יימצא מקום לשתי נקודות המבט על השולחן בינינו. שתהיה לכל אחת מנקודות המבט זכות מלאה לבוא לידי ביטוי, לפני שבכלל דיברנו על החלטות.